מועדי ישראל

לכבוד שבת סיום ספר שמות והקמת המשכן – א' בניסן.¹

לכבוד פרשת החודש, "מחר חודש" ניסן² ותקופת האביב.³

פסיקתא רבתי פרשה ה, שיר השירים רבה פרשה ג סימן א

כתוב: "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך" וכאן כתוב: "וכבוד ה' מלא את המשכן". אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: למה הדבר דומה? למערה פתוחה על שפת הים. געש הים ונתמלאה המערה והים לא חסר. כך, אף על פי שכתוב: "וכבוד ה' מלא את המשכן", העליונים והתחתונים לא חסרו.⁴

שמות רבה מה ג פרשת כי תשא (תנחומא בובר כי תשא יד)

אתה מוצא (שכתוב): "וידבר ה' אל משה", "ויאמר ה' אל משה", וכן אתה מוצא (שכתוב): "ויאמר משה אל ה' ", "וידבר משה אל ה' " – משל למערה שהיא נתונה לשפת הים. עלה הים ומלאה. לא היה הים זז משם, אלא מכאן ואילך הים נותן למערה והמערה לים.⁵

דרשן טוב איננו רק אדם בעל מחשבה מעמיקה, איש ספר, יושב אוהלים. דרשן טוב הוא גם "בעל נפש", אדם המכיר את סביבתו האנושית והפיסית, בעל עין רגישה ובוחנת היודעת להתבונן בטבע ובנוף, להתרגש מהמראות הקסומים, לעצור לרגע ולאצור את הרגע, להתפעל ולהתפעם. כל מי שמטייל בארץ לאורך חופיה, בחוף הבונים, במערות ראש הנקרה ("סולמה של צור" בלשון המדרש), מכיר היטב את החיזיון היפה של הים הגועש הממלא את המפרצונים, ואח"כ בשוך הגל, חוזרים המים אל הים. כל בעל 'עין טובה' ורגש לסביבה לא יוכל שלא לעמוד ולהתפעל מהמראה הקסום הזה. אלא שצריך להיות גם 'דרשן טוב' ו'בעל נפש' על מנת לקשר תופעת טבע כזו עם רעיונות נשגבים כמו ירידת השכינה לארץ – לנוע הלוך ושוב בין הטבע ובית המדרש. וזה מה שעושה את המדרש, בפרט המדרש הארץ-ישראלי, לספרות כה יפה המדברת יותר ויותר גם לדור שלנו, בפרט לאלה שחיים בארץ כאן ועכשיו.

כתוב: "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך" וכאן כתוב "וכבוד ה' מלא את המשכן". אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: למה הדבר דומה? למערה פתוחה על שפת הים. געש הים ונתמלאה המערה והים לא חסר. כך, אף על פי שכתוב "וכבוד ה' מלא את המשכן", העליונים והתחתונים לא חסרו.

מדרש זה משיר השירים רבה, דן בפרובלמטיקה הידועה של "הורדת השכינה" או "צמצום השכינה": כיצד ייתכן שהאינסופיות תיכנס בעולם סופי ומוגבל? כיצד אפשר להוריד את האלוהות לארץ? "שלושה דברים שמע משה ונבהל ונרתע לאחוריו, [אחד מהם:] בשעה שאמר לו: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (פסיקתא דרב כהנא פיסקא ו). ניחא "ועשו לי מקדש", אך איך ייתכן "ושכנתי בתוכם"? ניחא אם האדם רוצה להקים לעצמו 'מקדש מעט', מקום בו יוכל להתייחד ולהתבונן באינסופיות עד כמה ששכלו הסופי מגיע. אבל השכינה, האלוהות האינסופית, כיצד היא יכולה לרדת לארץ ולשכון בתוך "אמה על אמה" כלשון שמות רבה לד א?⁶

הדרשן איננו פילוסוף, הדרשן מציג את השאלה במלוא עמקותה ועונה עליה באמצעות המשל. הביטו מסביב, הוא אומר, לכו לשפת הים, מקום בו נפגשים אנכית שמים וארץ ואופקית ים ויבשה. שימו לב לנקודת המפגש המדויקת של הים עם המפרצונים המשוננים של חוף הבונים ועם מערות "רגל הפיל" של ראש הנקרה. ראו את הים והמערה. ראו איך הטבע מתעתע בכם. נדמה לכם שהמערה היא מעיין נובע המכיל מים משלו. ולא היא, כל המים שיש במערה באים מהים. והים איננו חסר. אינסוף פחות אחד וגם אינסוף פחות מיליון הוא עדיין אינסוף. אין זו תשובה מלאה לשאלה של "צמצום השכינה" – זה "רק" משל. זה כוחו של הדרשן לעומת הפילוסוף – הוא "רק" ממשל וממשיל משלים.⁷

אתה מוצא (שכתוב): "וידבר ה' אל משה", "ויאמר ה' אל משה", וכן אתה מוצא (שכתוב): "ויאמר משה אל ה' ", "וידבר משה אל ה' " – משל למערה שהיא נתונה לשפת הים. עלה הים ומלאה. לא היה הים זז משם, אלא מכאן ואילך הים נותן למערה והמערה לים.

המדרש השני, שמות רבה, צועד צעד משמעותי קדימה כאשר הוא מצביע על ההדדיות שבין הים והמערה: "מכאן ואילך הים נותן למערה והמערה [חוזרת ונותנת] לים". להבנת מדרש זה יש לעיין היטב בספר שמות פרק לג עליו מבוסס המדרש. פרק זה מציג את הדיאלוג השני בין משה לקב"ה לאחר חטא העגל. הדיאלוג הראשון כבר מאחור. עברה ההתפרצות הראשונה בה אומר הקב"ה למשה: "רד כי שחת עמך" ומשה עונה לו: "שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך". הייתה סליחה ראשונית, נמנע "הרף ממני ואשמידם". אנחנו כעת בדיאלוג השני, בהפקת לקחים לטווח הארוך. מה עושים בעקבות הנפילה הגדולה של חטא העגל? איך ממשיכים מכאן? הקב"ה מציע דרך אחת, משה לא מוותר ודורש דרך אחרת. הוויכוח הוא מהותי ונוקב: על מקומו של השליח – המלאך, על ראיית כבוד ה', על ייחודו של עם ישראל ועוד. עינו החדה של הדרשן שמה לב לא כל כך לתוכן הדיאלוג כמו לעצם קיומו וצורתו: "ויאמר ה' אל משה …" וכנגדו: "ויאמר משה אל ה' …", "וידבר ה' אל משה …" וכנגדו: "וידבר משה אל ה' …".  שימו לב, אומר הדרשן: יש כאן דיאלוג! זו לא "הנחתה מלמעלה", זה לא "אנכי ה' אלהיך" של מעמד הר סיני בקולות וברקים ואש ועשן וב"אל קנא", זה דו-שיח. הקב"ה ומשה אומרים ומדברים. יש כאן שיח.

רכוב על כנפי דמיונו נזכר הדרשן בים ובמערה. שמא בכל זאת תנועת המים בין המערה לים היא לא חד-סטרית כפי שזה נראה במבט ראשון. שמא גם למערה יש מה לומר. ודאי שההשראה הראשונה באה מלמעלה: "געש הים ונתמלאה המערה" – מעמד הר סיני, "וידבר אלהים … לאמור". אבל לאחר ההתגלות הגדולה שוב אין דרך חזרה, יש דיאלוג. נכון שבעצם הירידה לעולם האנושי והסופי לא נפגמה האינסופיות "והים איננו חסר". אבל מכאן ואילך גם לבני האדם יש מה לומר: "ויאמר משה אל ה'… וידבר משה אל ה'…". הים כבר לא יכול בלי המערה – היא תשוקתו ושיקויו.⁸ "לא היה הים זז משם, מכאן ואילך הים נותן למערה והמערה לים". יש תנועה הדדית. ומי בכלל אמר שהמים שייכים לים יותר מאשר למערה? הדדיות זו מתקשרת אל הרעיון של "לא בשמים היא", "נצחוני בני, נצחוני בני", "אני ואתם נשאל לבית דין של מטה", "מתיבתא דארעא כנגד מתיבתא דרקיעא" – כל אותן אמרות חז"ל המאששות את כוחו של בית הדין האנושי מול התורה האבסולוטית האלוהית.⁹

צריך להיות דרשן טוב על מנת לקשר את פסגת המחשבה עם יפי הטבע הפשוט. אבל צריך גם להיות "קורא טוב" על מנת להעריך את המדרש אפילו מעבר למה שהדרשן חשב או רצה לומר. הקורא הטוב יגלה שיש פה עוד רובד נסתר שהדרשן לא היה יכול להגיד בפה מלא שהרי "אין הנחתום מעיד על עיסתו". רובד זה הוא היצירה המדרשית עצמה – הַמְמָשֶׁלֶת, היוצרת והמחדשת בכוח מְפַכֶּה משלה. המדרש הוא המערה החוזרת ונותנת לים, לים ההגות והמחשבה היהודית והכלל-אנושית ולמקרא. ויש אפילו עוד רובד: הקורא עצמו הוא עוד מערה החוזרת ונותנת לדרשן ולים המדרש את המשוב שבלעדיו לא תיתכן שום יצירת תרבות ואין טעם בשום משל או מדרש.

חזק חזק ונתחזק

שבת שלום, חודש טוב

תקופה נעימה ואביב שמח

מחלקי המים