- דיקי - הדל"ת בחיריק והקו"ף בציריה. מילה ביוונית שמשמעותה דין או צדק. ראו דברי שרה לאברהם בבראשית רבה מה ה: "תבוע דיקי דיני" (יתבקש דיני – הצדק שלי). עוונות ישראל והדין שבא בעקבותם הם שגורמים לעם ישראל לסבול, אומר הקב"ה. ולפיכך הנקמה היא של עם ישראל. ומה חלקם של הגויים? האם הם רק מכשיר פסיבי? ראה ישעיהו י ה: "הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי". ראה מה שכתב על כך רמב"ן בבראשית טו יד, שהגויים נענשים על "התוספת" שהוסיפו לצרור את ישראל מעבר לנדרש ושם הוא מביא גם את שיטת הרמב"ם הגולשת לעניין כח הבחירה וזה נראה עניין קצת אחר.
- כך גם במדרש ספרי במדבר פרשת מטות פיסקא קנז, אגב שבחו של משה שלא התמהמה בקיום המצווה: "וידבר ה' אל משה נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים, להודיע שבחן של צדיקים שאין נפטרים מן העולם עד שהם מנקמים נקמת ישראל, שהיא נקמת מי שאמר והיה העולם". ראה דברינו צרור את המדינים בפרשת פנחס. טענת משה היא שגם אם עם ישראל איננו נקי מעוונות, שנאת הגויים הבסיסית מקורה בעצם העובדה שעם ישראל שונה מהם. ובמה הוא שונה? בכך שהוא קיבל את התורה ומקיים אותה. ראה שמות רבה ב ב: "הר סיני - שמשם ירדה שנאה לאומות העולם עליו". וכן הוא בגמרא שבת פט ע"א. ושמא תאמר, השנאה היא של ישראל ושל הקב"ה לאומות על שלא קבלו את התורה, בא מדרש / פירוש פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרק יט, ומסביר: "הר סיני. למה נקרא שמו סיני, שירדה ממנו שנאה לעובדי כוכבים, שהן מקנאין את ישראל בתורתן".
- לאחר קריאת מגילת אסתר. ואם בפורים ומגילת אסתר עסקינן, ראה כל המדרשים על הפסוק: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים ... וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם" (אסתר ג ח), חלקם מדרשים מלעיגים ואנטישמיים קיצוניים במיוחד. וכבר נגענו במקצת בנושא זה בדברינו עם לבדד ישכון בפרשת בלק ועוד באמתחתנו דף על מדרשים אנטישמיים שבע"ה נשלים ונפרסם בפרשת קרח או בפורים הבעל"ט.
- הבדל זה שבין הבבלי לירושלמי הראה לי בני איתמר נ"י. והגם שאפשר לפרש את הירושלמי אחרת (ראה שם בהמשך המאמר), נראה שיש כאן מחלוקת מהותית מעניינת המצטרפת לויכוח שבמדרש במדבר רבה לעיל. ראה בפירוש שיירי קרבן שם, שמסתמך על נוסח מסכת סופרים יד ב, שמסביר שההבדל בין הבבלי לירושלמי הוא בין "עלבונה של תורה" (הירושלמי) ו"עלבונם של ישראל" (הבבלי).
- ובהמשך דבריו שם, מבחין הרמב"ם בין אלה שעקב קנאתם באו על עם ישראל בכוח הזרוע, שדעתם: "לסתור תורתנו ולהפך דתנו באונס בנצחון ובחרב, כמו עמלק, וסיסרא, וסנחריב, ונבוכדנצר, וטיטוס, ואדריונוס והרבה כיוצא בהם", ובין אלה שבאים בוויכוחים: "הם המחודדים משאר המלכיות והחכמים מיתר הלשונות, כמו האדומים, והפרסיים והיונים, שאלו ... כוונתם לסתור דתנו ולהפר תורתנו בטענות שטוענים אליה ובקושיות שמחברים". את אגרת תימן, המכונה גם אגרת פתח תקווה, כתב הרמב"ם ליהדות תימן בעקבות משבר קשה, פיסי ורוחני, שעבר עליה לאחר הופעת משיח שקר שם (ראה דברינו גילוי הקץ בפרשת ויחי). משלימים את דברי רמב"ם אלה, דברי רמב"ן בסוף שירת האזינו, דברים לב מ: "ואמרה השירה, כי בסוף ישיב נקם לצריו ולמשנאיו ישלם. והטעם, כי הם עשו כל הרעות עמנו לשנאתו של הקב"ה, כי לא ישנאו את ישראל בעבור שעשו עבודה זרה כהם (כמותם), רק בעבור שלא יעשו כמעשיהם, ויעבדו את הקב"ה וישמרו את מצותיו, ולא יתחתנו בהם ולא יאכלו מזבחיהם, ויבוזו עבודה זרה שלהם ויבערו אותה ממקומותיהם, וכענין שאמר: כי עליך הורגנו כל היום (תהלים מד כג). אם כן, לשנאתו של הקב"ה יעשו בנו כל הרעות האלה, והם צריו ומשנאיו ועליו להינקם מהם".
- וכן הוא בתנחומא הרגיל שם סימן ד.
- ראה גם מדרש תהלים (בובר) מזמור עד פסוק ג: "שלחו באש מקדשך [לארץ חללו משכן שמך. למעלה היתה שכינתך, ולמטה היתה שכינתך, ובשביל שלא יוכלו לשלוט בשמים, שלטו בארץ... אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד (תהלים פג ה), אלהים מי נקרא, לא אלהי ישראל? אם נעקור ישראל, לא יזכר שם אלהי ישראל". מדרשים אלה נראים כמקור ברור לדברי הרמב"ם לעיל. בית המקדש נחרב בשל המלחמה שהגויים מבקשים לערוך עם אלוהי ישראל, ומשום שאינם יכולים לו (הוא אל מופשט), הם פוגעים בסמליו. בה בעת, מזכירים המדרשים את המוטיב שהמשכן עתיד להתמשכן בעוונותיהם של ישראל. ראה בתנחומא שם: "למה משכן משכן ב' פעמים? א"ר שמואל: שבית המקדש עתיד להתמשכן ב' פעמים" חורבן ראשון וחורבן שני, ולפיכך אמר משכן ב' פעמים". ועל כך הרחבנו בדברינו שני משכנות בפרשת פקודי.
- אנחנו הולכים אחורה במכונת הזמן וחוזרים לתקופה האלילית, אבל צועדים קדימה בהיבט המחשבתי. בניגוד לשיטת משה (כפי שביטאוה רמב"ם ורמב"ן) שראינו עד כאן, עפ"י מדרש זה, עם ישראל "בכלל לא בעסק". השנאה הבסיסית היא ישירות בין הקב"ה ואומות העולם בגלל עבודת האלילים שהם עושים שפוגמת בא-לוהות. ועם ישראל שאינו עובד עבודה זרה אלא מקים את המשכן (מדרש זה הוא בפרשת תרומה) הוא ש"סופג את האש". (עם ישראל אמנם לא מופיע במדרש זה, אבל ברור שהדיון מדוע הקב"ה שונא את הרומאים, בפרט הפתיחה המוזרה לפיה רומאי שואל יהודי מדוע הקב"ה שונא אותנו, הוא השלכה של השנאה שהייתה בין הרומאים לעם ישראל, אחרת אין למדרש זה הסבר). אך דווקא מדרש קיצוני זה הוא פתח להקלה. אם כל הסיבה לשנאת הקב"ה את הגויים (ובעקבותיה שנאתם לעם ישראל) היא בגלל עבודה זרה, מה קורה בתקופה בה פסקה הפגאניות והגויים כבר לא לוקחים עץ וקוראים אותו אלהים? וגם בית המקדש כבר איננו שיכעיס את הגויים. לכאורה, גם שנאת ישראל צריכה הייתה להיחלש. ולא היא. וכבר הקדשנו גיליון מיוחד לשיח של טורנוסרופוס ורבי עקיבא בפרשת מזריע.
- המדרש הקודם מסיים במוטיב שהקב"ה שונא את עובדי עבודה זרה וזה מתחבר לנושא הפילוסופי המורכב של קנאת הקב"ה בדבר שאין בו ממש. הכיצד? התשובה היא; כאשר הבן נודר בשם הכלב (בני אדם סוגדים לעבודה זרה ונשבעים ומשביעים בשמה), האבא (הקב"ה) כועס על הבן שככה התדרדר ולא על הכלב. לא על עבודה זרה עצמה, אלא על האדם, שצלם אלהים שבו נפגע והושחת. וכבר הרחבנו לדון בנושא זה בדברינו והלוא אין בה ממש בפרשת כי תשא. מה שחשוב לעניינינו הוא, שלכאורה העתקת הוויכוח בין הקב"ה לאומות העולם מוציאה את עם ישראל מהסיפור ומנטרלת את האנטישמיות, ולא היא! עם ישראל עומד גם עומד בתווך, רבן גמליאל ור' עקיבא המנהלים את הוויכוחים עם הפילוסופים, תחילה פגאנים ואח"כ נוצרים, עומדים גם עומדים בתווך וסופגים את כל האש. ומי שבאמת עומד בלב ליבו של העימות, הוא הדרשן שבונה ויוצר את כל המדרשים האלה הדנים בשרשי האנטישמיות.
- מדרש זה (ורבים אחרים) מציג אסכולה אחרת לפיה שנאת ישראל מקורה בסכסוך העתיק שבין יעקב ועשו, עוד הרבה לפני מתן תורה. המדרש מציג את התיזה האולטימטיבית "בידוע שעשו שונא ליעקב" דווקא על הפסוק "וישקהו". על טיבה של נשיקה זו רבו המדרשים המציינים שהיא לא הייתה בלב שלם (ראה במדרש עצמו, הדעה שלפני ר' שמעון בר יוחאי), ראה דברינו מפגש יעקב ועשו בפרשת וישלח. אבל ר' שמעון בר יוחאי במדרש לעיל אומר לכאורה דברים ברורים ומדגיש את הרגע הנעלה של אחוות אחים: "נהפכו רחמיו ... ונשקו בכל ליבו". (הוא ר' שמעון בר יוחאי שדיבר בגנות המלכות ונאלץ בעקבות זאת להתחבא שתים עשרה שנים במערה, ראה שבת לג ע"ב, ראה דברינו רבי שמעון בר יוחאי בין המערה לטבריה בל"ג בעומר). ועל נושא שנאת עשו ליעקב הרחבנו כבר בדברינו יעקב ועשו – אחים שונאים בפרשת תולדות. ויש גם תקווה! ראה בראשית רבה סג ז: "שני שונאי גוים בבטנך. כל העובדי כוכבים, שונאים את עשו, וכל העובדי כוכבים שונאים את ישראל". אחוות אחים בין רומא לירושלים! בעקבות שונא שלישי משותף לשניהם, או שמא אחרית הימים?
- שם של איש.
- אנחנו בתקופה שבה הפגאניות בירידה ואומות אחרות מגלות עניין בחלק ממצוות ישראל ובאמונה היהודית. מדוע אם כך עדיין שונאים הגויים דווקא את היהודים? אין תשובה ברורה. שנאה בחינם, ללא סיבה. ראה מדרש תהלים (בובר) מזמור כה: "ראה אויבי כי רבו ושנאת חמס שנאוני - אם עשו שונא ליעקב, לפי שנטל ממנו את הבכורה, והדין עמו, אבל ברברים וענתיים ושארית העמים מה עשיתי להם? לפיכך שנאת חמס שנאוני, לכך אמר: ראה אויבי כי רבו. שמרה נפשי והצילני אל אבוש כי חסיתי בך (הפסוק הבא בתהלים שם) - אם אין אתה משמרה, אין ביד אחר סיפוק לשמרה, שנאמר: הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל".
- זה ציטוט ממגילת תענית שמונה ימים שנעשו בהם ניסים לישראל. וכאן מדובר על כח באדר בו בטלה גזרת "מלכות הרשעה" את הגזרה של לעסוק בתורה (אולי גם גזרות אחרות) ובאה רווחה לישראל. המשך הציטוט בגמרא הוא מתוך הסכוליון המלווה את מגילת תענית. ראו ורד נעם מגילת תענית עמוד 312.
- הכוונה כאן, בלי ספק, היא לפסוק במלאכי ב י: "הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ", שאמנם נאמר כלפי פנים, אך הדרשן אינו מהסס להשתמש בו כלפי חוץ ואף לשנות את הנוסח ולהוסיף ("אם אחת") ואינו טורח לצטט את המקור.
- וזהו היום טוב של כח באדר. הנוסח בגמרא ראש השנה לעיל ממקם את האירוע בברור בימי מלכות רומא והתנא יהודה בן שמוע (השנים לאחר מרד בר כוכבא), אך החוקרים הנסמכים על נוסחאות הסכוליון המקוריות נחלקים אם "מלכות הרשעה" היא יוון או רומא ובהתאם לכך האם האירוע עליו מדובר כאן אכן אירע בתקופה הרומאית או שמא בתקופה החשמונאית מה שמתאים יותר לתקופתו של ספר מגילת תענית (ורד נעם, שם). לעניינינו, גמרא זו מציגה יחס מורכב של שנאת ישראל שנראה שמלווה את עם ישראל לאורך כל שנות הגלות הארוכה. לצד שנאה ברורה, רדיפות וגזרות וגירושים, היו גם גויים נאורים ובהם שליטים שנתנו מחסה ליהודים ואפשרו להם לקיים את דתם וחיים סבירים.