חתם סופר על קמצא ובר קמצא – על מה חרבה ירושלים

חתם סופר מסכת גיטין דף נה עמוד ב

מאי דכתיב: "אשרי אדם מפחד תמיד וכו' " (משלי כח יד)?1 שמעתי מפי הרב הגדול מורנו הרב יעקב ווירמיז זצ"ל שהיה רב"ד ורב בביהמ"ד הגדול שבק"ק פרנקפורט דמיין, אהא דאמר ר' יוחנן בשבת: לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דיניהם על דין תורה, ובפרק קמא דיומא אמר ר' יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שנאת חנם.2 אע"ג דיש לומר: הא בבית ראשון והא בבית שני, מכל מקום, נראה לי עפ"י דברי ר' יוחנן דהכא דהכל אמת.3

דהא באמת צריך להבין מאי טעמא שתקו חכמי ישראל ולא מיחו שלא לבייש את בר קמצא?4 וי"ל בפסחים קי"ג ע"ב אמרינן: הרואה דבר ערוה בחברו אסור להעיד עליו יחידי, אבל מצוה לשנאתו. והעלו שם תוספות: "מכל מקום לא יראה לפניו שנאה בפרהסיא משום: כמים הפנים אל פנים כן לב האדם לאדם".5 עיין שם.6 ונראה להרב הנ"ל דזהו בכלל לפנים משורת הדין.7 והנה בשעת כישלונם של ישראל נכשלו ההדיוטים בשנאת חנם, וחכמי ישראל נכשלו בהעמדת דיניהם על דין תורה. ועל כן, זה היה לו שנאת חנם על בר קמצא, אך חכמי ישראל דנו לזכות,8 מסתמא ראה בו דבר ערוה שמצוה לשנאותו ואסור לו לגלות לנו, על כן שתקו ולא מיחו. אמנם, אי לאו דהעמידו דיניהם על דין תורה, היו מוחין מטעם לפנים משורת הדין, שלא להראות שנאה בפרהסיא. אלא שהעמידו דיניהם על דין תורה ואתי שפיר ושפתים יושק:9

 

שבת שלום

מחלקי המים

עדכון אחרון: 08/08/2019

הערות שוליים

  1. ראה הפסוק השלם: "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה". זה הפסוק הפותח את סיפור קמצא ובר קמצא שבגמרא גיטין נה ע"ב. בפשטות, הקשר בין הפסוק וסיפור קמצא ובר קמצא הוא הקשיית הלב של בעל הסעודה ושל החכמים שנכחו שם בסעודה, שהיא ההפך מאדם שמפחד תמיד, היינו דואג ונזהר. ראה רש"י והמפרשים בגמרא שם. ודברי החתם סופר שלהלן נותנים ל'הקשיית הלב' פירוש חדש ומעניין.
  2. אם כוונתו לדף קיט ע"ב במסכת שבת, שם יש סיבות רבות אחרות לחורבנה של ירושלים: "שחללו בה את השבת", "שביטלו קריאת שמע שחרית וערבית", "שביטלו בה תינוקות של בית רבן" ועוד. חורבן הבית בגין העמדה על דין תורה, נזכר במסכת בבא מציעא דף ל ע"ב: "תני רב יוסף: והודעת להם - זה בית חייהם, את הדרך - זו גמילות חסדים, ילכו - זה ביקור חולים, בה - זו קבורה, ואת המעשה - זה הדין, אשר יעשון - זו לפנים משורת הדין ... דאמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה ... שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין".
  3. כלומר, שניתן לחבר את שני ההסברים על מה חרבה ירושלים, זה של בית ראשון וזה של בית שני, להסבר אחד. מה גם שתשעה באב שאנו מציינים הוא על שניהם כאחד כאשר התאריך איננו בהכרח מדויק לשניהם.
  4. ראה דברינו הוכח תוכיח את עמיתך בפרשת קדושים. מצוות התוכחה קשורה גם באופן מיוחד לפרשת דברים היא שבת חזון, בתוכחתו של משה לבני ישראל. ראה דברינו תוכחת אוהב בפרשת דברים, ושם: "נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא (משלי כז ו). נאמנים פצעי אוהב - אלו תוכחות פיו של משה רבנו עליו השלום, ונעתרות נשיקות שונא - ששפך להם בלעם ברכות כעתר סוריסטון" (דברים רבה (ליברמן) ראש פרשת דברים).
  5. ולפיכך תוכחה או הבעת שנראה בפרהסהיא, תגרום לתוכחה / שנאה נגדית, גם היא בפרהסיא, ובמקום שהפנים יהיו ערבים האחד לשני, ירבו שנאה ומחלוקת.
  6. קיימנו בקשתו ועיינו שם. הפסוק הוא מספר משלי כז יט, והמדרש הוא ממסכת סופרים פרק טז הלכה ג: "תני ר' חנינא בר פפא: פנים בפנים דבר י"י, פנים תרי בפנים תרי, הא ארבעה אפין: פנים של אימה למקרא, פנים בינוניות למשנה, פנים שוחקות לתלמוד, פנים מסבירות לאגדה. ר' נחמיה בשם ר' יעקב בר' ינאי: כמים הפנים לפנים. בנוהג שבעולם, יש לך רב רוצה ללמד, ותלמיד אינו רוצה ללמוד, תלמיד רוצה ללמוד, ורב אינו רוצה ללמד, ברם הכא הרב רוצה ללמד, והתלמיד רוצה ללמוד, מקרא משנה תלמוד ואגדות".
  7. גם אם שנאתו של מישהו מוצדקת משום שהלה עשה מעשה שאינו הגון ("דבר ערוה"), אין להפגין שנאה זו ברבים, אלא לנהוג לפנים משורת הדין ולהבליג (ברבים, לפחות).
  8. דוגמא של זכות שהפכה לחובה. ועל זה אמר שלמה: "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם" (קהלת ז טז).
  9. החכמים שנכחו בסעודה, הניחו שאם בעל הסעודה מגרש את בר קמצא ושונא אותו, מן הסתם ראה בו דבר ערווה ולכן שנא אותו. לא חס וחלילה סתם שנאה. שהרי כולם הרי אנשים צדיקים, כולם מעשיהם לשם שמים ... לפיכך, נהגו "כדין התורה" ש"מצווה לשנאתו" ולא מיחו בפני בעל הסעודה ו"דנו אותו לזכות" (את בעל הסעודה. יהודי צדיק כזה, אם הוא שונא מישהו, מן הסתם יש לו סיבה טובה לכך!). אם היו דנים לפנים משורת הדין, כפי שהתוספות מעירים שם בגמרא פסחים קיג, היו כן מוחים ומונעים את הריב וההלשנה והחורבן. אולי גם על זה נאמר: "אל תהי צדיק הרבה למה תשומם". כך, כך או כך, החתם סופר, בשם ר' יעקב ווירמיז, יוצר חיבור מעניין בין העמדה על דין תורה ובין שנאת חינם.