- מקום נוסף בו מצאנו "זמרת הארץ", אם כי בסדר מילים הפוך ובשינוי ניקוד משמעותי, הוא בישעיהו כד טז: "מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ צְבִי לַצַּדִּיק וָאֹמַר רָזִי לִי רָזִי לִי". להלן נראה שיש שמקשרים ביניהם למרות ההבדל הברור. זמרת הארץ הם הפירות הגדלים בזכות פעולת הזמירה, אבל נראה שהקשר זמירה – זמרה ושבחי הארץ גובר על כל הפשטות.
- לא מספיק להביא מנחה לאדוני הארץ, צריך גם להכין ולסדר אותה בצורה נאה. ראה רשב"ם: "כי בדרך בשקים הוכחש יופי הפירות" ובעקבותיו הלכו פרשנים אחרים. ורד"ק מדגיש: "סדרו את המנחה כדי שיביאוהו לפניו דרך כבוד כשיבוא לבית". ומדרש שכל טוב (בובר) על הפסוק מוסיף: "ויכינו את המנחה. בבזיכין נאים, כל מין ומין בבזך שלו". ואנו מבקשים להתמקד בזמרת הארץ.
- כדרכנו, אנחנו מביאים את נוסח מדרש רבה עפ"י מהדורת א. א. הלוי, מחברות לספרות (דביר) תל אביב תשט"ז, כולל הפירושים על מדרש זה המתאר את תכולת זמרה הארץ. במידת הצורך, נעזרנו גם בספרו של יהודה פליקס, הצומח והחי במשנה, המכון לחקר המשנה, ירושלים תשמ"ג ובמומחים שונים שפנינו אליהם. ואחרי כל זאת, איננו מבטיחים לפענח את כל מיני זמרת הארץ המוזכרים במקרא, במדרש ובפרשנים. עיקר מגמתנו היא המושג "זמרת הארץ" במובנו הכללי.
- חלזון הוא חלזון הארגמן המשמש לצביעת בדים, בפרט בגדי מלכות ושרד (את חלזון התכלת שמר יעקב לעצמו?). קטף ומור הם מיני בשמים. הקטף מזוהה עם עץ האפרסמון של זמן המקרא והמשנה שנקשר עם הבושם הנדיר שייצרו בעין גדי.
- אגורי הוא זית משובח שאוגר בתוכו הרבה שמן והוא הזית של שבעת המינים (ספרי דברים רצז, רש"י דברים כו ב), ראה דברינו שמן הזית. טרית היא סוג של דג מסוג הסרדינים. הטרית איננה נזכרת בנוסחים אחרים של המדרש ובאמת מוזר שיעקב שולח דגים למצרים, שהרי בני בניו אומרים: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים" והרי זה בבחינת "מוליך תבן למצרים"!
- א.א. הלוי מסביר שמדובר בדבש קשה, לא דבש דבורים ולא דבש תמרים, אלא דבש הנעשה מענבים שמבשלים את יינם עד שמתקשה כאבן. ופירוש משך חכמה על הפסוק: "ארץ זית שמן ודבש" (דברים ח ח) מדגיש שזהו ייחודה של ארץ ישראל לעומת מצרים: "דהנך שני דברים "זית שמן ודבש" לא היו במצרים, לכן כתב קרא "ארץ" בפני עצמו ... וכן מוכח ממה ששלח יעקב מ"זמרת הארץ, מעט דבש" (בראשית מג, יא). וכן מוכח בפרשת חוקת (כ, ה) מדאמרו "אשר העליתנו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה, לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון", ולא הזכירו "זית שמן ודבש", מכלל דזה לא היה להם אף במצרים". היינו שדבש הוא כן דבש התמרים.
- א.א. הלוי מסביר שגם זה מין בושם. אבל ידידנו אבשלום בן צבי מציע לקשר את השעווה עם חלת דבש הדבורים העשויה משעווה (דונג) ולומר שהמדרש בא לציין שכאן מדובר בדבש דבורים, בניגוד לדבש של שבעת המינים שהוא כידוע דבש התמרים.
- מסטיכי הוא מין שרף (מאסטיכס) ובולים הם גושים.
- מעבר לכל הפירושים וההסברים, שחלקם ראינו, חלקם עוד נראה וחלקם אולי לא נדע למה באמת התכוון המקרא (והמדרש), החידוש העיקרי של פסוק זה, הוא שהרעב, בגלל בצורת ועצירת גשמים, התבטא בעיקר בגידולי השדה והדגנים. אך עדיין היו פירות, אם משום שהעצים ששורשיהם עמוקים באדמה לא חדלו להניב ואם משום שידעו איך לשמר אותם. וכן הוא הדבש. זה לא היה רעב קטסטרופלי. החסר העיקרי היה בדגנים ולחם ובגידולי בעל חד-שנתיים. וכבר הרחיב על כך ספר דברים פרק יא פסוקים י-יא בהשוואה בין חקלאות מצרים שהיא "כגן הירק" וארץ ישראל אשר "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם".
- ושמא כל הרעב היה עניין כלכלי של עליית מחירים. היה אוכל, אלא שהוא היה ביוקר ובמצרים היה בזול. ראה האזכור של התנאים הכלכליים בהם מותר לצאת לחו"ל בעקבות רעב, במדרש רות רבה א ד (הנשען על תוספתא וגמרות) והביקורת על אלימלך שירד מהארץ ברעב כזה.
- אנחנו נזכרים בהכנות שעשה יעקב לקראת המפגש עם עשו שהכין עצמו (התקין עצמו) לדורון לתפילה ולמלחמה (רש"י בראשית לב ט, תנחומא וישלח ו ועוד). המדרשים שמים בפי האחים את נכונותם גם להילחם בשלטון המצרי אם צריך (ראה בראשית רבה תחילת פרשת ויגש), אבל עבור יעקב, האופציה של להילחם שוב איננה עוד. נגד מי יילחם כאן? נשארו הדורון והתפילה. איזו תפילה קורעת לב היא לשלוח עם האחים את בן זקוניו ולהתפלל שאל שדי יתן להם רחמים "לפני האיש" שאיננו אלא בנו אהובו האובד. ראה דברינו ואל שדי יתן לכם רחמים בפרשה זו.
- אונקלוס מתרגם: זמרת הארץ - שבח הארץ (וכן בתרגום יונתן) ורש"י מקשר זאת עם המילה זמרה, היינו דבר שאומרים עליו דברי שבח שהם כזמירות נעימות. כך מפרש גם אבן עזרא תוך קישור עם הפסוק בישעיהו הנ"ל: "מזמרת הארץ - כל דבר משובח מגזרת זמירות (ישעיהו כד טז)". וכן מפרש רד"ק בפרשתנו: "מזמרת הארץ - מהדברים המשבחים את הארץ". נראה בפשטות שאין כוונתו לומר שדברים אלה משביחים את הארץ, אלא מוציאים את שבחה בפי הבריות, נכנס טעם בפה, יצא שבח וזמרה ממנו. אולי בכ"ז הכוונה שהם משביחים את שמה של הארץ, ואולי הכוונה גם לפעולת הזמירה המשבחת את העץ ותורמת לצמיחתו. זה כוחה של השפה העברית שמשורש אחד יוצאים ענפים רבים ומשובחים. והרוצה לחזור למדרש הקודם לתפילה שנשא יעקב כששלח את בניו ולומר שאמר עליהם מזמור, אולי גם לא טועה.
- ואבן עזרא מציין שבטנים – אין לו ריע במקרא. פשיטא שאין הכוונה לבוטנים שלו (Peanuts) שהרי אלה הובאו לאירופה ולאסיה מדרום אמריקה רק במאה ה- 16 לאחר גילוי אמריקה, ולפיכך לא היו מוכרים לחז"ל ולא לרש"י.
- פיסטוק שאמי או חָלָבִּי המוכר לנו גם כעץ הבוטנה ומכונה בלשון חז"ל פיסתקין. ורד"ק מציע שבוטנים הם צנובר.
- אין סיבה שלא להניח שמדובר בעץ האפרסק (Peach) המוכר לנו היום, שכבר היה ידוע בתקופת חז"ל. ראה מסכת מעשרות פרק א משנה ב: "מאימתי הפירות חייבות במעשרות? התאנים משיבחילו, הענבים והאבשים משהבאישו ... האפרסקים משיטילו גידים, האגוזים משיעשו מגורה". ובמסכת שבת דפים כה א ומה א מצאנו שהיו מקשטים את הסוכה במיני פירות ובהם אפרסקים. הצירוף 'בטנים ושקדים' יכול להזכיר את 'הפרסקים והשקדים' המופיעים כזוג מינים דומים במסכת כלאיים [א' ד'], ומכאן באה אולי הצעת הזיהוי של רש"י (הערת פרופ' אליעזר גולדשמידט).
- הפסוק אליו הוא מכוון הוא במשלי כח כב: "נִבֳהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ" ומן הסתם גם למדרש בשמות רבה לא יז על עשו שהעדיף כסף על פני מערת המכפלה בשעת חלוקת ירושת יצחק בינו ובין יעקב (פרקי דרבי אליעזר פרק לז, בדברינו מות יצחק ורבקה בפרשת וישלח). בכך, מתקשר מדרש זה גם לבראשית רבה נח ז שדורש את הפסוק על עפרון שמכר את מערכת המכפלה לאברהם במחיר מופקע.
- ההשוואה של מנחת יעקב לעשו עם מנחתו ליוסף מצטרפת אולי למספר רב של השוואות בפרשני המקרא ובמדרש בין יוסף לעשו. יוסף בנה של רחל, הוא התשובה לעשו והכל בדרשות על הפסוקים שבסוף ספר עובדיה: "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ... ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו" (הפטרת וישלח). יוסף הוא היחיד שיכול לענות כהלכה לעשו, ראה תנחומא ויצא סימן י. ראה גם פירוש צרור המור על הפסוק שלנו שיעקב נזכר כאן במנחה שהוא שלח לעשו, כפי שנזכר כבר במדרש בראשית רבה לעיל בתפילת יעקב (זמרה היא מזמור הוא תפילה). ואולי יש כאן רמז סמוי שיעקב הבין למי הוא שולח את המנחה הזו. אבל כפשוטו, נראה שפירוש ספורנו לא מכוון כאן לדברים נסתרים, אלא פשוט לכבוד מלכות. יעקב נותן כבוד לשליט מצרים ומבין שלשליט של מעצמה שולחים איכות ולא כמות, דברים נדירים ומעט ולא הרבה מדבר נפוץ. ארץ ישראל לא יכלה להתחרות במצרים בפן הכמותי, אך בפן הייחודי והאיכותי. ראה רד"ק כאן שמדגיש את פן הייצוא: "מעט צרי מעט דבש - הצרי והדבש היו מוציאין מארץ ישראל לשאר ארצות כמו שנאמר בפרשת צור, יהודה וארץ ישראל המה רוכליך בחטי מנית ופנג ודבש ושמן (יחזקאל כז יז) וצרי הוא הנקרא בלסמא".
- רד"ק הוא מהמפרשים שמצאנו שמתייחס הרבה (יחסית) לביטוי זמרת הארץ ומעתיק אותו, למשל כאן, למפגש שלמה ומלכת שבא, בלי שום סמך למקרא. מקום בו איננו נזכר כלל . כאן המפגש הוא בין שני שליטים שווי ערך. גם כאן, הדבר המיוחד ששלמה יכול לתת למלכת שבא, מלבד כמובן חכמת ארץ ישראל, הוא זמרת הארץ, תוצרי החקלאות המיוחדים שבהם השתבחה ארץ ישראל, שבגינם מדמרים בשבחה. וכמלך, ושלא כיעקב, יכול שלמה גם לתת בכמות גדולה. ראה עוד פירושו של רד"ק לפסוק בספר נחום ב ג: "כִּי בְקָקוּם בֹּקְקִים וּזְמֹרֵיהֶם שִׁחֵתוּ" ואלה דבריו בהסתמך על תרגום יונתן לפסוק: "וזמוריהם שחתו - נטיעותיהם וזמוריהם שחתו שנה בשנה בבואם בארצם ... ויונתן תרגם: וזמוריהם כמו מזמרת הארץ שתרגם וקרוי תושבחתיהון חבילו". הזמורה כאן, מחזירה אותנו לפשט הפשוט שזמרת הארץ הם הדברים שזומרים (חותכים) אותם וגורמים לצמיחה ופירות. אבל גם כאן גוברת המטאפורה והקשר זמירה – זמרה. האם נאמר שזמורת הכרם היא זמרת הארץ, ממנה יוצאים הפירות הטובים שמשבחים את שמה של ארץ ישראל (ושאולי על תוצרתה שרים ומזמרים).
- פירוש כלי יקר מקשר את הנכאת צרי ולוט של מכירת יוסף (בראשית לז) עם הנכאת צרי ולוט של זמרת הארץ שבפרשתנו. פרשנים ומדרשים רבים מציינים את הנכאת צרי ולוט של מכירת יוסף כדי שלא יצטער יוסף, כהקלת מה על סבלו במכירה, על מסירתו בידי סוחרים גסים ונודפי ריח רע. הקישור לנכאת צרי ולוט שכעת מורידים האחים ליוסף השליט, היא, כך נראה חידוש של כלי יקר. (צריך לבדוק בבעל הטורים). שיטת כלי יקר לאורך כל סיפור יוסף ואחיו היא להראות שכל מה שעשה יוסף לאחיו היה מעין מידה כנגד מידה ובמטרה להביא אותם בהדרגה להכרה בחטאם. ראה דבריו שם באריכות: "וכנגד מה שהשליכו את יוסף לבור ויאסוף אותם אל משמר ... לפי שאחר כך ראו עין בעין שבמדה שמדדו נמדד להם: ועלילת הגביע היתה, כדי שעל ידו יהיו בחשש עבדות כמו שפסקו על עצמם הננו עבדים לאדוני, כי בזה יתמרק העוון שמכרו את יוסף לעבד". ויעקב ברוח הנבואה שם לב לאיפה שיש כאן, למידה כנגד מידה. ואנו נוסיף, שאולי כשיוסף ראה את המנחה, נזכר לא רק בנכאות צרי ולוט של הורדתו למצרים, אלא בכל שבחה של ארץ ישראל, בזמרת הארץ, שהיא אחרי הכל ארץ מולדתו ובית אביו. האם הקטף, השמן האגורי, הפיסטוק שאמי, השקדים ודבש השעווה וכל זמרת הארץ לא העלו געגועים בלבו של יוסף ולא רככו אותו? האם זמרת הארץ הביאה בסוף לחידוש אחוות האחים?