"וזֹאת תורת זבת השלמים" (ויקרא ז יא), זהו שהכתוב אומר: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג יז), כל מה שכתוב בתורה לשׂוּם שלום הוא נכתב, ואף על פי שכתוב בתורה מלחמות, אף המלחמות לשׂוּם שלום נכתבו. אתה מוצא שבִטל הקב"ה גזרתו מפני השלום. אימתי, בשעה שאמר הקב"ה למשה: "כי תצור אל עיר ימים רבים" וכל אותו הענין (דברים כ יט). אמר לו הקב"ה שיחרים אותם, שנאמר: "כי החרם תחרימם" (דברים כ יז), ומשה לא עשה כן אלא אמר: עכשיו אני הולך ומכה מי חטא ומי שלא חטא, אלא בשלום אני בא עליהם שנאמר: "ואשלח מלאכים ממדבר קדמות דברי שלום אעברה בארצך" (דברים ב כו – כז), כיון שראה שלא בא לשלום הכהו, שנאמר: "ויכו אותו ואת בניו ואת כל עמו" (במדבר כא לה). אמר הקב"ה: אני אמרתי כי החרם תחרימם ואתה לא עשית כן, חייך, כשם שאמרת כך אני עושה שנאמר: "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום" (דברים כ י), לכך נאמר: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג יז).
(מדרש תנחומא פרשת צו סימן ג)
בפשוטה – לעולם שבת הגדול. במעוברת – או שבת זכור או הפסקה (שושן פורים) או שבת פרשת פרה.
ההפטרה לפרשת צו, שהיא נדירה במיוחד (רק בחלק מן השנים המעוברות, כאשר אין היא שבת זכֹר או פרה) היא בירמיה, מפרק ז כא ("כֹה אמר ה' צבאות"), עד פרק ח ג ("אשר הדחתים שם נאום ה' צבאות"), זאת לפי האשכנזים והספרדים. התימנים מסיימים בפסוק כט בפרק ז ("אבדה האמונה ונכרתה מפיהם"). לפי שלושת הנוסחים, בכל מקרה, מדלגים לפרק כט וקוראים את צמד הפסוקים כב – כג ("כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחָכמתו").
צו את אהרֹן / אמרות להקשיבו
בהגישו עֹלות על המזבח בקָרבו
ואש המזבח תוקד בו
ולבש הכהן מדו בד / גשתו לזַבח
דץ והוציא דישון קרבנות זובח
ושמו אצל המזבח
ופשט את בגדיו / המזומנות לטהור
ועש כדת ורץ במיהור
אל מחוץ למחנה אל מקום טהור
טהור יהי ואל יתיאש
יישר דרכו בבואו למקום אכילת אש
ישים כציווי חֵלב והאש
לקדוש
והאש על המזבח / זרוק להסיר אשָמים
חקור ושרוש לערֹך עֹלות תמימים
והקטיר עליה חלבי השלמים
אש תמיד / טכוסה בלי להתכבה
יחד סדורה וערוכה להרבה
תוקד על המזבח לֹא תכבה
(יוצר לפרשת צו, פיוטי רבי יהודה בירבי בנימין, עמ' 190-191)