- פרשנים ומדרשים רבים לומדים מפסוק זה שהקב"ה היה צריך "לדחוף" את נח לתיבה. הכניסה לתיבה לא הייתה דבר מובן מאליו. ראה רש"י על הפסוק ההולך בעקבות מדרש ראשית רבה לב ו: "ויבא נח ובניו ואשתו וגו' מפני מי המבול - אמר ר' יוחנן: נח מחוסר אמנה היה, אילולי הגיעו מים עד קרסוליו לא נכנס לתיבה". המדרש מדגיש שנח לא האמין שבאמת יגיע מבול וקיווה עד הרגע האחרון שזה גשם רגיל. אבל אפשר אולי להסביר את הססנותו של נח מלהיכנס לתיבה גם בכך שידע שהשהייה שם, עם כל החיות מסביב, לא תהיה עניין של מה בכך. הוא אמנם יינצל, אבל "שיט חופים" בספינה מהודרת, זה לא בדיוק יהיה.
- כשם שהיה צריך לדחוף את נח להיכנס לתיבה, כך היה צריך גם לקרוא לו ולשכנע אותו שהגיע הזמן לצאת משם. גם על יציאה זו של נח מהתיבה, יש מדרשים רבים. ראה מגוון דעות על כך בבראשית רבה פרשה לד: "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים, זמן היה לנח ליכנס לתיבה, שנאמר: בוא אתה וכל ביתך אל התיבה, וזמן היה לו שיצא ממנה, שנאמר: צא מן התיבה" ... אמר נח: כשם שלא נכנסתי בתיבה אלא ברשות, כך אין אני יוצא אלא ברשות: בוא אל התיבה - ויבוא נח, צא מן התיבה - ויצא נח". וגם מדרש, שנביא בסוף דברינו במלואו, שנח התנה תנאים ליציאתו מן התיבה: "אמר לו: צא ממקומך... צא מן התיבה ולא קיבל עליו לצאת. אמר: אצא ואהיה פרה ורבה למארה? עד שנשבע לו המקום שאינו מביא מבול לעולם". ואנחנו נרצה הפעם לעסוק לא בכניסתו של נח לתיבה וגם לא ביציאתו ממנה, ששניהם נושאים נכבדים לעצמם, אלא בשהותו שם בתיבה. מה קרה שם? איך חיו שם שנים עשר חודש? ואם יישמעו הדברים קצת ברוח קלילה של סתיו ולא ברצינות הרגילה והראויה למדרשי חז"ל, נשאיר זאת לקוראים להסביר ולפענח. שהרי גם מה שנביא, הם מדרשי חז"ל.
- מדרש זה מצייר תמונה מאד פסטורלית של משפחת נח בתיבה. כאילו כל עניין המבול הוא איזה חיזיון פסטורלי ורגוע. אבל במדרשים רבים אחרים נראה שנוסעי התיבה לא בדיוק לקקו דבש.
- שומרי ראש, חיילים בצבא הרומי.
- וכן הוא בירושלמי פסחים פרק א הלכה א ("אור לארבעה עשר ...") ושם משמע שלא מרגלית אחת הייתה, אלא מרגליות הרבה: "ותייא כיי דמר רבי אחווא בר זעירא: נח בכניסתו לתיבה הכניס עמו אבנים טובות ומרגליות, בשעה שהיו כיהות היה יודע שהוא יום ובשעה שהיו מבהיקות היה יודע שהוא לילה. למה? יש חיה אוכלת ביום ויש חיה אוכלת בלילה". אולי בכל חדר וכל קיל שבתיבה, הייתה מרגלית להאיר את אותו החדר (ראה המשך בראשית רבה שם: "שלוש מאות וששים קילים (חדרים) היו בה"). וכל זה על מנת להאכיל כל חיה בזמנה. לא אולם של אור נגוהות ושמחות הייתה התיבה כי אם בית גידול והאכלה לחיות, גן חיות צף, עם עבודה רבה וקשה. ואגב אורחא למדנו שנשמר יום ולילה בתיבה כשמסביב יהום המבול. החיות חשו בכך.
- דף קח במסכת סנהדרין מכיל מדרשים רבים על המבול, בעקבות הדיון על דור המבול שאין להם חלק לעולם הבא. ראה שם.
- אליעזר עבד אברהם פוגש את שם, בנו של נח, המכונה שֵׁם רבה (הגדול), אולי משום שהאריך ימים עד אברהם ויותר (יעקב למד תורה בבית מדרשם של שם ועבר, ראה דברינו שם ועבר אבות אבותינו בפרשה זו), ושואל אותו איך היה שם בתיבה. ראה שם גם שאלות שְׁשֵׁם מצדו שואל את אליעזר. ויש מדרשים שאליעזר הוא עוג שישב על צדי התיבה ונפלט מדור המבול (לזיהוי של אליעזר או 'עבד אברהם' עם עוג, ראה ילקוט שמעוני חוקת רמז תשסה, המבוסס על פרקי דרבי אליעזר פרק טז). אליעזר\עוג שהיה מחוץ לתיבה שואל את שם, איך היה בתוך התיבה.
- אליעזר מתפלא, אם כל החיות יצאו מן התיבה בצורה נאותה (למשפחותם) ושרדו את המבול, כיצד הצליחו נח ובניו לעשות זאת? איך שרדתם בעצמכם ודאגתם לכל החיות, שואל אליעזר את שם? ואנו נביא את המשך הגמרא בעברית, עפ"י תרגומו של שטיינזלץ.
- האריה היה חולה עם חום כל זמן המבול ולא היה צריך לזון אותו (רק אולי תה עם לימון ...)
- לא ברור איך פרק זמן זה מסתדר עם המבול שהיה יב' חודש. ואולי הכוונה לחודשים ולא לימים. ראה רש"י שם.
- רש"י: עוף ושמו חול בלשון המקרא ואינו מת לעולם. להסבר על עוף החול (פניקס, או פיוניקס) במיתולוגיות השונות, ראה ויקיפדיה. ראה גם העוף בשם "מלחם" שחי לעולם משום שלא חטא בחטא עץ הדעת טוב ורע: "תני: י"ג הם שלא טעמו טעם מיתה ואלו הן: מלחם העוף ודורו, חנוך בן ירד, סרח בת אשר וכו' ... מלחם העוף מפני מה? מפני שכשאכלה חוה מן העץ ואח"כ הטעימו שניהם לכל הבריות, כיון שנתנו למלחם העוף לא רצה לאכול. אמר הקב"ה: אני מעמידו לעולם להיות דוגמא לדורות ... ופרין ורבין ככל הבריות וכשמגיעין לאלף שנה הם מתמעטים עד שנעשים כאפרוח ומתחדשים כנשר ואינם מתים לעולם". (בראשית רבתי פרשת חיי שרה כד לד).
- לא אטריד גם אני אותך, שאבקש שתאכיל גם אותי, כמו שאר החיות.
- אורשינה, לא היה זקוק לברכתו של נח. ראה בראשית רבה יט ה שאורשינה, עוף החול, חי לנצח משום שהוא היחיד שלא אכל מעץ הדעת. חוה האכילה לא רק את אדם הראשון מן העץ, אלא גם את כל החיות: "ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל ... גם – רבוי: האכילה את הבהמה ואת החיה ואת העופות. הכל שמעו לה, חוץ מעוף אחד ושמו חול. זהו שכתוב: וכחול ארבה ימים., דבי רבי ינאי אמרי: אלף שנה הוא חי, ובסוף אלף שנה אש יוצאה מקנו ושורפתו, ומשתייר בו כביצה וחוזר ומגדל אברים וחי. ר' יודן ברבי שמעון אומר: אלף שנים חי ולבסוף אלף שנים גופו כלה וכנפיו מתמרטין ומשתייר בו כביצה וחוזר ומגדל אברים". ובימינו קם עוף החול לתחייה מרשימה בספרות הילדים, ראה הארי פוטר מס' 5: הארי פוטר ומסדר עוף החול.
- אפשר גם לחשוב על כל מה שיוצא מן האוכל, איך היה הניקוז ופינוי הפסולת בתיבה (מישהו מכיר מדרש גם על זה?). ולהלן נראה שנח גם עסק במריבות בין החיות וריפא אותן. נח מנהל בתיבה מעין מיקרו-קוסמוס של העולם. מיני יקום שצריך לשמר את כל העולם שהולך ונחרב (מזל, בלי הדגים), על מנת ליצור ממנו עולם חדש. מפתחות העולם נמסרו, למשך שנה, לנח. מוטיב זה נראה במדרש המסיים (בראשית רבה לד) במשל הפרנס והסופר.
- אחד הגיבורים (רפאים) שכן שרד את המבול הוא, עפ"י מדרש פרקי דרבי אליעזר (פרק כג) שוב מיודענו עוג: "ונמחו כל היקומים אשר על פני האדמה ... חוץ מנח ואשר אתו בתיבה ... וחוץ מעוג מלך הבשן שישב על עץ אחד תחת סילונית של תיבה ונשבע לנח ולבניו שיהיה להם עבד עולם. מה עשה נח? נקב חור אחד בתיבה והיה מושיט לו מזונו בכל יום ויום, ונשאר גם הוא, שנאמר: רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים". הנה עוד אחד שנח היה צריך לזון שמן הסתם אכל בכמויות גדולות למדי (אהב עוגות, עוג?) ...
- קשיים וסכנות רבות היו לא רק בתוך התיבה, אלא גם מחוץ לה. כניסת נח וגם יציאתו מהתיבה (כפי שנראה בהמשך), וגם שהותו בה, היו בברית מיוחדת. ראה גם המדרש על הרוחות והראם, החיה המיתולוגית: "ומכל החי מכל בשר - א"ר הושעיא: אפילו רוחות נכנסים עם נח אל התיבה ... מאותם שנבראו להם נפשות ולא נברא להם גופים. ר' יהודה אומר: ראם לא נכנס עמו, אבל גוריו נכנסו. רבי נחמיה אמר: לא הוא ולא גוריו. אלא קשרו נח בתיבה, והיה מתלם תלמיות כמן טבריא לסוסיתא ... בימי רבי חייא בר אבא עלה גורא אחד לא"י, ולא הניח אילן עד שעקרו. ועשו תענית והתפלל ר' חייא, וגעת אמו מן המדבר וירד לקולה" (בראשית רבה יא יג, כך גם בגמרא זבחים קיג ע"ב). ראה דברינו תועפות ראם בפרשת בלק. שורה תחתונה, נפילים (גיבורים, המשך מסוף פרשת בראשית, הם בין השאר סיבת המבול), ראם וארי בחוץ (בסוף נכנס פנימה כפי שנראה), עוג הוא אליעזר תלוי מבחוץ, רוחות רפאים ושאר כל בעלי חיים בפנים. וכל זה במשך יב חודש!
- ובבראשית רבה לא יד: "ר' אבא בר כהנא אמר: הכניס עמו דבילה. תני משום רבי נחמיה: רוב מכנסו דבילה (רוב האוכל שכינס נח היה דבלים, תאנים מיובשות). רבי אבא בר כהנא אמר: הכניס עמו זמורות לפילים, חצובות לצבאים, זכוכית לנעמיות. ר' לוי אמר: הכניס עמו זמורות לנטיעות, יחורים לתאנים, גרופית לזיתים. על דעתיה דר' אבא בר כהנא: והיה לך ולהם - דבר שהוא לך ולהם". נח צריך להעמיס על התיבה כמות מזון אדירה, תרופות וגם שתילים לחדש את נטיעות האדמה לאחר המבול.
- לבריאותו שלו, בקושי הצליח נח לדאוג, אך לבריאותם ורפואתם של החיות שבתיבה צריך גם צריך היה. ראה אוצר המדרשים (אייזנשטיין) אלפא ביתא דבן סירא עמוד 48 על החתול והעכבר שהתקוטטו בתיבה: "ברח העכבר והיה מבקש נקב להיחבא ולא מצא, מיד נעשה לו נס ומצא נקב ונכנס שם, בא חתול אל הנקב ורצה ליכנס אחריו ולא היה יכול לפי שהנקב קטון, הכניס ידו להוציאו, פתח פיו העכבר ומשך לחייו בצפרניו ונקרע מפיו למטה כחצי זרת. כשהלך חתול יצא העכבר מן הנקב והלך לנח ואמר לו: איש צדיק עשה עמי צדקה ותפור לחיי שקרע לי חתול אויבי. אמר לו לך הביא לי שער מזנב החזיר [והלך אצל החזיר ומצאו ישן וגנב משער זנבו], והלך לנח ותפר, ועד עתה נראית התפירה". גם וטרינר היה נח ומנתח פלסטי של בעלי חיים. ממש דר' דוליטל.
- ראה שני הפסוקים שהבאנו בראש דברינו. הפסוק המתאר את כניסת נח ומשפחתו לתיבה והפסוק המתאר את יציאתם. בכניסה, גברים לחוד ונשים לחוד. ביציאה, לחידוש פני אדמה וחיים, כמשפחה: אדם ואשתו, בניו ונשותיהם. וכן הוא בצורה ברורה יותר במדרש בראשית רבה לד ז: "נח כיון שנכנס לתיבה נאסרה לו פריה ורביה, הדא הוא דכתיב: ובאת אל התיבה אתה ובניך - לעצמך, ואשתך ונשי בניך – לעצמן. וכיון שיצא התירו, הדא הוא דכתיב: "צא מן התיבה אתה ואשתך, ובניך ונשי בניך איתך".
- אבל שלושה עברו על האיסור: כלב, חם והעורב. ראה דברינו יונה ועורב בפרשה זו.
- ראה הפסוקים המלאים בישעיהו פרק מט שאפשר לקשר אותם למבול: "כֹּה אָמַר ה' בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ וּבְיוֹם יְשׁוּעָה עֲזַרְתִּיךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְהָקִים אֶרֶץ לְהַנְחִיל נְחָלוֹת שֹׁמֵמוֹת: לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ הִגָּלוּ עַל דְּרָכִים יִרְעוּ וּבְכָל שְׁפָיִים מַרְעִיתָם". בכל הקשיים של נח בתיבה לא נפקד גם מקומו של האיסור על קרבה ויחסי אישות. לא רק שאין מקום ומזון בתיבה, אין אולי בכלל טעם להמשיך את השרשרת האנושית והחיתית כולה (גם הבהמה והחיה לא נזקקו זה לזה בתיבה). שים לב שמדרש זה וגם קודמו הם על הפסוק: "צא מן התיבה". ביציאה, מרגישה משפחת נח מה עבר עליה כל אותם שנים עשר חודש.
- כאמור לעיל, שנים עשר חודש בתיבה לא קיימו נח ומשפחתו קשרי אישות ולא עסקו בפריה ורבייה. כאן, משהותר לו, אין נח ממהר לחזור לחיי אישות שמסמלים את החזרה לחיוּת בעולם והוא מציב תנאים לפני הקב"ה.
- מדרש זה, שאנו אוהבים לצטט, מציג בצורה אמיצה את תגובת נח למבול: לא עוד! לא מתחילים את ישוב העולם מחדש, אם אין הבטחה מהגבורה שלא יהיה עוד הרס טוטלי. כל פרט וציבור יידוֹנוּ לעצמם ובזמנם (פעם בשנה, ביום הכיפורים), אבל אין יותר צבירה של החטאים עד כדי הרס מוחלט של היקום. לא בכדי אנחנו מזכירים את נח בתפילת זכרונות של ראש השנה. דרישה אולטימטיבית זו של נח, מקבלת משנה תוקף בניתוח המשל על הפרנס והסופר, אשר מינו להם ממלא מקום זמני וכאשר בקשו לחזור, העבירו בפשטות את האחר מתפקידו - את ממלא המקום הזמני. אבל בנמשל, הפרנס והסופר הוא הקב"ה והאחר, זה ששמר על שארית הפליטה של העולם יב' חודש בתיבה, הוא נח. בניגוד למשל, בנמשל, אין האחר (נח) מוכן להחזיר את התפקיד, לשמור ולהשגיח על העולם, לפרנס, לקב"ה, עד שזה יבטיח לו שלא יחזור שנית על מה שעשה ולא יצטרך ממלא המקום, הוא או מי מבניו, להיקרא שוב לדגל. בנמשל בניגוד למשל, נח לא מוכן "להחזיר את המפתחות", עד שהפרנס הקבוע יקבל עליו שלא לחזור שוב על מה שעשה. מדרש זה מקבל משנה תוקף לאור סיפורי התיבה שהבאנו ואולי תורם להבנתם. לכאורה, אלה סיפורים משעשעים-מה, ציוריים ועממיים. אבל יש להם מטרה רצינית יותר. להראות שגם אחרי כל הסבל שעבר נח - ואין מישהו שרוצה לצאת מהכלוב הנוראי הזה שנקרא "תיבה" יותר ממנו (ראה דברי ר' יהודה בר' אלעאי, בראשית רבה לד: "אילו הייתי שם הייתי שוברה ויוצא") - גם אחרי כל זה, הוא מעדיף להישאר במסגר הזה ולא לצאת, עד שלא יקבל הבטחה ברורה מפרנסו וסופרו של העולם שסיפור המבול שוב לא יישנה. ועל נושא זה הרחבנו בדברינו שבועת נח – קץ העונש הטוטאלי?
- בלילות שבת ורביעי וימים טובים, ראה דברינו גשמים בעיתם ושדים בזמנם בפרשת בחוקותי.
- ראה הסיפור על חוני המעגל מסכת תענית פרק ג משנה ח: "התחילו גשמים מנטפין, אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות. התחילו לירד בזעף, אמר: לא כך שאלתי אלא גשמי רצון ברכה ונדבה. ירדו כתיקונן". בדברינו חוני המעגל – עיון מחודש בשמיני עצרת.