החרס והזהב

מים ראשונים: חרס מול זהב. החומר השכיח והזול ביותר מול החומר הנדיר והיקר ביותר. "גם את זה לעומת זה עשה האלוהים" (קהלת ז יד)1 – לשניהם זקוק האדם, משניהם הוא עושה לו כלים ואביזרים חשובים, לכל אחד מהם החשיבות שלו. דיון בניגוד והשלמה של שני קצוות אלה לא יחמקו מעיניהם של הדרשנים.

ספרי דברים פרשת עקב פיסקא מח

מה יין אי איפשר לו להתקיים לא בכלי כסף ולא בכלי זהב אלא בירוד שבכלים בכלי חרס, כך דברי תורה אין מתקיימים במי שהוא בעיניו ככלי כסף וככלי זהב, אלא במי שהוא בעיניו כירוד שבכלים ככלי חרס.2

דעת זקנים מבעלי התוספות שמות פרק טז פסוק לג

"קח צנצנת אחת".3 איני יודע של מה היה של כסף או של זהב או של חרס? תלמוד לומר: צנצנת – דבר המציץ מחבירו. כלי חרס, שהיא מאדמה שהזרעין מציצין וצומחין ממנה.4

מסכת קידושין דף סו עמוד א

מעשה בינאי המלך שהלך לכוחלית שבמדבר וכיבש שם ששים כרכים, ובחזרתו היה שמח שמחה גדולה, וקרא לכל חכמי ישראל. אמר להם: אבותינו היו אוכלים מלוחים בזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש, אף אנו נאכל מלוחים זכר לאבותינו, והעלו מלוחים על שולחנות של זהב ואכלו.5

מסכת סנהדרין דף נב עמוד ב

למה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ? בתחילה דומה לקיתון של זהב, סיפר הימנו6 – דומה לקיתון של כסף, נהנה ממנו7 – דומה לקיתון של חרש, כיון שנשבר – שוב אין לו תקנה.8

בראשית רבה כ ז, פרשת בראשית

"ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" (בראשית ג טז) … מעשה באשה אחת משל בית טִבְרִינוֹס9 שהיה נשואה לְלִסְטֵס אחד, והיה בעלה מצערה. שמעו חכמים ובאו אצלה להוכיחו. כיון שבאתה לפני חכמים הוציאה לפניהם מנורה של זהב ונר של חרס על גבה, לקיים מה שנאמר: "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך".10

שמות רבה ה י, פרשת שמות

"וילך ויפגשהו בהר האלהים וישק לו" (שמות ד כז) … אמרו רבותינו: כל הנשיקות של תפלות חוץ משלוש … אמר רבי שמואל בר נחמן: משל לְזֶהָבִי שהביאו לו מוֹנֵיטָה אחת וראה אותה מבפנים של חרס ומבחוץ של זהב. לימים הביאו לו מוניטה שכולה זהב, אמר להם: הראשון חרס היה והיה מצופה זהב. אבל זה כולה זהב. כך נשיקה שנשק עשו ליעקב לא היה אלא לְפַסְלוּת, שנאמר: "כֶּסֶף סִיגִים מְצֻפֶּה עַל חָרֶשׂ" (משלי כו כג), ומה היה סופו? "שְׂפָתַיִם דֹּלְקִים וְלֶב רָע" (סוף הפסוק שם) – שלא בקש לנשקו אלא לנשכו. אבל נשיקה של אהרן ומשה היתה נשיקה של אמת, ועליהן הוא אומר: "חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ" (תהלים פה יא).11

אליהו רבה (איש שלום) פרשה כח

"מזמור לאסף"12, והלא אינו אלא בכי לאסף, קינה לאסף, נהי לאסף. מה תלמוד למור: "מזמור לאסף", מלמד שהיה אסף ונביאים שמחין בו בדבר.13 משלו משל, למה הדבר דומה? לבת עניים שהלכה למלאות מים מן הבור ונפסק דלי של חרס ונפל לתוך הבור. והיתה בת עניים בוכה ומצווחת. באתה בת המלך למלאות מים מן הבור, ונפסק דלי של זהב ונפל לתוך הבור. הייתה בת עניים שמחה ומרקדת. אמרו לה: עד עכשיו את בוכה ומצווחת ועכשיו את שמחה ומרקדת?! אמרה להם: מי שמעלה דלי של זהב הוא מעלה דלי של חרס. כך אסף ונביאים, כיון שראו שעתידין שערי ירושלים לבנות, שנאמר: "טבעו בארץ שעריה" (איכה ב' ט'), מיד היה אסף ונביאים שמחין בו בדבר. אמר אסף: מי שעתיד לבנות את ירושלים הוא יעלה את אבי אבא מן הקרקע.14

מסכת חגיגה דף יג עמוד ב

"וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק" (יחזקאל א יד).15 מאי רצוא ושוב? אמר רב יהודה: כאור היוצא מפי הכבשן. מאי כמראה הבזק? אמר רבי יוסי בר חנינא: כאור היוצא מבין החרסים.16

מחלקי המים

עדכון אחרון: 08/08/2019

הערות שוליים

  1. ראה דברינו בקהלת גם את זה לעומת זה עשה האלוהים.
  2. אגב השוואות רבות שהמדרש עורך שם בין התורה למים ובין התורה ליין, ראה שם במקור, באה גם השוואה/דימוי זה שהתורה מתקיימת במי שעושה עצמו ככלי חרס פשוט ולא במי שדעתו זחוחה עליו, מתגאה ומחשיב עצמו לכלי כסף או זהב. ראה פיתוח מוטיב זה במדרש תנחומא כי תבוא סימן ג, לא על יין כי אם על מים: "מה המים נמשכין לכל מקום שירצה, כך התורה משוכה בכל העולם. ומה המים אין מתקיימים לא בגרגיות של כסף ולא בגרגיות של זהב אלא בשל חרס, כך אין התורה מתקיימת בגסי הרוח אלא במי שדעתו נמוכה עליו. ואמר רבי אחא: והחכמה מאין תימצא (איוב כח) - מהו מאין? מאותן שעושין עצמן כאין". וכמובן הסיפור על בת הקיסר ורבי יהושע בגמרא נדרים דף נ ע"ב (בתרגום לעברית): "אמרה ליה בת קיסר לרבי יהושע בן חנניה: תורה מפוארה בכלי מכוער! אמר לה: לִמְדִי מבית אביך, במה מניחין יין? אמרה ליה: בכלי חרס. אמר לה: כל העולם בחרס, ואתם בכלי חרס? אתם (בית הקיסר) הניחו (את היין) בכלי כסף וזהב. הלכה ושמה את היין בכלי כסף וזהב והסריח (הבאיש). אמר לה: אף התורה כן". בת הקיסר אגב לא מוותרת שם ומקשה: "והרי יש אנשים יפים ולמודי תורה" (ר' יוחנן, ר' ישמעאל כהן גדול) ור' יהושע עונה לה: אם היו מכוערים, היו למודים יותר. ראה דברינו היופי שבאדם - ברכתו ובלותו בדפים המיוחדים.
  3. בציווי של משה לאהרון במן: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם". צנצנת המן שעפ"י מסורת חז"ל השתמרה לצד ארון הברית עד שנגנז הארון אי שם בבית ראשון ועמו צנצנת המן, שמן המשחה, מטה אהרון ועוד. ראה תוספתא סוטה פרק יג הלכה א, גמרא יומא נב ע"ב, דברינו תחנתו האחרונה של הארון בפרשת בהעלותך. אגב, צנצנת היא מילה יחידאית במקרא.
  4. כלי החרס משמרים לא רק יין טוב (ושמן) אלא גם את לחם המן הפלאי. כלי חרס עשוי מאדמה, מהחומר ששורד לפני ואחרי הכל ("כי עפר אתה ואל עפר תשוב") ולפיכך גם משמר יותר טוב מכל חומר אחר. ראה ירמיהו לב יד: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לָקוֹחַ אֶת הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה אֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה הַזֶּה וְאֵת הֶחָתוּם וְאֵת סֵפֶר הַגָּלוּי הַזֶּה וּנְתַתָּם בִּכְלִי חָרֶשׂ לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים". גם מגילות מדבר יהודה נשתמרו בכדי חרס. מאידך גיסא, אולי בשל כך גם אין לו תקנה אם נטמא אלא בשבירה, היינו בחזרתו אל מצבו הבסיסי ויצירתו מחדש שהיא פעולה יחסית פשוטה וזולה. וגם זה בירמיהו יח ג-ו: "וָאֵרֵד בֵּית הַיּוֹצֵר והנהו וְהִנֵּה הוּא עֹשֶׂה מְלָאכָה עַל הָאָבְנָיִם: וְנִשְׁחַת הַכְּלִי אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה בַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר וְשָׁב וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּלִי אַחֵר כַּאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינֵי הַיּוֹצֵר לַעֲשׂוֹת: וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמוֹר: הֲכַיּוֹצֵר הַזֶּה לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת לָכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל".
  5. נעשה אתנחתא קלה ונסטה מההשוואה של חרס וזהב, אך נמשיך את הרעיון של האוכל או המשקה והכלי המחזיק אותם. ינאי המלך, זה שאח"כ נלחם בפרושים והורג רבים מהם בהשפעתו של יועץ מרושע (ראה המשך הגמרא שם), מצטייר כאן כמלך נאור שנוהג בצניעות ואין לבו גס עליו בעקבות נצחונותיו הצבאיים. ראה פירוש רש"י שם: "שהיו עסוקים בבנין - בית שני שבאו מן הגולה והיו עניים והיו מוציאין הוצאות במלאכה, אף אנו נאכל מלוחין להיות זכר לעוני אבותינו ולהודות לפני הקב"ה שהצליחנו והעשירנו". מעין הא לחמא עניא של בית שני. לעניינינו, כלי החרס משמרים את האוכל והמשקה טוב יותר מכלי הזהב והכסף, אבל דווקא כלי זהב שעליהם אוכל פשוט של עניים, מסמל את הכרת הטוב ומניעת גאווה בשל השפע והעושר. מעניין לדעת כמה אנשים שזכו לעושר זוכרים ומזכירים לעצמם את הימים שלפני.
  6. התרועע איתו.
  7. כגון שאוכל איתו.
  8. ובאבות דרבי נתן נוסח ב פרק לא, בתמצית: "חבר בפני עם הארץ ככלי זהב. השיח עמו ככלי זכוכית. אכל ושתה [עמו] ככלי חרס". עניין אחד הוא שתלמיד החכם יחשיב עצמו ככלי חרס על מנת לשמר ולפתח את תורתו כפי שראינו לעיל, אבל בה בעת שלא יפחית בערך עצמו ולא יתרועע עם עמי הארצות שעלולים להסיטו לדברי ליצנות, בזבוז זמן וזלזול במצוות. האם יש סתירה בין שני המדרשים הראשונים שהבאנו ובין מדרש זה? לא בהכרח. אבל עם הסיומת הפסימית: "כיון שנשבר שוב אין לו תקנה", יש בהחלט מי שיחלוק. ראה ספרי דברים פרשת וזאת הברכה פיסקא שמה: " ... מלמד שהתורה מורשה לישראל. משל למה הדבר דומה לבן מלכים שנשבה כשהוא קטן למדינת הים, אם מבקש לחזור אפילו לאחר מאה שנה אינו בוש לחזור מפני שהוא אומר לירושתי אני חוזר. כך תלמיד חכם שפירש מדברי תורה והלך לו לדברים אחרים אם מבקש לחזור אפילו לאחר מאה שנה אינו בוש לחזור, מפני שהוא אומר לירושתי אני חוזר לכך נאמר מורשה קהלת יעקב". ראה דברינו מורשה קהילת יעקב בפרשת וזאת הברכה. ואולי ר' מאיר ואלישע בן אבויה יחלקו בדבר. ראה הדיאלוג ביניהם בגמרא חגיגה טו ע"א: "שאל אחר את רבי מאיר לאחר שיצא לתרבות רעה: מאי דכתיב לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז - אמר לו: אלו דברי תורה, שקשין לקנותן ככלי זהב וכלי פז, ונוחין לאבדן ככלי זכוכית. - אמר לו: רבי עקיבא רבך לא אמר כך, אלא: מה כלי זהב וכלי זכוכית, אף על פי שנשברו יש להם תקנה - אף תלמיד חכם, אף על פי שסרח יש לו תקנה. - אמר לו: אף אתה חזור בך! - אמר לו: כבר שמעתי מאחורי הפרגוד: שובו בנים שובבים - חוץ מאחר". נראה שגלשנו לנושא מרתק אחר ששווה דף בפני עצמו.
  9. משפחה מיוחסת ועשירה.
  10. בפשטות, האשה היא מנורת הזהב, שהייתה מבית עשיר ומכובד, ובעלה השודד ו'המחוספס' הוא נר החרס (חספא), אבל הוא למעלה. המנורה נושאת אותו. ורמזה לחכמים שאל להם להתערב ליחסים שבינו לבינה וכמו שאמר שלמה: "שלושה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים ... דרך גבר בעלמה" (משלי ל יט). נשאיר לשואבי המים להביע מדעתם ורוחם הם על משמעותה של 'מצגת' זו שעשתה האשה לחכמים, ורק נעיר שהדימוי של האשה לכלי זהב ושל האיש לכלי חרס, מזכיר את המדרשים על ההבדל בין האדם שנברא מהאדמה ולפיכך הוא נימוח מכל טיפה של מים ונח להתפתות, בעוד שהאשה נבראה מדבר חי ולפיכך היא יציבה ועמידה יותר (אבות דרבי נתן נוסח ב פרק ט, בראשית רבה יז, ילקוט שמעוני בראשית רמז כג), ובפירוש הדר זקנים בראשית כז: "איתא במדרש משל למקיש כלי עצם לכלי חרס וכלי עצם לכלי עצם. כשמקיש כלי עצם לכלי חרש משתבר הכלי חרס". בעימות (לא פיסי) בין איש לאישה, האישה תנצח.
  11. מדרש זה בא להפליג בהבדל הגדול בין האחים משה ואהרון שנשקו זה את זה ושמחו זה בזה באמת ובשלום בעת מפגשם בשמות פרק ד, ובין נשיקתם של עשו ויעקב שהייתה ספק נשיקה ספק נשיכה. צביעות נשיקת עשו ליעקב מסומלת במטבע (מוניטה) של חרס שציפוה חיצונית בזהב, בעוד שנשיקת אהרון ומשה משולה למטבע שכולה זהב. ראה הרחבת משל זה במדרש תנחומא (בובר) פרשת תולדות סימן ט: "ושלמה צווח: כסף סיגים מצופה על חרס שפתים דולקים ולב רע (משלי כו כג), לְמָה עשו היה דומה? למולייר שמבחוץ הוא של זהב, ומרגליות קבועות בו, אלא מבפנים הוא של חרס וכו' ". וכבר הרחבנו לדון במדרשים אלה בדברינו מפגש יעקב ועשו בפרשת וישלח.
  12. ראה שם בתחילת פרשה כח שהוא דורש את פרק עט בתהלים הפותח בפסוק: "מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים" – פרק שנהוג לקרוא בטקסי ימי הזכרון.
  13. הכיצד? איך אפשר לשמוח מתיאורים כה קשים בפרק זה, כגון: "שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאֵין קוֹבֵר: הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ: ... כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ" ועוד?
  14. כל הנביאים שמחים על הגאולה העתידה של ירושלים וציון, דווקא מתוך התיאורים הקשים של פרק עט בתהלים. מדוע? כי עכשיו שגם בת המלך, משל לקב"ה ולשכינה, אבדה את דלי הזהב שלה, עכשיו ששמו הגדול של הקב"ה מחולל בגויים, ככתוב שם: "לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם יִוָּדַע בגיים בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ" ועוד כגון זה, עכשיו בהכרח תבוא התשועה. מעין בכיו ושחוקו של  רבי עקיבא שראה שועל יוצא מקודש הקדשים החרב (גמרא סוף מסכת מכות, איכה רבה ה יח). מי שיעלה את כד הזהב, יעלה גם את כד החרס. אבל לאסף שהוא מצאצאי קרח יש סיבה נוספת לשמוח. ראה ציטוט מדרש זה בתוספות קידושין לא ע"ב: "יש במדרש שאסף אמר שירה על שטבעו בארץ שעריה. משל לשפחה שהלכה לשאוב מים מן הבאר ונפל כדה לבאר והיתה מצטערת ובוכה. עד שבאתה שפחת המלך לשאוב ובידה כלי של זהב ונפל אותו כלי שם. התחילה הראשונה לשורר ואמרה: עד עכשיו לא הייתי סבורה שיוציא שום אדם כַּדִי, שהוא של חרס, מן הבאר, שאינו נחשב. ועכשיו, מי שיוציא אותו של זהב, יוציא כָּדִי עמו. כך, בני קרח שהיו בְּלוּעִים, כשראו שטבעו בארץ שעריה אמרו שירה. אמרו: מי שיוציא השערים יוציא גם אותנו. לכך אמר אסף מזמור שהוא ממשפחת קרח". ראה דברינו ובני קרח לא מתו בפרשת קרח.
  15. בחיזיון מעשה מרכבה.
  16. מפרש רש"י שם: "מבין החרסים - דרך מזקקי זהב לנקוב כלי חרס נקבים נקבים, וכופין אותו על גבי גחלים שהזהב נתון בהן בתוך כתישת החרסים של לבנים על גבי חרס, ולהב יוצא למעלה דרך נקבי הכלי, והוא עשוי גוונים גוונים ותמיד יוצא ונכנס". החרס משמש כלי לזיקוק ועיבוד הזהב. לעתיד לבוא, כד הזהב יציל את כד החרס, אבל במלאכת יום יום, כד החרס העשוי נקבים נקבים, משמש כלי היתוך וזיקוק לזהב. ושניהם כחומר ביד האומן. זה ביד היוצר וזה ביד הצורף.