מיוחדים

רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא־חָלָה כִּי־רַבִּים בְּנֵי־שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר ה': (ישעיהו נד א-ה).

מים ראשונים: כבר התייחסנו לפסוק זה שבנבואות הנחמה של ישעיהו, בדברינו רוני עקרה לא ילדה היא הפטרת הנחמה החמישית שנקראת בפרשת כי תצא. גם את מדרש פסיקתא דרב כהנא שלהלן הזכרנו שם, ועדיין נראה שנושא זה ראוי לעיון נוסף. ואולי יזכונו שואבי המים במים הטובים שדלו ושאבו הם מפסוק זה ומהמדרש שלהלן.

רד"ק ישעיהו נד א – בגאולה לעתיד לבוא

בני שוממה – אעפ"י שהיתה ירושלם ימים רבים שוממה, רבים יהיו בניה: מבני בעולה – והם העכו"ם (עובדי כוכבים ומזלות).¹

פסיקתא דרב כהנא המשך שם – בשבח השוממה

"כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה' " (ישעיה נד א). א"ר אבא בר כהנא: כתיב: "ומדברך נאוה" (שיר השירים ד ג), אפילו נוה עשוי מדבר, חייבין על מחיצתו והוא חרב, כשם שחייבין על מחיצתו והוא בנוי.²

א"ר לוי: בבניינה העמידה לי רשעים, כגון: אחז, מנשה, אמון. בחורבנה העמידה לי צדיקים, כגון דניאל וחבורתו, מרדכי וחבורתו, עזרא וחבורתו.³

ר' אחא בשם ר' יוחנן: הרבה צדיקים העמידה לי בחורבנה יותר מצדיקים שהעמידה בבניינה.⁴

אחרית דבר

אי-שם כמה מאות שנים אחרי חורבן בית שני עומד דרשן בבית הכנסת ומנסה מן הסתם לעודד את רוחם הנכאה והעיפה של קהל שומעי לקחו. החיים בצל המלכויות קשים מאד. אין קץ נראה באופק ואיה נבואות הטובה והנחמה? (ראו הדף בתשעה באב). אפשר שכבר בזמנו של הדרשן נהגו לקרוא את שבע הפטרות הנחמה (שיפה מסודרות על הפסיקתא) והדרשה היא בעיתה. עכ"פ, הדרשן נדרש  לישעיהו פרק נד ובו הפסוק על בני שוממה ובני בעולה, ומנסה לנחם את העם ברעיון שדווקא אחרי החורבן, בתקופת השוממה, קמו לעם ישראל אנשים צדיקים וראויים כגון דניאל, מרדכי ועזרא. רחש בלתי נשמע של תמיהה ופליאה עובר בקהל: מה עניין בית ראשון לכאן? והרי אנו שוב בימי "שוממה" מאות שנים אחרי הצדיקים הנ"ל! ומה פשר אזכור צדיקי בבל שבחרו להישאר בגולת בבל ולא עלו לארץ (חוץ מעזרא כמובן)? מה פשר מדרש בבלי זה במחוזותינו?

הדרשן שהיה קשוב לרחשי לב הקהל, או שמא 'תפס את עצמו', ממשיך בדרשת ר' אחא בשם ר' יוחנן: "הרבה צדיקים העמידה לי בחורבנה יותר מצדיקים שהעמידה בבניינה". אם ר' יוחנן בר נפחא של טבריה הוא זה, אזי חזרנו למדרש ארץ ישראלי, מדרש שאינו מבדיל בין רשעים וצדיקים ואינו פוגם בכבוד מלכי בית ראשון. אבל הרעיון המהפכני של דרשה זו בעינו עומד. עד שבן דוד בא, אנחנו חכמי הדורות של אחר החורבן משקמים את עולם התורה. נבואת ישעיהו חזקה עליה שתתקיים לעתיד לבוא וירושלים, כפשוטו של מקרא, תימלא אוכלוסין מכל הגלויות. אבל אנו חכמי הדור שנטלנו את שרביט ההולכה הרוחנית של העם מהנביאים ("חכם עדיף מנביא", בבא בתרא יב א) לא מהססים לפרש את דברי ישעיהו על הדורות והמפעלים שלנו. על בית שני כבית ראשון. רבים בני השוממה כבר היום. שממה פוליטית-מדינית, איננה בהכרח שמה תרבותית-רוחנית, אדרבא! ומה שהיה נכון לתקומת דניאל, מרדכי ועזרא, נכון גם ליבנה וחכמיה, לאושא וחכמיה, ולחכמי ציפורי, טבריה, סורא ופומבדיתא. בית ראשון ושני כרוכים בדרשה אחת ובמבט היסטורי אחדץ ומעניינת במיוחד היא דמותו של עזרא כמגשר בין בבל לארץ ישראל וכמקים עולה של תורה בתחילת ימי בית שני. ראו שבחו בתוספתא סנהדרין פרק ד הלכה ז,⁵ אולי הוא שהביא מדרש בבלי זה ושלבו בתורה ארץ ישראל.

מחלקי המים

מים אחרונים: ועדיין קשה מאד הפגימה של אנשי בית ראשון, היינו אזכור אחז, מנשה, אמון ולא צדיקים כשמואל, דוד, אסא, חזקיהו, יאשיהו ועוד? וכי רק לאחר החורבן נולדו הצדיקים ורק בעת שעמד המקדש על מכונו היו רשעים כאחז ומנשה (והדברים נכונים גם לבית שני)? נראה שיש כאן שימוש בכלל שמצאנו בירושלמי: "פגם הכתוב בכבוד צדיק בקבר מפני כבוד צדיק בשעתו" (שביעית פרק ו הלכה א, קידושין פרק א הלכה ח). מותר ואולי צריך לשבח ולחזק את צדיקי הדור, המנהיגים של היום, לעודדם ולנשאם, גם על חשבון כבודם של צדיקי "הדורות ההם". ולא ההפך …