- פסוק מהפטרת השבת שנראה עוד להלן, הוא הסיבה העיקרית לבחירה בפרק זה מישעיהו להפטרת פרשת נח - הבטחת הקב"ה שלא יהיה עוד מבול. וכאן האב שואל את בני ביתו המסובים לשולחן השבת: מתי עוד קוראים בהפטרה זו בלוח השנה? ויש עוד הפטרה אחת (לפחות) שנקראת בשני מועדים שונים בלוח השנה, מִצְאוּ גם אותה. לעניינינו, כאשר הנביא מבקש לתאר את הבטחת הקב"ה ששוב לא יגלה את עם ישראל ולא יכעס עליהם, הוא מביא את ההבטחה לנח, למין האנושי כולו, ששוב לא יהיה מבול והרס טוטאלי של העולם ושל האנושות. על הבטחה זו לנח נבקש לדון הפעם; ולהבטחה ששוב לא יכעס עלינו הקב"ה עינינו מייחלות.
- הרי לנו פסוק בתורה עצמה שמבטיח שלא יהיה עוד מבול לשחת את הארץ (העולם) ואף סימן ואות נתן הקב"ה להבטחה זו, היא הקשת בענן, ככתוב בהמשך שם: "אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ". (ראה דברינו קשת בענן בפרשה זו). וכבר קודם לכן, בהקמת המזבח ע"י נח אחר המבול, אומרת התורה: "וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי" (בראשית ח כא), ופירוש חזקוני שם מכנה פסוק זה: "ברית הבטחון". אך שם הקב"ה אומר זאת אל לבו ואילו כאן, בקשת, נאמרים הדברים לכל האנושות דאז: נח ובניו (פסוק ח שם), בתוספת סימן הוא אות הקשת, שהוא סוג של עדות. כך או כך, רוב המדרשים הדנים בנושא שלנו, קץ העונש הטוטאלי, בוחרים לצטט את הפסוק מישעיהו ופחות את אלה מהתורה. כנראה בגלל "השבועה לנח" שם, שכפי שחז"ל הבינו ניתנה "בזמן אמת". ראה אמנם בגמרא שבועות לו ע"א שלשון לאו כפולה נחשבת לשבועה (וכך גם הן כפול, מובא בפירוש רבי בחיי להלן), אך הדרשן מחפש לשון "שבועה" ממש.
- כך מסתיימת פרשת השבוע שעבר במעין מבוא לפרשת המבול. בפרשה אחת (שבארץ ישראל נחלקה לארבעה סדרים) אנו עוברים מבריאת העולם לתהיה (חרטה?) על יצירתו! אך כעת, אחרי המבול, מה עכשיו? האם כעת מבין האדריכל "שזה מה יש" ושכל עולם חדש שייבנה, אחרי כל עולם שייחרב, לא יהיה יותר טוב ממנו? האם הסכין כביכול הבורא למחשבה שאין לו אלא העולם השישים ואחד שיצר, עליו העיד ואמר: "והנה טוב מאד" (לאחר שכבר בנה עולמות קודמים והחריבם, בראשית רבה ט ב)? ומה נענה למלאכים שאמרו מראש לא לברוא את האדם (בראשית רבה פרשה ח, ראה שם בפרט סימנים ג, ז, ח), שהם צדקו? על נושא התנחמות הקב"ה שברא את העולם ועצבות לבו על יצירתו כבר דנו בדברינו וינחם ה' כי עשה את האדם שם גם ראינו את פירוש רמב"ן לבראשית ו ו, בהסתמך על המדרש שהבאנו, שהוא "סוד גדול, לא ניתן ליכתב". ראה גם דברינו לא איש אל ויִנַחֵם בפרשת בלק. כאן, אין לנו אלא מה שקורה כעת, לאחר המבול. הקב"ה מבטיח ששוב לא ישחית עולמו ולא יכלה בו זעמו. ולא יתנחם ולא יתעצב עוד אל לבו הוא.
- הפרנס או הסופר (מורה) יצאו למקום אחר (שנת שבתון? ניסו מזלם במקום אחר?) והושיבו להם ממלא מקום. כשחזרו, אמרו לממלא המקום שיעזוב את מקומו ויחזיר להם את התפקיד. והנמשל, שהקב"ה במבול כביכול עזב את העולם "ומסר את המפתחות" לנח ועכשיו הוא מבקש לחזור לעולמו, "לקבל את המפתחות חזרה" ולהחזיר את נח לתפקידו הקודם. ראה מוטיב דומה בימות המשיח במשל של רב פפא על השור שנפל למשכב ומבקש לחזור לתפקודו, גמרא סנהדרין צח ע"ב.
- שנים עשר חודש בתיבה לא קיימו נח ומשפחתו קשרי אישות ולא עסקו בפריה ורבייה, ראה בהערה הבאה, וכאן, משהותר להם, אין נח ממהר לחזור לחיי אישות שמסמלים את החזרה לחיוּת בעולם והוא מציב תנאים לפני הקב"ה.
- מדרש זה מציג בצורה אמיצה את תגובת נח למבול: לא עוד! לא מתחילים את ישוב העולם מחדש, אם אין הבטחה מהגבורה שלא יהיה עוד הרס טוטלי. נח לא מוכן לחזור לתפקידו, כולל מצוות פרו ורבו, עד שיקבל הבטחה בשבועה של הקב"ה שלא יהיה עוד מבול ושפרייתו ורבייתו מחדש לא תהיה למאירה ולחורבן נוסף. ראה הרחבת מדרש זה בתנחומא (בובר) פרשת נח סימן יז, כולל הדגש על עניין "פרו ורבו": "כל הימים שהיה נח בתיבה, היו נח ובניו וכל אשר אתו אסורים בתשמיש המטה. אמר להם הקב"ה: אפשר שאהא כועס ומחריב את העולם ואתה בונה? אלא כשיעבור המבול אתם נזקקים לפריה ורביה, שנאמר: לאמר לאסורים צאו (ישעיה מט ט). וכיון שיבשה הארץ אמר לו הקב"ה: צא מן התבה אתה ואשתך (בראשית ח טז), והתיר להם פריה ורביה. ואף לבהמה ולחיה ולעוף התיר, שנאמר: ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ (בראשית ט ז). אמר לו נח: ריבונו של עולם, שמא אתה מביא מבול לעולם? אמר לו: כך נשבעתי שאיני מביא עוד מבול, שנאמר: וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה וגו' (בראשית ז כא). היאך נשבע לו? רבותינו אומרים: בברית אברהם נשבע לו, שנאמר: וכרות עמו הברית (נחמיה ט ח). וכן ישעיה אמר: כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ (ישעיה נד ט)". את הקשר לאברהם, נראה במדרש הבא. וכאן אכן יש ציטוט של פסוק מהתורה ולא רק מישעיהו, אך שים לב שהפסוק בישעיהו הוא העיקר.
- יש להבדיל בין רבי בחיי בן אשר אבן חלואה, סרגוסה ספרד מאות 13-14, מתלמידי הרשב"א, פרשן מקרא, ובין רבינו בחיי בן יוסף אבן פקודה בעל חובת הלבבות, סרגוסה ספרד שקדם לו במאתיים שנה לערך.
- עפ"י מדרש ספרי והגמרא בראש השנה ו ע"א. ראה דברינו מוצא שפתיך תשמור ועשית בפרשת כי תצא.
- בפירושו לפסוק: "מוצא שפתיך תשמור ועשית" בפרשת כי תצא, נזקק רבי בחיי בן אשר לשבועת הקב"ה לנח הנזכרת בספר ישעיהו ודברי הגמרא במסכת שבועות ששבועה היא רק אם יש אמירה כפולה: הן, הן או לאו, לאו. 'האמירה הראשונה' של הקב"ה שלא יהיה עוד מבול הארץ היא בפרשתנו, בראשית ח כא: "וַיָּרַח ה' אֶת־רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל־לִבּוֹ לֹא־אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת־הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם וכו' ". האמירה השנייה אשר הופכת את דברי הקב"ה לשבועה, היא הפסוק בישעיהו: "אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ". רבי בחיי מתמקד כאמור בפירוש לפסוק: "מוצא שפתיך תשמור ועשית" בפרשת כי תצא, אבל לעניינינו היוצא מדבריו הוא שגם ללא הפסוק בישעיהו היה הקב"ה מחויב לא להביא עוד מבול לעולם, משום: "מוצא שפתיך תשמור". ומי שלא מקיים מוצא פיו, גם ללא נדר וללא שבועה, נענש ב"מי שפרע מדור המבול" .... גם הקב"ה ...
- אברהם העומד בגבורה מול הקב"ה בטיעוניו להצלת סדום, נשען על שבועת הקב"ה לנח! ראה גם את השבועה שאברהם משביע את הקב"ה, אחרי העקדה, שלא ינסה אותו עוד: בראשית רבה נו יא: "ויקרא מלאך ה' שנית ויאמר בי נשבעתי - מה צורך לשבועה זו? א"ל: השבע לי שאין אתה מנסה אותי עוד מעתה ולא את יצחק בני". אברהם הולך בתקדים שסלל נח ולא בכדי נקרא נח "צדיק יסוד עולם" - צדיק המונח ביסוד העולם, צדיק המייסד את העולם. וכבר הארכנו לדון במדרש זה בדברינו נח אברהם נח ומשה בפרשת נח וכן בדברינו פרא בסיליוס נומוס אגרפוס בפרשת וירא. אבל באמת, לא הצליח אברהם בטיעוניו, מעבר להצלת הצדיקים הבודדים שהיו בסדום כלוט ומשפחתו, והקב"ה כן הביא מבול של אש על סדום ועמורה. שהם מהארץ שהובטחה לאברהם ואוכלוסייתם היא בכלל "אב המון גויים" שהוא תוארו של אברהם (ראה רש"י על הפסוק: המכסה אני מאברהם, בראשית פרק יח פסוק יז). מבול חלקי יכול לבוא לעולם ואולי לא רק של אש אלא גם של מים ופגעים אחרים.
- אי אפשר, אומרים המצרים לדון את ישראל באש או בחרב, כי לכך תהיה תגובה מהקב"ה.
- אם אברהם טוען שהקב"ה יערים על שבועת נח בכך שידון את סדום באש, באים המצרים ומתחכמים להשמיד את בני ישראל במים ("כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו"), בידיעה שהקב"ה, שבד"כ דן מידה כנגד מידה, אינו יכול לגמול להם במים בשל שבועת נח. והתשובה, כמו בסדום, שאין מדובר בהחרבת כל העולם, רק עיר, אזור או אפילו אומה שלימה. מה גם שהם גרמו לעצמם. ראה במקבילה במסכת סוטה יא ע"א שם הסמך לכך שהמצרים נפלו בים מעצמם, הוא מפסוק פשוט בתורה: "ומצרים נסים לקראתו". שבועת נח איננה שטר ביטחון ורשות להרע. הרס וכליה בתגובה למעשים רעים, גם של עם שלם, עדיין ייתכנו. ובהוותנו ראינו זאת בדור הקודם.
- פיסקנו עפ"י פירוש ענף יוסף שמסביר שהמילים "לדור המבול" שייכים להמשך ופירושם "על דור המבול אמרו רבותינו" ולפיכך שמנו כאן נקודה. כך גם מסתבר לפי המשפט שאחריו: בדור הפלגה וכו'. והמאיר עינינו והפודנו משגיאות מי יבין - יבורך.
- לא בכדי ממוקם מדרש זה בפרשת ראה הפותחת במילים: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה ... אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם" שהוא מקור חשוב לכח הבחירה שנתן הקב"ה לאדם, וממילא לאחריותו למעשיו, נושא עליו הרחבנו בדברינו על כח הבחירה ועל לפנים משורת הדין בפרשת ראה. אמנם, אין הדברים פשוטים, ובין קץ העונש הטוטאלי שדור שלם ועולם שלם לוקים עליו ובין שפיטת היחיד כמות שהוא, נאמר גם: "פוקד עוון אבות על בנים". וגם עליו כבר הרחבנו בדברינו פוקד עוון אבות על בנים בפרשת כי תשא. וכבר אמרו חכמים שזה אחד מארבעה דברים שהנביאים שינו בדברי משה: "משה אמר: פוקד עון אבות על בנים (שמות לד ז) - בא יחזקאל וביטלה: הנפש החוטאת היא תמות (יחזקאל יח כ)" (מכות כד א). אך לא צריך לחכות ליחזקאל וכבר בספר דברים (כד טז) נאמר: "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" (פסוק שמצוטט במלכים ב יד ו, דברי הימים ב כה ד). ועוד הארכנו לדון בנושא זה בדברינו הנסתרות והנגלות בפרשת נצבים שם הראינו שלרוב השיטות אין עונשים על הנסתרות וגם הערבות ההדדית של "כל ישראל ערבים זה בזה" ו"ממשכנים עצמם זה על זה" הוא רק על הנגלות. כללו של דבר, במתן תורה, ועוד יותר בברית ערבות מואב, נקבע הכלל שאין יותר עונש קיבוצי, שלא לדבר על עונש עולמי טוטאלי, ואושררה שבועת הקב"ה לנח.
- במקבילה למדרש, בגמרא זבחים קטז א מודגש שמלכי האומות "אחזתן רעדה בהיכליהם, אך גם "אמרו שירה, שנאמר: ובהיכלו כולו אומר כבוד". מקבילות רבות יש למדרש זה, שיש להאריך בו בפרשת יתרו או חג השבועות וכאן נביא רק הנחוץ לעניינינו.
- היינו שבמבול ה' חידש את ממשלתו ומושבו בעולם ויש לחשוש שמא הוא עושה זאת שוב כעת. ראה שמות רבה יז ד: "אנו מוצאין בדור המבול בישיבה דן אותם האלהים, שנאמר: ה' למבול ישב". אבל במקבילה למדרש זה בגמרא זבחים, משמש פסוק זה בפי בלעם שמרגיע את אומות העולם שאין כאן מבול. אם כך, אזי הפירוש הוא שאחרי המבול ה' ישב כמלך לעולם ושוב לא יהפוך את ממלכתו ועולמו. ראה תיאור סיום מעשה הבריאה באבות דרבי נתן נוסח א פרק א: "גמר את כל מעשיו ונתעלה וישב במרומיו של עולם". ומדרש תנאים לדברים פרק לג מחלק את הפסוק לשניים. אומות העולם אומרים: "ה' למבול ישב" שהוא חורבן, ובלעם עונה להם בחצי השני: "היום הוא מולך בעולמו, היום הוא מיישב את עולמו, שנאמר: וישב ה' מלך לעולם".
- ראה ויקרא רבה לא ה: "ר' יהודה אומר: עוז זו תורה, זהו שאתה אומר: ה' עוז לעמו יתן (תהלים כט, יא)". וכן שמות רבה כז ד: " ... כשהוצאת אותנו ממצרים ונתת לנו את התורה שנקראת עוז שנאמר (תהלים כט) ה' עוז לעמו יתן". וכן הוא במדרשים רבים אחרים, אבל בגמרא ברכות ו ע"א "עוז" הם התפילין ורוב הדרשות על פסוק זה הם על ערך השלום.
- במתן תורה נקבעה סופית שבועת הקב"ה לנח, כדברי המדרש הקודם, אך המעמד עצמו היה אירוע קוסמי שעלול להתפרש כזעזוע של יסודות העולם. השווה עם המדרשים שבעת מתן תורה פרחה נשמתן של ישראל ושעל כל דבור היו נסוגים י"ב מיל והמלאכים היו צריכים להחזירם למקומם ולרוחם (שמות רבה פרשה כט, שיר השירים רבה פרשות א, ו ועוד). גם השקט שהשתרר בעת מתן תורה "צפור לא צווח עוף לא פרח שור לא געה ... אלא העולם שותק ומחריש" (שם), יכול להיחשב כמבשר מבול שבא לעולם, שהרי בעת שהעולם כוסה כולו במים אינסופיים, שקט גדול ומפחיד השתרר בעולם. גם אחרי רעידת אדמה, בשוך נהמת האדמה הזזה, משתרר שקט מאיים. כך סברו אומות העולם ורק בלעם הרשע שהיה כדרגת משה, ידע שהתורה המאוששת את שבועת הקב"ה לנח שלא יהיה עוד עונש וחורבן טוטאליים - יורדת לעולם. "איש בחטאו יומת". לא מבול של מים ולא מבול של אש.
- ההבטחה לאי הבאת מבול שנית לעולם, היא גם הבטחה לגשמים כתיקונם ושלא יביאו הרס וחורבן, גם חלקיים לעולם. דבר שלא תמיד התקיים ומתקיים (צונאמי, טייפונים, מונסונים ושאר מיני גשמים ושיטפונות עזים מאד) ולכן, הגם שאנחנו "בטוחים בבעל הרחמים שאינו מביא מבול לעולם", בתנאים מסוימים כן מתפללים על ריבוי גשמים וגם הכהן הגדול היה מתפלל בתפילתו הקצרה בקדש הקדשים ביום הכיפורים על אנשי השרון: "יהיה רצון שלא ייעשו בתיהם קבריהם" (ירושלמי יומא ה ב). זאת, אגב בניגוד למשנה הקובעת שאין מתפללים על רוב גשמים (תענית פרק ג משנה ח ובגמרא תענית דף כב ע"ב). וגם השאלה לר' אליעזר איננה אם מתפללים או לא מתפללים על ריבוי גשמים, אלא רק "מאימתי". שאלה או הערה הלכתית זו באה, בירושלמי שם, בסיום הסיפור על חוני המעגל (עליו הרחבנו בדברינו סיפור חוני המעגל – עיון מחודש בשמיני עצרת), שלאחר שהתפלל על הגשם ונענה, ירדו גשמים כה רבים "עד שעלו ישראל מירושלם להר הבית מפני הגשמים" ובקשו ממנו: "כשם שנתפללת עליהן שירדו, כך התפלל עליהם שילכו להם". והביאו לו פר של הודיות "וסמך שתי ידיו ואמר: ריבוני, הבאתה רעה על בניך ולא יכלו לעמוד בה. הבאתה טובה על בניך ולא יכלו לעמוד בה. אלא יהי רצון מלפניך שתביא רווחה. מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה ונתנגבה הארץ. ויצאו ומצאו מדבר מלא כמהים". היינו, שהתפילה על ריבוי גשמים, במקרים הנדירים בהם אומרים אותה, היא של הודיה ובלשון עדינה של מי שאינו יכול לעמוד ברוב טובה. וברוב שנים חלה פרשת נח בסמוך לז' במרחשוון בו מתחילים לשאול על הגשמים (לאחר שווידאנו שכל אחינו מבבל ומארצות הים שבו בשלום לבתיהם הנינוחים) ומייחלים להרבה גשם, עד שישקשקו וישתכשכו רגלינו בנחל קדרון ובכל נחלי הארץ עליה נאמר: "אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר" (דברים ח ז).
- במילים אחרות? למה מיקמו את ברכת שומע תפילה במקום החמשה עשר דווקא (והיום במקום השישה עשר)?
- אחת האסמכתאות לתפילת שמונה עשרה היא "כנגד שמונה עשרה אזכרות שאמר דוד (תהלים כט) בהבו לה' בני אלים" (מסכת ברכות דף כח עמוד ב, והמקור בתוספתא ברכות ג כה). הוא פרק כט בתהלים שאנו אומרים בקבלת שבת, המזמור האחרון לפני לכה דודי. והברכה החמש עשרה היא שומע תפילה שהיא כנגד האזכרה החמש-עשרה: "ה' למבול ישב" (ראה הערה 16 לעיל). ראה דברינו תפילת שמונה עשרה בפרשת פקודי שם הארכנו בכל המקורות של תפילה זו. עוד בתפילתנו, ראה פרקי דרבי אליעזר (היגר) - "חורב" פרק כג: "וכן התקינו חכמים שיהיה שבועת נח בכל יום ויום, שנאמר: למען ירבו ימיכם וימי בניכם"; ונראה פשיטא שהוא מכוון להמשך הפסוק: "על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם כימי השמים על הארץ". ואבותיכם הוא נח שהקב"ה נשבע לו "עוד כל ימי הארץ", "ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ". וגם בגעגועינו לימות עולם ושנים קדמוניות, אנו מזכירים את שבועת נח כמאמר ילקוט שמעוני מלאכי רמז תקפט: "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם ... רבי אומר: כימי עולם - כימי נח שנאמר: כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי וכו' ". כל זה לא נותן לנו ערובה ושטר ביטחון כפי שעולה ממדרשים רבים שלא נוכל להביא כאן. מה שראינו לעיל בסדום ובמצרים, לפני מתן תורה, תקף גם לנו ולכל אומות העולם, גם אחרי מתן תורה. ומה עלינו לעשות? נזכיר ונזכור את שבועת ה' לנח בתפילתנו, בקריאת שמע ובייחולינו, כל ימינו על אדמתנו; ונוסיף תפילה גדולה שהאדם שגילה את צפונות הבריאה בפיסיקה, ביולוגיה, כימיה ושאר המדעים וההנדסות הנלווים להם, לא יביא חו"ח מבול לעולם וחורבן כולל של כדור הארץ.