פרשות השבוע

צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם: כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר: (במדבר כה יז-יח).¹

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) במדבר פרשת פינחס קלב ע"א – המחטיאים לא יצאו נקי  

"ויהי אחר המגפה … ויאמר ה' אל משה ואל אלעזר". מפני מה פסוק זה מופרד?² להודיעך כי פרשת צרור את המדינים לא היתה אלא לאחר זמן, שנאמר בפרשת ראשי המטות (במדבר לא) "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים". ולמה נאמרה פרשה זו בכאן? לפי שהיתה המגפה ונפלו כ"ד אלף מישראל. אמר הקב"ה: בני נפלו מן המחטיאים, והם המחטיאים לא יפלו? וכבר כתבתי בתורה (ויקרא כ) ואת הבהמה תהרגו. ומה בהמה שאין בה דעת והואיל ובאת תקלה על ידיה תיהרג.³ אלו המדיינים שהכשילו את בני על אחת כמה וכמה לכך נאמר: "צרור את המדינים", "ויהי אחרי המגפה". זה בשביל זה.⁴

רש"י במדבר פרק כה פסוק יז – לאייב את המדיינים

צרור – כמו זכור, שמור, לשון הווה. עליכם לאייב אותם.⁵

במדבר רבה פרשה כא  סימן ד – מדיינים מואבים ועמונים מול מצריים ואדומים

"צרור את המדינים" – למה? "כי צוררים הם לכם". מיכן אמרו חכמים: הבא להרגך השכם להרגו. ר' שמעון אומר: מנין שהמחטיא את האדם יותר מן ההורגו? שההורג הורג בעולם הזה ויש לו חלק לעולם הבא, והמחטיא הורגו בעולם הזה ובעולם הבא. שתי אומות קדמו את ישראל בחרב ושתים בעבירה. המצרים ואדומים קדמו בחרב: "אמר אויב ארדוף אשיג אריק חרבי" (שמות טו ט), "ויאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך" (במדבר כ יח). ושתים בעבירה, מואבים ועמונים. על אלה שקדמו בחרב כתיב: "לא תתעב אדומי … לא תתעב מצרי" (דברים כג ח). אבל אלו שקדמו בעבירה להחטיא את ישראל: "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'. גם דור עשירי עד עולם" (שם).⁶

במדבר רבה פרשה כא סימן ה – ציווי קטגורי לדורות

"צרור את המדינים" – אע"פ שכתבתי: "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום" (דברים כ י), לאלו לא תעשו כן: "לא תדרוש שלומם וטובתם" (שם כג ז).⁷ אתה מוצא במי שבא עמהם במידת הרחמים, לסוף בא לידי בזיון מלחמות וצרות.⁸ ואיזה? זה דוד: "ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש" (שמואל ב י ב). אמר לו הקב"ה: אתה תעבור על דברי?! אני כתבתי: "לא תדרוש שלומם וטובתם" ואתה עושה עמם גמילות חסד? "אל תהי צדיק הרבה" (קהלת ז טז) – שלא יהא אדם מוותר על התורה; וזה שולח לנחם בני עמון ולעשות עמו חסד! סוף בא לידי בזיון: "ויקח חנון את עבדי דוד ויגלח את חצי זקנם ויכרת את מדויהם בחצי עד שתותיהם וישלחם" (שמואל ב י ד). ובא לידי ביזיון ואח"כ לידי מלחמה עם ארם נהרים ומלכי צובה ומלכי מעכה ועם בני עמון – ד' אומות! וכתיב: "וירא יואב כי היתה אליו פני המלחמה מפנים ומאחור" (שם ט). מי גרם לדוד כך? שבקש לעשות טובה עם מי שאמר הקב"ה: "לא תדרוש שלומם וטובתם". לכך כתיב: "צרור את המדינים".⁹

מסכת בבא קמא דף לח עמוד א – מואב ועמון מחוץ לעניין

"ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה" (דברים ב ט)  – וכי מה עלה על דעתו של משה, לעשות מלחמה שלא ברשות? אלא נשא משה קל וחומר בעצמו, אמר: ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב, אמרה תורה: "צרור את המדינים והכיתם אותם", מואבים עצמן לא כל שכן! אמר לו הקב"ה: לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי, שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן, רות המואביה ונעמה העמונית.¹⁰

רמב"ן במדבר פרק כה – מדוע מופלים עמון ומואב לטובה?

ואני תמה על לשון האגדה שאמרו בבבא קמא (לח א), אל תצר את מואב. וכי עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות? אלא נשא משה קל וחומר בעצמו, אמר: ומה מדינים שלא באו אלא לסייע למואב אמרה תורה צרור את המדינים והכיתם אותם, מואבים עצמן לא כל שכן! אמר לו הקב"ה: לא כשעלה על דעתך, שתי פרידות יש לי להוציא מהם: רות המואביה ונעמה העמונית. והנה קודם הקל וחומר הזהירו למשה מן המואבים. ועוד אם מפני הקל וחומר, למה הוצרך להזהיר מבני עמון. אולי לא הקפידו בלשון האגדה בכך.¹¹

מדרש אגדה (בובר) במדבר פרק כה – הפרו את האחווה של יתרו ומשה

הניח למואב ולקח למדין מפני שני דברים, א' שלא מתו במגפה אלא על ידי המדיינית, ועוד ישראל לא היו באים עליהם ולא היו יכולין להזיק למואב. ועוד שכבר נתחבר משה רבינו ע"ה עם יתרו שהיה מדייני והיה להם למשוך אהבה לישראל לא די להם שלא עשו אלא שניכלו להם שיעבדו פעור ונהרגו מהם כמה וכמה, וגם הפקירו לבת מלך שעל ידה היתה מגפה בישראל.¹²

רש"י במדבר פרק לא פסוק ב – התעברו על ריב לא להם

"נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים" – ולא מאת המואבים, שהמואבים נכנסו לדבר מחמת יראה שהיו יראים מהם, שיהיו שוללים אותם, שלא נאמר אלא: "אל תתגר בם מלחמה" (דברים ב ט). אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם.¹³ דבר אחר מפני שתי פרידות טובות שיש לי להוציא מהם, רות המואביה ונעמה העמונית.¹⁴

בראשית רבה עד טז (סוף פרשת ויצא)

בשעה ששלח דוד את יואב לארם נהרים ולארם צובה פגע באדומיים. בקש לזנבם, הוציאו לו איסטליות¹⁵ שלהם: "רב לכם סוב את ההר הזה" (דברים ב ג).¹⁶ פגע במואביים, בקש לזנבם, והוציאו לו איסטליות שלהם: "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה" (שם ט). באותה שעה שלח יואב אצל דוד, א"ל: פגעתי באדומיים ובקשתי לזנבן הוציאו לי איסטליות שלהם "רב לכם", במואביים והוציאו לו איסטליות שלהם "אל תצר את מואב". באותה שעה לא נהג דוד כבוד מלכות בעצמו, אלא עמד והעביר הפורפירון¹⁷ מעליו ועטרה מעל ראשו ונתעטף בטליתו והלך לו אצל סנהדרין. אמר להם: רבותי, לא באתי לכאן אלא ללמוד. אם נותנים אתם לי רשות אני מלמד. שלחתי את יואב לארם נהרים ולארם צובה ופגע באדומיים והוציאו לו איסטליות שלהן "רב לכם". והלא הם פרצו את הגדר תחילה: "ויאסוף אליו את בני עמון" (שופטים ג). פגע במואביים ובקש לזנבן והוציאו לו איסטליות שלהן: "אל תצר את מואב", והם לא פרצו הגדר תחילה: "וישלח מלאכים אל בלעם ועתה לכה ארה לי" (במדבר כב) … "מכתם לדוד" – כמה אגרות כתב? ר' אייבו אמר: שתים כתב, אחד לאדומיים ואחד למואביים … ¹⁸

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים: את היחס המפלה לכאורה בין עמון ומואב מצד אחד ומדין מצד שני יש עוד לחקור. מה גם שלשניהם יש קשרים עם אברהם: אלה מלוט אחיינו ואלה מקטורה פילגשו. ומה גם שמכורתם ולידתם של עמון ומואב בזנות הקשה של אב עם בנותיו!! ראו שוב דברינו לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' בפרשת כי תצא וכן המפגש בכניסה לארץ עם השכנים והקרובים שלנו בפרשת כי תצא.