טענות דתן ואבירם

וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה: הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי־תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם־הִשְׂתָּרֵר: אַף לֹא אֶל־אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן־לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה: (במדבר טז יב-יד).1

 

שמות רבה (שנאן) פרשת שמות פרשה א, א, כט

"והנה שני אנשים עברים נצים" (שמות ב יג) – זה דתן ואבירם. קראם נצים על שם סופן. הם שאמרו דבר זה,2 הם שהותירו את המן, הם שאמרו: ניתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד), הם שהמרו על ים סוף.

דבר אחר: נצים – שהיו מתכוונים להרוג זה את זה, כמה דאת אמר: "כי ינצו אנשים יחדיו" (דברים כה יא) ואמר ר' אלעזר: בְּמָצוּת שבמיתה הכתוב מדבר.3

גמרא מועד קטן דף טז עמוד א

אמר רבא: מנלן דמשדרין שליחא דבי דינא, ומזמנינן ליה לדינא – דכתיב: "וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם בני אליאב". ומנלן דמזמנינן לדינא – דכתיב: "ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך". לקמי גברא רבה – דכתיב: "לפני ה' ", את ופלניא – דכתיב: "אתה והם ואהרן", דקבעינן זימנא – דכתיב: "מחר". זימנא בתר זימנא – דכתיב: "קראו שם פרעה מלך מצרים שאון העביר המועד" (ירמיהו מו יז). ומנלן דאי מתפקר בשליחא דבי דינא, ואתי ואמר, לא מיתחזי כלישנא בישא – דכתיב: "העיני האנשים ההם תנקר". ומנלן דמשמתינן – דכתיב: "אורו מרוז", דהכי סברא דגברא רבה, דכתיב: "אמר מלאך ה' ". ומנלן דמחרמינן – דכתיב: "אורו ארור".4

סנהדרין דף קי עמוד א

"ויקם משה וילך אל דתן ואבירם", אמר ריש לקיש: מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, דאמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר: "ולא יהיה כקרח וכעדתו" (במדבר יז ה).5

מדרש תנחומא (בובר) פרשת קרח סימן טז

"המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו וגו' " (במדבר טז יג). על מה אתה מתרברב עלינו? מה טובה עשית עמנו? הוצאתנו מארץ מצרים שהיא כגן ה', ובארץ כנען לא הכנסתנו, אלא הרי אנו מתים במדבר, והנגף משתלח בנו בכל יום. העיני האנשים ההם תנקר? לא נעלה! (שם שם יד).6

אבן עזרא במדבר פרק טז פסוק יד

"אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו". והטעם – שהוצאתנו ממקום טוב, ואילו הביאותנו למקום טוב כמוהו, ונתת לנו שדה וכרם כאשר היה לנו במצרים ותבקש שררה, היינו סובלים. רק הסירותנו ממקום טוב משדותינו וכרמנו, ולא הביאותנו אל מקום כמוהו, ולמה תבקש שררה?7

מדרש תנחומא (הנדפס) פרשת קרח סימן ג

באותה שעה כינס את עדתו ואמר להם: הרביתם עלינו משאוי יתר משעבוד מצרים, טוב לנו תחת יד מצרים יותר מתחת ידיכם, שבכל שנה ושנה מתים ממנו חמשה עשר אלף וארבעים וחמשה. ובקשו לסקלן.8

רמב"ן במדבר פרק טז פסוק א

9 והנה ישראל בהיותם במדבר סיני לא אירע להם שום רעה, כי גם בדבר העגל שהיה החטא גדול ומפורסם, היו המתים מועטים, וניצלו בתפילתו של משה … והנה היו אוהבים אותו כנפשם ושומעים אליו, ואילו היה אדם מורד על משה בזמן ההוא, היה העם סוקלים אותו. ולכן סבל קרח גדולת אהרן וסבלו הבכורים מעלת הלוים וכל מעשיו של משה. אבל בבואם אל מדבר פארן ונשרפו באש תבערה ומתו בקברות התאוה רבים, וכאשר חטאו במרגלים לא התפלל משה עליהם ולא בטלה הגזרה מהם,10 ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני ה', ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו. אז היתה נפש כל העם מרה והיו אומרים בלבם כי יבואו להם בדברי משה תקלות. ואז מצא קרח מקום לחלוק על מעשיו וחשב כי ישמעו אליו העם.11 וזה טעם "להמיתנו במדבר", אמרו: הנה הבאת אותנו אל המקום הזה ולא קיימת בנו מה שנדרת לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש, כי לא נתת לנו נחלה כלל. אבל נמות במדבר ונהיה כלים שם, כי גם זרענו לא יצאו מן המדבר לעולם, ויבטל מן הבנים מה שנדרת להם כאשר נתבטל מן האבות. וזה טעם תלונתם הנה במקום הזה אחר גזרת המרגלים מיד.12

פירוש אלשיך במדבר פרשת קורח פרק טז פסוקים יג-יד

אמנם הנה דתן ואבירם אמרו, הנה עלה בדעתך שכל ישענו וכל חפצנו הוא לכהן את קרח. ועל כן בנצוח אותו נשתוק אנחנו. ולא כן הוא, כי דברים אחרים לנו עליך.13 והוא כי המעט כי העליתנו וכו', כי אם כי תשתרר עלינו להיות מלך עלינו. ולא בלבד את עצמך, כי אם גם השתרר את אהרן. ומה גם למה שאמרו ז"ל (תנחומא ג) שקרא תגר על תרומות ומעשרות ומתנות כהונה. וגם שעדיין לא היו נוהגות, הוא, שלימד להן הלכותיהן לכשיבואו אל הארץ. וזה יאמר גם השתרר את אהרן במתנות כהונה.14

ומי יתן ולא הזכרת לנו שררת משפט הכהונה עד היותנו בארץ, שבשמחת הנחלות וטוב הארץ נתנחם על המתנות. אך אף לא אל ארץ וכו' ותתן לנו נחלת שדה וכרם, שתאמר לנו משפט מתנות מנחלת שדה וכרם.15

ושיעור הכתוב "גם השתרר" – בתרומות ומעשרות. עם שלא הביאותנו עדיין אל ארץ זבת חלב, לתת מהמקנה. ודבש, לתת מהתמרים. ותתן לנו נחלת שדה, לתת מהדגן. וכרם, לתת מתירוש ויצהר. וזהו אשר לנו עליך, ולא כהונת קרח.16 ועל כן אין צריך לומר במה שפייסת ונצחת את קרח ובני לוי שלא נמנע אנחנו מהריב. כי אם אפילו אם עיני האנשים ההם תנקר – לא נעלה. שלא נאמר הרי נפל עזור ויכשל עוזר, כי אם לא נעלה להודות לך.17

מנחם ציון (ר' מנחם מנדל מרימנוב) – דרושים לפסח

וזה היה החסד נעורים של הישראל, שלא הלכו לגושן שהיתה ג"כ ארץ טובה ורחבה שדתן ואבירם קראוה ארץ זבת חלב ודבש [במדבר טז יג], רק נמשכו אחרי ה' ילכו למדבר ארץ תלאובות ולא זרועה.18

שבת שלום

מחלקי המים

עדכון אחרון: 12/06/2018

הערות שוליים

  1. שני עימותים גדולים יש בפרשת השבוע, שני מחנות ושתי מחלוקות ששזורים זה בזה, אבל גם נפרדים: העימות של קרח ועדתו, שלכאורה הוא עימות וריב פנימי בתוך שבט לוי (ראה רש"י בראש הפרשה על סדר בני קהת, במדבר רבה יח ב); והעימות של דתן ואבירם, שהם משבט ראובן, שאולי ברקע שלו עומדת גם הקנאה של מי שנלקחה ממנו הבכורה והבכירות. כאן, בפסוקים אלה, מגיע העימות השני, עם דתן ואבירם לשיא, כאשר משה 'קורא להם לסדר' ומזמן אותם אליו והם עונים לו בעזות פנים גדולה: "לא נעלה".
  2. "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו וכו' ".
  3. היינו, במריבה עד כדי הריגה. ובהמשך המדרש שם "וישמע פרעה - שעמדו דתן ואבירם והלשינו עליו". ובגמרא מגילה יא ע"א: "הוא דתן ואבירם - הן ברשען מתחילתן ועד סופן". ובשמות רבה ה כ שדתן ואבירם הם שוטרי בני ישראל שיצאו נצבים מול משה ואהרון בצאתם מפגישתם הראשונה עם פרעה (שמות ה כ). ועדו ועוד. דתן ואבירם הפכו בידי הדרשנים לסמל של רשעות ומחלוקת, גם בינם ובין עצמם "שהיו מתכוונים להרוג זה את זה". אבל אם נחזור למקרא, האזכור הראשון שלהם הוא בפרשתנו, במחלוקת קרח ועדתו שהתפתחה גם למחלוקת דתן ואבירם על הנהגת משה (נראה שעם אהרון אין להם בעיה, אהרון הוא הבעיה של קרח, של שבט לוי, לא שלהם, בני שבט ראובן). גם שני האזכורים הנוספים במקרא של דתן ואבירם הם אך ורק בהקשר לאירוע זה. ראה פרשת פנחס, במדבר כו ט: "וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא־דָתָן וַאֲבִירָם קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל־מֹשֶׁה וְעַל־אַהֲרֹן בַּעֲדַת־קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל־ה'", וכן בפרשת עקב, דברים יא ו: "וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן־רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת־פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת־ בָּתֵּיהֶם וְאֶת־אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל־הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל־יִשְׂרָאֵל". מדוע הפליגו חז"ל והפכו את דתן ואבירם לסמל הרשעות, המחלוקת, המלשינות והרוע, מיד בתחילת ספר שמות, והעמידום בעימות מתמשך עם משה? זו שאלה טובה שיש לדון עליה בנפרד. כאן והפעם, נבקש להתמקד באזכורם וטענותיהם כפי הנזכר בפרשתנו. האם היו 'סתם רשעים לשם רוע'? האם היו טענותיהם משוללות כל יסוד?
  4. דרשה זו דנה בתהליך של זימון אדם לדין: שיש לשלוח שליח בית דין שיביא לו אישית את ההזמנה לדין, שיש לזמן את שני הצדדים, שיש להודיע להם לפני איזה בית דין הם מוזמנים, שיש לקבוע זמן, שהשליח שחוזר ומדווח על סירוב אינו כאומר לשון הרע ועוד ועוד. חלק מהפסוקים המובאים לתמיכה בפרטי דינים אלה, כגון אלה מירמיהו ומשירת דבורה, הן אסמכתא בלבד, כדרכן של דרשות-סמך בחז"ל, אבל נראה שלב הדרשה, המסתמך על הפסוקים מהעימות בפרשתנו בין משה לדתן ואבירם, הוא דרשה פרשנית, שאכן רואה באירוע זה אב-טיפוס ומקור במקרא לדין זימון בעלי דין לבית הדין. (יש כאן אגב קפיצות בין העימות עם קרח לעימות עם דתן ואבירם, כמו הפסוק: "אתה ואהרון מחר", אבל ערבוב זה מקורו במקרא עצמו שמדלג בין קרח לדתן ואבירם לאורך כל הפרשה. המקרא מערבב והמדרש בעקבותיו). מדרש זה הוא מדרש הלכה ואין עניינו לדרוש במהות העימות של משה עם דתן ואבירם, אבל מדבריו נוכל ללמוד שאין הוא מתייחס לטענות של דתן ואבירם כלל. את אלה, הם צריכים לטעון בבית הדין עצמו. אין טענה שלא לבוא כלל לדיון! סירוב זה, מעקר מראש את כל מה שיטענו, גם אם יהיה צדק מסוים בדבריהם.
  5. אנחנו עדיין לא בנושא גופו שבקשנו לדון בו – טענות דתן ואבירם – אבל לנוכח הדרשה ההלכתית הקודמת, לא יכולנו שלא להביא את הדרשה הזו שנראה שמתווכחת עם הקודמת וטוענת ל"לפנים משורת הדין". משה, בית הדין, מוחל על כבודו והולך אל בעל הדין שמתחצף לשליח שנשלח לזמן אותו. אבל אוי לאותה קימה והליכה של משה שלא באה אלא לשפוט אותם בחומרה ולכפות כביכול על הקב"ה לפצות את האדמה ולהורידם שאולה בלי שום דין ודברים. וכבר הרחבנו בביקורת של חז"ל על מעשה זה של משה בדברינו אם כמות כל האדם ימותון אלה בפרשה זו בשנה האחרת. גם כאן, אין שום התייחסות לטענותיהם של דתן ואבירם. אגב השבח למשה שלא החזיק במחלוקת והערתנו שאמנם קם והלך אבל במטרה להורידם שאולה, ראה פירוש רש"י שאולי הרגיש בקושי זה והעביר את כל הדרשה לפסוק "וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם" ואף הוסיף, מה שאין בגמרא בסנהדרין ובמקורות האחרים שהלכו בעקבותיה, שמשה גם שלח להם דברי שלום וכיבושין (לשון מדרש לקח טוב): "והיה מחזר אחריהם להשלים בדברי שלום".
  6. כשהתורה רוצה לשבח את עמק ים המלח הפורה, את כיכר הירדן, בעת שלוט בוחר ללכת לשם, לפני הפיכת סדום ועמורה, היא משווה אותו לגן ה' אשר בארץ מצרים: "וַיִּשָּׂא־לוֹט אֶת־עֵינָיו וַיַּרְא אֶת־כָּל־כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת־סְדֹם וְאֶת־ עֲמֹרָה כְּגַן־ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר". אח"כ, יבואו חז"ל וישוו את חברון שהיא הכי אדמת טרשים בארץ ישראל ועדיין משובחת פי שבע מצוען מצרים (כתובות, קיב ע"א, רש"י במדבר יג כב), ע"ס הפסוק בפרשת שלח לך במרגלים: "וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם" (במדבר יג כב), היא הנותנת, יאמרו דתן ואבירם למשה: ממצרים גן ה' הוצאתנו ולארץ זבת חלב ודבש שהבטחתנו בשם ה' אפילו לארץ טרשים כחברון, לא הבאתנו. לא בכדי משתמשים דתן ואבירם בביטוי "ארץ זבת חלב ודבש". ראה אזכור ביטוי זה לראשונה בתורה בתחילת ספר שמות ג ח, בעת הטלת השליחות על משה: "וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שמות ג ח). לא קיימת את הבטחתך / הבטחת הקב"ה שבאה מפיך משה, טוענים דתן ואבירם. ראה דברינו ארץ זבת חלב ודבש בפרשת כי תבוא.
  7. כך גם מפרש רבי בחיי בן אשר (ספרד מאה 13, בן למשפחת הרבנים המפורסמת אבן חלווה, לא לבלבל עם רבנו בחיי בן יוסף אבן פקודה בעל 'חובות הלבבות', שקדם לו בכמאתיים שנה), שנראה כאילו העתיק מפירוש אבן עזרא: "יאמר: אתה הוצאתנו ממקום טוב, ואלו הביאותנו אל מקום טוב כמוהו ונתת לנו שדה וכרם כאשר היה לנו במצרים ותבקש להשתרר עלינו היינו סובלים אותך, רק הוצאתנו משדותינו וכרמינו ולא הביאותנו אל מקום כמוהו, ואם כן, למה תשתרר?" פירוש זה חוזר ומדגיש את האירוניה שבמשפט "אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו", אחרי כל ההבטחות היפות שהעם שמע מפי משה. ולצורך זה, מותר גם לשכוח שבמצרים היינו עבדים ולברוא זכרון דמיוני שהיינו שם בעלי שדות וכרמים. הדגש הוא על עניין השררה ויחסי מנהיג-עם. מנהיג יכול לנהוג שררה, "היינו סובלים אותך", אומרים דתן ואבירם, אם יש בידו הישגים ו"קבלות". ואתה משה, ממצרים הוצאתנו ולארץ כנען לא הבאתנו, אז אינך יכול להיות מנהיג. ראה רמב"ן במדבר טז כט שמדגיש שהטענה "למה העליתנו ממצרים" כבר נאמרה מספר פעמים קודם לכן ע"י בני ישראל והובלג עליה, ועיקר עונשם של דתן היה על טענת השררה. על טענת השררה גם הייתה למשה תשובה ועל כך גם יצא כעסו הגדול והוא פונה לקב"ה: "ויחר למשה ויאמר אל ה' אל תפן אל מנחתם לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי אחד מהם". ומכאן, שוב "השבעתו" את הקב"ה שהאדמה תפתח את פיה. אבל ללא העניין האישי של השררה, עצם הטענה של דתן ואבירם כפי שפירוש רבנו בחיי מציג אותה, ומדרש תנחומא (בובר) שלפניו ובעצם המקרא עצמו, אין בה שום אמת?
  8. וגם שם ממשיך המדרש במוטיב השררה שמשה הואשם בה ומוצא לכך תשובות. בקטע הדרשה שהבאנו, שהפעם מושמע מפיו של קרח (כבר ציינו שהמדרשים כמקרא שוזרים את שני העימותים ומחליפים ביניהם), חוזר המדרש ומדגיש את הקשר של פרשת קרח עם פרשת שלח לך הקודמת והעונש הקשה של חטא המרגלים, עליו התורה עצמה אומרת: "סלחתי כדברך. ואולם ...". איזה "אולם"! (ובימים הנוראים אנחנו משמיטים את ה-"אולם", כמו גם את "לא ינקה" בי"ג מדות). בין חברון וצוען מצרים (וארץ גושן), בין "ארץ זבת חלב ודבש" ו"נחלת שדה וכרם", מה נותר לדור הנוכחי אחרי גזירת מתי מדבר, חוץ מלחכות למיתתם בשלושים ושמונה השנים הבאות? מה יש להם להפסיד? לְמָה נותר להם לקוות? המספר המדויק של מתי כל שנה, 15,045, מזכיר את תיאור מתי מדבר כל שנה בתשעה באב. ראה איכה רבה פתיחתא לג: "אמר ר' לוי: כל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר צאו לחפור. והיו יוצאין וחופרין קברות וישנין בהן. לשחרית היה מוציא כרוז ואומר: קומו והפרישו המתים מן החיים. והיו עומדים ומוצאין עצמן חמשה עשר אלף בפרוטרוט חסרו שש מאות אלף". האם אין כאן טענות שיש להקשיב להן ולתת להן תשובה? האם שם הדרשן בפי קרח, דתן ואבירם, דברים שאין לו כח לומר מעצמו?
  9. בקטע שהשמטנו, מתווכח רמב"ן עם פירוש אבן עזרא שמזיז את כל פרשת קרח לתחילת ספר במדבר, להחלפת הבכורות בלוויים ולטקס הקדשתם לעבודת המשכן. לפיכך, טענת קרח היא העיקר, ודתן ואבירם, שהיו משבט ראובן הבכור, "תפסו טרמפ" על מחלוקת זו וטענו את טענותיהם על הארץ, עוד לפני חטא המרגלים! ראה פירושו בתחילת הפרשה. רמב"ן חולק מכל וכל על שיטה זו ואומר: וזה מדעתו של רבי אברהם, שהוא אומר במקומות רבים אין מוקדם ומאוחר בתורה לרצונו". אבל: "על דעתי, כל התורה כסדר, זולתי במקום אשר יפרש הכתוב ההקדמה והאיחור". ולפיכך: "היה הדבר הזה במדבר פארן בקדש ברנע אחר מעשה המרגלים".
  10. בפירושו לבמדבר יד יז, בתפילת משה על חטא המרגלים: "ועתה יגדל נא כח אדני ... ה' ה' ארך אפים ורב חסד וכו' ", אומר רמב"ן שמשה רק ביקש אריכות אפים "שלא ימיתם כאיש אחד", אבל הבין "שהדין מתוח עליהם" ואין כאן סליחה מלאה ולא התפלל יותר. ראה דברינו שבע מידות כנגד י"ג מידות בפרשת שלח לך.
  11. קרח הוא ש"תפס טרמפ" על מחלוקת דתן ואבירם שבאה מהנפילות הגדולות של פרשות בהעלותך ושלח לך הקודמות לפרשת קרח. ואז נזכר פתאם קרח גם על נושא הלוויים ונטילת העבודה בקודש מהבכורות. ראה פירושו רמב"ן לבמדבר טז יט, עליו הרחבנו בדברינו כל העדה כולם קדושים בפרשה זו בשנה האחרת.
  12. השבר הגדול הם מאורעות פרשות בהעלותך ושלח לך (שלא כאבן עזרא). דתן ואבירם, ובוודאי קרח, רק נבנים על השבר הזה ולא יוצרים אותו. העם שתחילה "היו אוהבים את משה כנפשם ושומעים אליו, ואילו היה אדם מורד על משה בזמן ההוא, היה העם סוקלים אותו", העם הזה כבר לא מאמין במשה. עד כדי כך שאפילו להבטחה שהם אמנם ימותו, אבל הבנים ייכנסו לארץ, הם כבר לא מאמינים. כבר יימצא תירוץ כלשהו גם לא להכניס את הבנים! במצב עניינים קשה כזה, גודל הטענות והמרירות מאפיל על הנפשות הפעילות. כבר לא דתן ואבירם הם הנושא, אלא הזעקה הגדולה העולה מהעם כולו. גם טענת ההשתררות האישית של משה היא כבר לא הנושא הראשי (אם כי משני חשוב). וצריך להבין לשיטה זו איך נגמר כל העניין? מה הרגיש העם אחרי שמאתיים וחמישים האנשים נשרפו, אחרי שדתן ואבירם משפחותיהם וכל רכושם נבלעו חיים, אחרי ש14,700 איש מתו במגפה? האם זה החזיר בליבם את אהבת משה? האם השלימו עם גורלם לשנים הבאות? השלמה של הבנה או של ייאוש?
  13. הריב שלך עם קרח, אומרים דתן ואבירם למשה, לא כ"כ מעניין אותנו. נכון שהצטרפנו אליו, אבל לנו יש טענות אחרות, שגם אם תשלים עם אחיך בני לוי, עדיין יש לך עסק איתנו, בני ראובן.
  14. "השתרר" – זה משה. "גם השתרר" – זה אהרון עם כל עשרים וארבעה מתנות כהונה שזה להם. יש אוסף של מדרשים, כגון מדרש תהלים (בובר) מזמור א ובמושב לצים לא ישב, שמפתחים כאן 'מדרשים אנטישמיים' הלועגים להשתררות של מעמד הכהונה, מדרשים מיוחדים שנחקרים במחקר ושבע"ה נזכה לדון בהם (בפורים, למשל). אבל כאן, נראה שאלשיך הולך בדרך אחרת, ששוב, אולי נותנת בפיהם של דתן ואבירם, טענות שקשה להתעלם מהן, בלי לגלוש לכיעור, לשון הרע וסתם השמצות.
  15. פרק טו בספר במדבר, העומד בין סיפור המרגלים לסיפור קרח, דתן ואבירם, הוא המפתח להבנת דברים אלה. בפרק זה נמנות, בין השאר, מצוות הקשורות בכניסה לארץ, כמו נסכים ותרומה. ראה דברינו החצי השני של הפרשה, בפרשת שלח לך, שם הבאנו מדרשים ופרשנים שרואים בציוויים אלה רצון לנחם את העם לאחר חטא המרגלים וגזירת ארבעים שנות הנדודים במדבר, כגון דברי הרמב"ן: "ואולי היה זה עתה, לנחמם ולהבטיחם, כי היו נואשים לאמר, מי יודע מה יהיה לאורך ימים לסוף ארבעים שנה, ואם יחטאו גם הבנים. ולכן ראה הקב"ה לנחמם, כי בצוותו אותם במצות הארץ, הבטיחם שגלוי לפניו שיבואו ויירשו אותה". בא פירוש אלשיך, המסתמך על מדרש תנחומא ואומר: אדרבא, דברי התורה בפרק טו, הציוויים על משפטי הכהונה, תרומות ומעשות, רק הגדילו את הכעס. איך זה תעז משה לצוותנו על מצוות "נחלת שדה וכרם", כולל מתנות כהונה הנובעים מהם, כאשר אלה רק הולכים ומתרחקים מאיתנו! האין זה לעג לרש?
  16. על זה אנחנו דתן ואבירם מתלוננים, ולא על כהונת קרח ומריבות שבט לוי הפנימיות.
  17. ראה בדומה פירוש ספורנו על הפסוק: "אף לא אל ארץ ... ותתן לנו - לא די שהרעות לנו להוציאנו מארץ זבת חלב ודבש אל המדבר, כי גם אתה מצחק בנו. שלא הביאותנו אל הארץ שאמרת כלל. ודבריך הם כאילו נתת לנו בה נחלת שדה וכרם בצוותך מצות התלויות בארץ ואמרת לא תכלה פאת שדך ופרט כרמך (ויקרא יט ט-י) כאילו כבר היתה שלנו והיו לנו בה שדה וכרם". ספורנו מפליג לספר ויקרא, אך אלשיך נשאר כאן, בספר במדבר, בפרשות שלנו. ומי שילך ל"חצי השני" של פרשת קרח, לפרק יח, יראה שהמבנה הזה חוזר גם בפרשתנו. לאחר מחלוקת קרח, חוזרת התורה ומאוששת את מעמד הכהונה, חוץ מהמעשה הפלאי של מטה אהרון, בדיני משמרת הקודש ובמתנות כהונה. וכבר באו על כך דברי מדרש אגדה (בובר) במדבר יח כ: "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי. לטובתו של אהרן היתה מחלוקתו של קרח, שאותה שעה נתן הקב"ה לו כל מתנות כהונה ברית מלח עולם, והמשל אומר נשברה רגל כדי לטובתי".
  18. מדרשים רבים יש לנו על הפסוק הנפלא בירמיהו ב ב: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". על האמונה (מכילתא בשלח, תנחומא שם), על חלקם של מתי מדבר לעולם הבא (סנהדרין קי ע"ב), על הנר שהדליקו בני ישראל בשעת האור והוא שמור להם לימי החושך (מדרש תהלים בובר מזמור לו) ועוד. ראה דברינו חסד נעורים בפרשת מטות. אבל כל זה בדיעבד. בשעתו, היו הדברים קשים עד מאד והפרשנים והמדרשים לא מסתירים זאת ולא מכסים.