מפי הגבורה או מפי משה

מים ראשונים: כבר נדרשנו למעמד הר סיני ולעשרת הדברות במספר דפים בחג שבועות ובפרשת יתרו ובמקצת גם בפרשת ואתחנן. כבר שם נגענו בנושא של דיבור ישיר מפי הקב"ה אל העם או דיבור באמצעות משה. אע"פ כן, נרצה להוסיף ולהתעמק בשאלה: מפי מי בדיוק שמעו ישראל את עשרת הדברות, כולן או מקצתן?

וְכָל־הָעָם רֹאִים אֶת־הַקּוֹלֹת וְאֶת־הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת־הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק: וַיֹּאמְרוּ אֶל־מֹשֶׁה דַּבֵּר־אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל־יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן־נָמוּת: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָעָם אַל־תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל־פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ: וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל־הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר־שָׁם הָאֱלֹהִים: (שמות כ טו-יח).1

וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת־הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל־רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם: וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת־כְּבֹדוֹ וְאֶת־גָּדְלוֹ וְאֶת־קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי־יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם וָחָי: וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם־יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת־קוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ: כִּי מִי כָל־בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ־הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי: קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל־אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל־אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ: (דברים ה כ-כד).2

 

מכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מסכתא דבחדש פרשה ב

"ויגד משה את דברי העם אל ה' " (שמות יט ט).3 … רבי אומר: וכי מה אמר המקום למשה לאמר לישראל, או מה אמרו ישראל למשה לאמר למקום? אלא אמרו: רצוננו לשמוע מפי מלכנו, לא דומה שומע מפי פרגוד לשומע מפי המלך. אמר המקום: תן להם מה שבקשו – "בעבור ישמע העם בדברי עמך". – דבר אחר: אמרו רצוננו לראות את מלכנו – לא דומה שומע לרואה. אמר לו המקום: תן להם מה שבקשו: "כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני".4

שמות רבה פרשה כח סימן ג

"וישב משה את דברי העם אל ה' ". אותה שעה בקש הקב"ה ליתן להם את התורה ולדבר עמהם, והיה משה עומד. אמר הקב"ה: מה אעשה מפני משה? אמר ר' לוי: משל למלך שבקש לעשות אֶפִּיטַגְמָטָא חוץ מדעתו של אֶפַּרְכּוֹס.5 אמר לו: עשה דבר פלוני. אמר לו: כבר נעשית. ושוב אמר לו: לך קרא לפלוני סִינְקְלֵיטִיקוֹס ויבוא עמך. עד שהוא הולך עשה המלך מה שביקש. כך ביקש הקב"ה ליתן עשרה דברות. היה משה עומד מצדו. אמר הקב"ה: אני גוֹלֶה להם את הרקיע ואומר: "אנכי ה' אלהיך" והם אומרים: מי אמר הקב"ה או משה? אלא יֵרֵד משה ואח"כ אני אומר: "אנכי ה' אלהיך". כך אמר הקב"ה למשה: "לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם". אמר לו: כבר הקדשתים, שנאמר: "כי אתה העדותה בנו לאמר וגו'". אמר לו: לך רד ועלית אתה ואהרן עמך. עד שמשה יורד נגלה הקב"ה, שנאמר: "וירד משה אל העם", מיד: "וידבר אלהים".6

שיר השירים רבה פרשה א (סימן ג, סימן יד)

רבי יוחנן פתר קרייה7 בישראל בשעה שעלו להר סיני: למלך שמבקש ליקח לו אשה בת טובים ובת גנוסיא.8 שלח אצלה שליח, דיבר לה. אמרה: איני כדאית לשפחתו, אלא רצוני לשמוע מפיו. כיון שחזר אותו השליח אל המלך היו פניו שוחקות ושיחותיו אינן נשמעות למלך. המלך שהיה פקח, אמר: זה פניו שוחקות דומה שקבלה עליה, ושיחותיו אינן נשמעות לי דומה שאמרה רצוני לשמוע מפיו. כך ישראל היא בת טובים, השליח זה משה, המלך זה הקב"ה. בשעה ההיא: "וישב משה את דברי העם אל ה' " (שמות יח ט). ומה תלמוד לומר: "ויגד משה את דברי העם אל ה' "? אלא על ידי שנאמר: "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם" – "ויגד משה את דברי העם אל ה' ". אמר ליה: כך תבעו. אמר ליה ושמעון למיינוקא מה דהוא בעי.9

מכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מסכתא דבחדש פרשה ט

"ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה". מגיד שלא היה בהם כח לקבל יותר מעשרת הדברות, שנאמר: "אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו" (דברים ה כב), אלא: "קרב אתה ושמע" (שם כד).10 מאותה שעה זכו ישראל להעמיד מהם המקום נביאים, שנאמר: "נביא אקים להם" (דברים יח יח) – נביא עתיד אני להעמיד מהם, אלא שקדמו הם בזכות, שנאמר: "ויאמר ה' אלי הטיבו אשר דברו" (שם שם יז); אשרי בני אדם שהמקום הודה לדבריהם.11

שיר השירים רבה פרשה א (סימן ב או יג) על הפסוק ישקני מנשיקות פיהו12

"ישקני מנשיקות פיהו". אמר רבי יוחנן: מלאך היה מוציא הדיבור מלפני הקב"ה, על כל דיבור ודיבור, ומחזירו על כל אחד ואחד מישראל ואומר לו: מקבל אתה עליך את הדיבור הזה? כך וכך דינין יש בו, כך וכך עונשין יש בו, כך וכך גזרות יש בו, כך מצוות וכך קלים וחמורים יש בו, כך וכך מתן שכר יש בו. והיה אומר לו ישראל: הן. וחוזר ואומר לו: מקבל אתה אלוהותו של הקב"ה? והוא אומר לו: הן והן. מיד היה נושקו על פיו. זהו שכתוב: "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת" (דברים ד לה) – על ידי שליח.13

ורבנן אמרין: הדיבור עצמו היה מחזר על כל אחד ואחד מישראל ואומר לו: מקבלני אתה עליך? כך וכך מצוות יש בי, כך וכך דינין יש בי, כך וכך עונשין יש בי, כך וכך גזרות יש בי, כך וכך מצוות יש בי, כך וכך קלין וחמורין יש בי, כך וכך מתן שכר יש בי. והוא אומר: הן והן, מיד הדיבור נושקו על פיו ולמדו התורה. זהו שכתוב: "פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך" (דברים ד ט). דברים שראו עיניך איך היה הדבור מדבר עמך.14

 

דבר אחר:15 "פן תשכח את הדברים" – שני דיבורים שמעו ישראל מפי הקב"ה … ר' יהושע בן לוי ורבנין. ר' יהושע אומר: ב' דברות שמעו ישראל מפי הקב"ה: אנכי ולא יהיה לך, הדא הוא דכתיב: "ישקני מנשיקות פיהו" – ולא כל הנשיקות. ורבנין אמרין: כל הדברות שמעו ישראל מפי הקב"ה. רבי יהושע דסיכנין בשם ר' לוי אמר: טעמין דרבנין: אחר כל הדברות כתיב: "דבר אתה עמנו ונשמעה". מה עביד לה רבי יהושע בן לוי? פליג, שאין מוקדם ומאוחר בתורה.16

– או אינו מדבר: "דבר אתה עמנו ונשמעה" אלא לאחר שנים ושלשה דברות? ר' עזריה ורבי יהודה ברבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי – תפסו שיטתיה. אמרי: כתוב: "תורה צוה לנו משה" – כל התורה כולה שש מאות ושלש עשרה מצות הוי. בגימטריא "תורה" עולה שש מאות ואחת עשרה מצות דבר עמנו משה. ברם "אנכי ולא יהיה לך" לא שמענו מפי משה אלא מפי הקב"ה, הוי: "ישקני מנשיקות פיהו".17

גמרא מכות כד ע"א

דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם. אמר רב המנונא: מאי קרא? תורה צוה לנו משה מורשה, תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי, אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום.18

חג שמח ולימוד מחכים ומהנה

מחלקי המים

עדכון אחרון: 13/05/2018

הערות שוליים

  1. כך הם הפסוקים מיד לאחר תום עשרת הדברות בפרשת יתרו, אשר מתארים את השגב, ההוד וההדר של מעמד הר סיני, ואין תימה שבני ישראל נחרדו מעוצמת מעמד זה וביקשו ממשה שיעמוד בינם ובין הקב"ה. כמו שהוא אומר במקבילה בפרשת ואתחנן, דברים ה ה: "אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין־ה' וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת־דְּבַר ה' כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא־ עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר".
  2. הדברים חוזרים גם במעמד הר סיני המתואר כאמור בספר דברים פרשת ואתחנן ושם אף זוכים להסכמת הקב"ה, ככתוב: " ... וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת־קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל־אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: מִי־יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת־כָּל־מִצְוֹתַי כָּל־הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם". מכאן עוד יותר מאשר בפרשת יתרו, משתמע שהעם ראה, לפרק זמן מסוים לפחות, את כבוד ה' וגודלו, שמע את קולו מתוך האש ואף נוכח לדעת "כי ידבר אלוהים את האדם וחי". אך בה בעת מתברר שהעם לא יכול היה לעמוד עוד לנוכח המראה הנשגב הזה וביקש את תיווכו של משה ואף זכה על כך להסכמת הקב"ה. מה שמע העם ישירות מהקב"ה ומה שמע ממשה? האם פרט זה חשוב ולמאי נפקא מיניה?
  3. ראה הפסוק המלא שם: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם־בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת־דִּבְרֵי הָעָם אֶל־ה'". זה עוד לפני מתן תורה ב'התרוצצות' בין הקב"ה-משה-העם בפרק יט בשמות, לפני מתן תורה!
  4. ובשיר השירים רבה (וילנא) פרשה א ג: "תני רבי שמעון בן יוחאי: כך תבעו: אמרו: רצוננו לראות כבוד מלכנו". יש כאן שילוב של "רצוננו לשמוע" עם "רצוננו לראות", כמו בפסוק: "וכל העם רואים את הקולות" (שמות כ טו) שהוא חיבור הראיה והשמיעה וכפירוש אבן עזרא על הפסוק: "כי כל ההרגשות מתחברות אל מקום אחד". (ראה גם הביטוי "מראה דיבור" בשונה מ"מראה שכינה" בספרי במדבר פרשת בהעלותך פיסקא קג). העם הוא שמשתוקק לשמוע ישירות מפי הגבורה ואפילו מְמָנֶה את משה ללכת ולומר לקב"ה שזה רצונם. אלא שאחר ששמעו וראו את השגב הגדול, אמרו: עד כאן. ועדיין ניתן לשאול: האם עמדו בני ישראל ברצונם עד סוף הדברות? האם לא נוכחו לדעת כבר בהתחלה שקשה מאד לשמוע מפי המלך ועדיף לשמוע מפי פרגוד? אגב כך נעיר שהמילה פרגוד, שמשמעותה וילון, מחיצה או אפילו בגד, היא מוקשית כאן. ראה ציטוט מדרש זה במדרש המאוחר שכל טוב (בובר) שמות פרשת יתרו יט ט שמתקן "מפי סרסור" ומוסיף את הדיאלוג בין משה לעם שמוודא את רצונם: "רבי אומר: וכי מה אמר הקב"ה למשה שיאמר לישראל או מה אמרו ישראל למשה שיאמר למקום? אלא אמרו: רצונינו לשמוע מפי מלכינו. שלא דומה שומע מפי סרסור כשומע מפי המלך. ונתן להם מה שביקשו, שנאמר בעבור ישמע העם. וכשסיפר משה להם שיהיו שומעין הם בעצמם מפי מלכם, חזרו ואמרו רצונינו לראות כבוד מלכינו, שאינו דומה רואה לשומע".
  5. אֶפִּיטַגְמָטָא היא פקודה או צו המלך. אֶפַּרְכּוֹס וסִינְקְלֵיטִיקוֹס (להלן) הם דרגות שונות שלפקידי המלך ויועציו.
  6. כל כך חשובה הייתה ההתגלות הישירה (והחשש שבני ישראל יתבלבלו ויחליפו בין משה לקב"ה), עד שהקב"ה נזקק כביכול לכל מיני אמתלאות על מנת לסלק את משה מהזירה. ראה שמות יט פסוקים טז-כה. הקריאה הנוספת למשה בפסוק כ, לאחר שבפסוק יט כבר התחילה ההתגלות ונאמר בו: "משה ידבר והאלהים יעננו בקול", וכן כל הקטע מפסוק כ עד כה - כל אלה הם פסוקים קשים להבנה. מדרש זה אולי לא פותר את כל הבעייתיות של פרק יט, אבל מסביר חלק מהדיאלוג שם הוא סילוק משה מהזירה משום שהקב"ה מבקש לדבר ישירות אל בני ישראל. וכבר עמדו על המבנה המיוחד של פסוקים אלה בפרק יט בספר שמות פרשני המקרא וחוקריו. ראה פירוש רמב"ן על פסוקים אלה, ומנגד, ספרו של אריה טוויג, מתן תורה בסיני, פרק ראשון סעיף ד.
  7. פתר או דרש את הפסוק. מדובר בפסוק "ישקני מנשיקות פיהו" שבתחילת מגילת שיר השירים שנדרש רבות על מעמד הר סיני ועל הדיבור שהיה שם. ולהלן נראה עוד דרשות על פסוק זה.
  8. ממשפחה טובה, עם גנים או גניוס טובים.
  9. כן, שומעים לתינוק מה שהוא רוצה ונותנים לו. מדרש זה פותר את קושי הפסוקים של פרק יט, בפרט פסוק ט שם, בדרך אחרת. לא משה מסולק מהזירה אלא משה מסלק את עצמו. משה הוא שמביא לקב"ה, בדרך רמז, את רצון העם לראות ולשמוע "את מלכנו" ופותח ערוץ דיבור ישיר בין הקב"ה והעם. ראה ויקרא רבה א ה על משה שכל הזמן עומד בצד ומחכה שיקראו לו (מובא בדברינו דעה קנית מה חסרת דעה חסרת מה קנית בפרשת ויקרא). סיום הדרשה במשפט ששומעים לתינוק מה שהוא רוצה, ניתן לקריאה בכמה אופנים (כולל אולי עם סימן שאלה) ומרמז לכך שבקשת העם לשמיעה ישירה מפי הקב"ה אולי לא הייתה נכונה. היא הייתה מעבר לכוחם ולא הועילה כשהגיע רגע המבחן. אבל אנחנו 'גונבים' את המשך הדף ומקדימים את המאוחר.
  10. ראה פרקי דרבי אליעזר (היגר) - "חורב" פרק מ שאכן יצאה נשמתם של בני ישראל: "נפלו על פניהם ומתו, ויצא קול שני וחיו ועמדו על רגליהם, ואמרו למשה: משה, אין אנו לשמוע קולו של הב"ה עוד ומתנו שם כשם שמתנו".
  11. מדרש זה אינו משאיר ספק כמה דברות שמעו בני ישראל ישירות מפי הגבורה: כל עשרת הדברות! עד שם עמד להם כוחם. בקשתם שמשה יעמוד בינם ובין המקום: "קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל־אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל־אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ" היא מעשה נבון ונכון, מעין הכרה בגבולות היכולת האנושית לשמוע ולראות את המלך. משם זכו "להעמיד מהם נביאים" בכל דור ושעה שיצרכו לכך. במדרש שמות רבה לעיל הקב"ה מרחיק את משה השליח (הפרגוד), במדרש שיר השירים רבה לעיל משה הוא השליח הנאמן והעניו שמביא בפנים שוחקות ובשפתיים חתומות את רצון העם לשמוע ישירות את הקב"ה; ואילו כאן, העם מבקש את משה שיעמוד בינם ובין הגבורה ולא עוד אלא מכתיר את משה כראש הנביאים. כל נביא שיעמוד מכאן ואילך בא מכוחו של משה "אביהם של כל הנביאים" שהעם בחר בו להמשיך את דברי הקב"ה במעמד הר סיני. דברי מדרש זה הם בעצם דברי המקרא עצמו שבפרשת הנביא, בפרשת שופטים ספר דברים, מזכיר שוב את בקשת העם להפסיק לשמוע את הגבורה בסיני. ראה הפסוקים בדברים יח טו-יח, שהם בעצם המדרש שלנו: "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן: כְּכֹל אֲשֶׁר־שָׁאַלְתָּ מֵעִם ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת־קוֹל ה' אֱלֹהָי וְאֶת־הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא־אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת: וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל־אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ". בדיבור: "דבר אתה עמנו ונשמעה" נולדה הנבואה ומאוחר יותר החכמה שתפסה את מקומה.
  12. אנחנו חוזרים לדרשות שיר השירים רבה על ישקני מנשיקות פיהו, על הדיבור הישיר לעם. על "ישקני מנשיקות פיהו". דרשות שלכאורה חוזרות על מה שכבר ראו עינינו ושמעו אוזנינו בדרשות הקודמות, אבל יש בהמשך מפנה ...
  13. ר' יוחנן מציג אפשרות שלישית: לא מפי משה אבל גם לא מפי הקב"ה בעצמו, כי אם דיבור של מלאך. עדיין נראה ששיטה זו קרובה יותר ל"מפי הגבורה", לצורך הנושא שלנו. ועכ"פ, מיד בסמוך באה שיטת חכמים שמנטרלת את המלאכים.
  14. ובהמשך המדרש שם שיטת ר' שמעון בר יוחאי: "וכיצד היה הדיבור יוצא מפי הקב"ה? רבי שמעון  בן יוחאי אומר: מלמד שהיה הדיבור יוצא מימינו של הקב"ה לשמאלן של ישראל, וחוזר ועוקף את מחנה ישראל שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל, וחוזר ומקיף מימינן של ישראל לשמאלו של הקב"ה והקב"ה מקבלו בימינו וחוקקו על הלוח. וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו, לקיים מה שנאמר: קול ה' חוצב להבות אש. אמר ר' ברכיה: שנה לי ר' חלבו: הדיבור עצמו היה נחקק מאליו. וכשהוא נחקק הולך קולו מסוף העולם ועד סופו, שנאמר: קול ה' חוצב להבות אש". זה אותו ר' שמעון בר יוחאי שכבר ראינו את דבריו לעיל: "תני רבי שמעון בן יוחאי, כך תבעו אמרו רצוננו לראות כבוד מלכנו". רצו, בקשו וקבלו במלוא העוצמה. שיטת רבנן ור' שמעון בר יוחאי היא שמתן תורה היה בהתגלות ישירה. הדיבור עצמו, נטו. "הדיבור נושקו על פיו ולמדו התורה". זאת ועוד: "הדיבור עצמו היה נחקק מאליו". אחרי שיצא הדיבור מהקב"ה ועבר דרך מחנה ישראל, רק אז נחקק על הלוחות. "וכל העם רואים את הקולות".
  15. כאן מתחילה דרשה חדשה שמן הסתם הוצמדה לדרשה הקודמת ע"י מי שערך את מדרש שיר השירים רבה. אבל הצמדה זו איננה סתמית ומבוססת על הפסוק: "פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך" שחותם את הדרשה הקודמת ופותח את הדרשה הנוכחית. מה הם "הדברים אשר ראו עיניך" ושמעו אוזניך מפי הגבורה?
  16. ר' יהושע בן לוי נזקק לכלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה" על מנת להעביר קו עדין באמצע הדברות ולחלק אותן לשתי קבוצות: שני הדברות הראשונות אנכי ולא יהיה לך מפי הקב"ה שמעו. כל השאר מפי משה. הפסוק: "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות", נכתב בתורה לאחר תום עשרת הדברות והמעמד, על מנת שלא להפסיק בדברות. אבל באמת, נאמר באמצע הדברות ו"אין מוקדם ומאוחר בתורה". ראה דברינו אין מוקדם ומאוחר בתורה – במדרש בפרשת במדבר.
  17. מנשיקות – ולא כל הנשיקות כדרשה לעיל. כאן, במדרש שיר השירים רבה, מצטיירת שיטת ר' יהושע בן לוי, אמורא ארץ-ישראל דור ראשון, שיטה המצמצמת את הדיבור הישיר מפי הקב"ה בהר סיני ומעמידה אותו על שני הדברות הראשונים בלבד, כשיטת יחיד ולכאורה בניגוד לכל המדרשים שהבאנו לעיל. אך מסתבר ששיטה זו התקבלה במקורות רבים (מאוחרים לשיר השירים רבה ולר' יהושע בן לוי?) כ'שיטה פשוטה' והביטוי "אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום" קנה לו מקום מכובד בעולם המדרש ומחשבת ישראל.
  18. דרשה זו של רבי שמלאי היא מהמקורות הראשונים המתייחסים למושג תרי"ג מצוות (ראה גם יבמות מז ע"ב בתהליך הגיור, נדרים כה ע"א) ופותחת דרשה ארוכה בסוף מסכת מכות על העמדת המצוות על מספר קטן והולך של עיקרים. הצמדת דרשת רב המנונא לדרשת רבי שמלאי, הפסוק: "תורה ציווה לנו משה" והמשחק בגימטריה "תורה" = 611 הדורש השלמה של השתיים החסרות, מחזקים את שיטת ר' יהושע בן לוי בשיר השירים רבה. ראה גם גמרא הוריות ח ע"א, שמות רבה מב ח ועוד, כולם הולכים בדרך זו. בכך, אנו גולשים לנושא "עשרת הדברות מפי משה או מפי הגבורה" שמשלים את הנושא של דף זה ובע"ה נזכה לדון ולהרחיב בו בחג מתן תורה בשנה הבאה עלינו לטובה למועד הזה כולנו חיים וקיימים.