חתם סופר מסכת גיטין דף נה עמוד ב
מאי דכתיב: "אשרי אדם מפחד תמיד וכו' " (משלי כח יד)?1 שמעתי מפי הרב הגדול מורנו הרב יעקב ווירמיז זצ"ל שהיה רב"ד ורב בביהמ"ד הגדול שבק"ק פרנקפורט דמיין, אהא דאמר ר' יוחנן בשבת: לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דיניהם על דין תורה, ובפרק קמא דיומא אמר ר' יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שנאת חנם.2 אע"ג דיש לומר: הא בבית ראשון והא בבית שני, מכל מקום, נראה לי עפ"י דברי ר' יוחנן דהכא דהכל אמת.3
דהא באמת צריך להבין מאי טעמא שתקו חכמי ישראל ולא מיחו שלא לבייש את בר קמצא?4 ויש לומר: בפסחים קי"ג ע"ב אמרינן: הרואה דבר ערוה בחברו אסור להעיד עליו יחידי, אבל מצוה לשנאתו. והעלו שם תוספות: "מכל מקום לא יראה לפניו שנאה בפרהסיא משום: כמים הפנים אל פנים כן לב האדם לאדם".5 עיין שם.6 ונראה להרב הנ"ל דזהו בכלל לפנים משורת הדין.7 והנה בשעת כישלונם של ישראל נכשלו ההדיוטים בשנאת חנם, וחכמי ישראל נכשלו בהעמדת דיניהם על דין תורה. ועל כן, זה היה לו שנאת חנם על בר קמצא, אך חכמי ישראל דנו לזכות,8 מסתמא ראה בו דבר ערוה שמצוה לשנאותו ואסור לו לגלות לנו, על כן שתקו ולא מיחו. אמנם, אי לאו דהעמידו דיניהם על דין תורה, היו מוחין מטעם לפנים משורת הדין, שלא להראות שנאה בפרהסיא. אלא שהעמידו דיניהם על דין תורה ואתי שפיר ושפתים יושק:9
מחלקי המים