פרשות השבוע

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן: (במדבר לא א-ג).¹

במדבר רבה כב ב פרשת מטות – שבחו של משה שלא עיכב

"נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך". רבי יהודה אומר: אילו היה רוצה משה לחיות כמה שנים, היה חי; שאמר לו הקב"ה: נקום ואחר תאסף – תלה הכתוב מיתתו במדין.² אלא להודיעך שבחו של משה. אמר: בשביל שאחיה אעכב נקמת ישראל מן המדינים?!³ מיד: "וידבר משה אל העם לאמור היחלצו מאתכם אנשים לצבא וכו' ".⁴

במדבר רבה כב ד פרשת מטות – למה משה שולח אחרים

"וישלח אותם משה … ואת פנחס בן אלעזר הכהן" (במדבר לא ו). הקב"ה אמר למשה: "נקֹם נקמת בני ישראל" – אתה בעצמך, והוא משלח את אחרים?!⁵ אלא מפני שנתגדל בארץ מדין, אמר: אינו בדין שאני מֵצֵר למי שעשה בי טובה.⁶ המשל אומר: בור ששתית ממנו מים אל תזרוק בו אבן.⁷

ויש אומרים: שאינה זו אותה מדין שנתגדל בה משה, שזו בצד מואב והיא חריבה עד עכשיו. ולמה שלח פנחס? אמר: מי שהתחיל במצוה הוא גומרָהּ. הוא השיב את חמתי והכה את המדינית, הוא יגמור מצותו.⁸

מסכת בבא קמא דף צב עמוד ב – היחס לאדום ומצרים

אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי: בירא דשתית מיניה לא תשדי ביה קלא?⁹ אמר לו: דכתיב: "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא ולא תתעב מצרי כי גר היית בארצו" (דברים כג ח).¹⁰

שמות רבה פרשה ט סימן י – משה לא מכה את היאור

"ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים, על נהרותם, על יאוריהם וכו' " (שמות ז יט)¹¹ – א"ר תנחום: למה לא לקו המים ע"י משה? כך אמר לו הקב"ה: המים שֶׁשְׁמָרוּךָ כשהושלכת ליאור, אינו דין שילקו על ידך!¹²

שו"ת אגרות משה חושן משפט חלק א סימן ד – להלכה

העובדא שהבאת מספר תרומת הכרי, שהביא מהרי"ף שחלה ונכנס למרחץ של אחד, ובמשך הזמן נתחייב האיש בעל המרחץ ממון לאחד, ולא רצה הרי"ף לדונו לפי שנהנה מהמרחץ שלו ואמרינן בבבא קמא: בירא דשתית מיניה לא תישדי ביה קלא. ונסתפקת אם הוא דין או דהחמיר רק ממידת חסידות.¹³

עלי תמר ברכות פרק ט – הקשר למורה נבוכים¹⁴

והנה המאמר "דבר אחד טוב מציל על כל הספר" איני יודע מקורו אולי בספר מבחר הפנינים ואינו עכשיו בידי. אבל מאמר זה בלשון זה מביאו החוות דעת בהקדמה לספרו תורת גיטין ובהקדמה לפירוש מעשה נסים להגדה של פסח.¹⁵ ועיין בעץ יוסף בעין יעקב בבבא קמא צ"ב שמביא דברי המורה נבוכים בהקדמה, שעל יסוד המאמר בגמרא שם בירא דשתית מיניה לא תשדי ביה קלא, הוא אומר שאם מצא דבר טוב אחד בספר שוב אסור לזלזל בספר זה מפני ציווי חז"ל בירא דשתית מיניה אל תשדי ביה קלא.¹⁶ ואולי יש למצוא מקורו של החוות דעת בדברי מורה נבוכים אלו. ויש ללמוד מדברי רבינו הגדול שאין נכון לכתוב ביקורת שלילית על ספר שלמד ממנו כמה דברים מועילים ויש להצטער שבזמננו ישנם כאלה שגורסים "ודבר אחד שאינו נכון פוגם בכל הספר" – היפוך מציווי של רבותינו.¹⁷

במדבר רבה כב ה פרשת מטות – משה מתאווה לנקמת מדין

דבר אחר: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים, אחר תיאסף את עמיך" – זהו שאמר הכתוב: "לא יגרע מצדיק עיניו ואת מלכים לכסא" (איוב לו ז). מהו: "לא יגרע מצדיק עיניו"? אין הקב"ה מונע מן הצדיק מה שרוצה לראות בעיניו. ללמדך שמשה מתאווה לראות בנקמת מדין קודם שימות. והיה מבקש מן הקב"ה שיראה בעיניו. ועליו נאמר: "ישמח צדיק כי חזה נקם" (תהלים נח יא). "ישמח צדיק" – זה משה. "כי חזה נקם" – זו נקמת מדין. "פעמיו ירחץ בדם הרשע" (שם) – זה בלעם.¹⁸

רמב"ן במדבר פרק לא פסוק ב – משה חלק כבוד לפנחס

נקם נקמת בני ישראל וגו' אחר תיאסף אל עמיך – נגזר על משה רבינו שלא יעבור את הירדן, אבל מעבר לירדן עשה כל מצות ישראל, נצח שני מלכי האמורי הגדולים וחלק את ארצם בנחלה, והוא ראוי שיעשה נקמה בשונאי ה', ואין על יהושע רק מצות הארץ. ועוד שחלק לו הקדוש ברוך הוא כבוד זה שיראה וישמח צדיק כי חזה נקם, וזה טעם אחר תיאסף אל עמך. ומשה חלק כבוד לפנחס שהתחיל במצוה ועליו לגומרה ועשאו משוח מלחמה זו, ואין ראוי שילך אלעזר, כי הוא הכהן הגדול.¹⁹

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים: בדברינו בארה של מרים בפרשת חוקת, הבאנו את הדברים הבאים של אלשיך (שמות יז ה): "ואמר ומטך אשר הכית בו את היאור כו'. לבוא אל ביאורו, נשים לב, כי הלא קיימו וקבלו רבותינו ז"ל (בבא מציעא פו ב) כי זה היה בארה של מרים. ועל זה קשה כי הנה כמו זר נחשב יכה בו במטהו, כי בירא דשתית מיניה מיא לא תשדי ביה קלא (בבא קמא צב ב), ומה גם הכאה". בפרשת חוקת לא שומר משה על הכלל "בור ששתית ממנו מים לא תזרוק בו אבן" ומכה בכח את הבאר של אחותו ממנה שתה העם ארבעים שנה במדבר! ועל כך נענש שלא ייכנס לארץ ישראל. האם ההקפדה על הכלל כאן, בפרשת מטות, היא מעין תיקון?