- עבר הוא נינו של שם. לפי חשבון הדורות חיו שניהם במקביל כ-400 שנה, לתוך שנות האבות, האריכו ימים מעבר לשנותיו של אברהם ונפטרו במהלך שנותיהם של יצחק ויעקב. ראו פירוט הדורות בספר א. שולמן, ספר הקורות בתנ"ך, משרד הביטחון – ההוצאה לאור).
- בניגוד לדור המבול שם אומרת התורה: "כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה" (בראשית ז א), כאן העולם לכאורה משתפר. אבל מה עשו אותם חסידים?
- זה הקשר המעניין בין ספר יונה וספר בראשית שנותן גם טעם מיוחד לקריאת ספר זה ביום כיפור. ראו דברינו אנשי נינוה ביום הכיפורים.
- זה מהמדרשים בזכות נח עליו התעכבנו כבר בדברינו צדיק בדורותיו בפרשה זו (ובדברינו אנשי נינוה ביום הכיפורים). מדרשים מאוחרים כגון אוצר מדרשים (אייזנשטיין) הלל [המתחיל בעמוד 127] מקטינים את חלקו של נח ומגדילים את זה של אברהם, ראו דבריו: "נח לא הקפיד לעבוד אלא עמד ונטע כרם, שם ועבר הטמינו עצמם [ועסקו בתורה], אשור אמר האיך אני רואה דרכן של רשעים הללו עמד והלך לו, שנאמר: מן הארץ ההיא יצא אשור. אברהם אמר: על זה עומד עולם איני מניח אלוהי שבשמים וכו' ". ראו בדומה מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור קיח: "חמשה דברים עמדו בעולם, נח שם עבר אשור ואברהם. נח לא הקפיד לעבוד הקב"ה אלא עמד ונטע כרם, שם ועבר הטמינו את עצמם, אשור אמר היאך אני דר בין הרשעים הללו והלך לו ... אברהם צדקתו עומדת לעולם". גם במדרש ילמדנו הנ"ל, שם ועבר אינם יוצאים טוב, הם מתחבאים, בעוד שנח מוחה ביד אנשי דור הפלגה ומוכן למסור את עצמו על קידוש השם. שימו לב לתוספת של אוצר המדרשים: "הטמינו עצמם ועסקו בתורה". זו בדיוק ההגדרה של 'צדיק מיט פעלץ' (צדיק בפרווה) שמיוחסת בד"כ לנח. ואברהם? בגישה אליו נחלקו שני המדרשים הנ"ל. ראו הרחבה בדברינו אברהם ודור הפלגה. בכל מקרה, גם לשיטה המחמירה, בהמשך הדרך אברהם יוצא מהמחבוא ונושא את שם ה', אך בה בעת גם מצטווה "לך לך", "אל ארץ אשר אראך".
- ביטוי שפירושו הלוואי ונזכה להבין פסוק זה ולדרוש אותו כראוי, שהרי איך אפשר להבין דברי אברהם אלה? כבר הרחבנו לדון במדרש זה בדברינו כאשר התעו אותי אלהים בפרשת וירא והפעם נתמקד בדרשה השנייה הנוגעת לעניינינו. ולמה "שלוש פנים"? אולי הכוונה שמתוך שלוש דרשות שנשמע על פסוק זה, אחת לפחות תפיס את דעתנו. וידינו הוא אולי לצאת ידי חובה
- ובמדרש שכל טוב (בובר) בראשית פרשת וירא פרק כ הנוסח הוא: "והם היו מתריסין בהם". שם ועבר הם "מבית אבא", אומר אברהם. מה שבהחלט שם את תרח במקום טוב באמצע. ראו דברינו תרח סבנו. ניסיונם של שם ועבר להתרות באומות העולם בשעה שתעו מדרכיו של הקב"ה, לא צלח, אבל רושמם בתולדות בית אברהם וצאצאיו כן צלח כפי שנראה להלן. יש גם לשים לב לסניגוריה המובלעת בשימוש שעושה המדרש בלשון "תעו" ולא "טעו". אותו שינוי לשון שמשמש הסבר איך יכול היה אברהם לומר לאבימלך: "ויהיה כאשר התעו אותי האלהים מבית אבי", אולי גם מסנגר מעט על אומות העולם "שבקשו לתעות מדרכיו של הקב"ה". גם הם תעו ולא טעו, ראו ם שוב דברינו כאשר התעו אותי אלהים בפרשת וירא.
- עיקר מגמתו של הרמב"ם היא להגיע לאברהם אבינו "עמודו של עולם" שבא להכרה בבורא עולם מכוח עצמו, לפיכך הוא ממעט בחלקם של שם ועבר וכורך אותם עם נח, מתושלח וחנוך שהיו צדיקים לעצמן ולא התרו באנשי סביבתם – ראו הערת הראב"ד וכן כסף משנה שם על נקודה זו. אולי גם שמרו על האמונה באל אחד שהתחילה עם אדם הראשון ונתגלגלה אליהם בלי הטעויות של שאר בני האדם (ולגבי נח יש פנים לכאן ולכאן, ראו מדרש ילמדנו בו פתחנו ודברינו צדיק היה בדורותיו בפרשת נח).
- שם ועבר מנסים לעמוד בפרץ ולהתרות את אומות העולם שהולכות ונוטות לפולחן ריבוי אלילים (כתוצאה מההפרדה בדור הפלגה?), אך בה בעת גם מתכנסים בתוך כת מאמינים משלהם. לשם נשלח אברהם ללמוד את ספר היצירה המיסטי (ראו גמרא סנהדרין סה ע"ב). הוא אברהם שהגיע אל האמונה בכח התבוננותו בפלאי העולם שסביבו, היינו ביצירה ובבריאה שמסביב. ראו דברינו דרכו של אברהם לאמונה בבורא עולם בפרשת לך לך. אבל בלימוד ספר היצירה, היה אברהם זקוק להדרכתם של שם ועבר. חז"ל אומרים במסכת חגיגה פרק ב משנה א: "אין דורשין בעריות בשלשה ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו". וכאן בת הקול נוזפת באברהם שמנסה ללמוד את סודות היצירה ביחיד, בלי רב ומנחה, ושולחת אותו לשם ועבר. לימוד מעשה בראשית ביחיד מפי שני ברי סמכא הוא צירוף מעניין.
- חיבור מדרש זה עם מדרש ילמדנו לעיל על ארבעה החסידים שהיו בדור הפלגה ואיך הגיב אברהם, יוצר סיפור מעניין של סיבת "לך לך" דווקא אל ארץ כנען, היא "הארץ אשר אראך". אברהם הולך לארץ כנען ומוצא שם את שם בן נח (הכל עפ"י המדרש) שכנראה הלך גם הוא לארץ כנען (ועבר נינו איתו, כך יש לומר), עוד לפני אברהם. לך לך של אברהם הוא בעקבות שם ועבר. שלושתם שהטמינו עצמם בדור הפלגה, החליטו שאין בקעת שנער (צפון ומזרח הקשת הפוריה) מתאימה להם עוד והם עוברים לאזור שבנחלת שם, שבה בעת שבטי חם הולכים וכובשים (ראו פרשנים ומדרשים על הפסוק: "והכנעני אז בארץ" (בראשית יב ז). במפגש עם מלכיצדק, לאחר נצחונו של אברהם על ארבעת מלכי הצפון, אברהם הוא שמחדש את שם הווי"ה, אבל למלכיצדק, הוא שם בן נח, זכות היוצרים על הלשון: "קונה שמים וארץ" שנכנסה לנוסח תפילותינו. (וכאן שואלים את הבנים והבנות סביב שולחן שבת, היכן נמצא ביטוי זה בסידור?). ראו גם דברי רמב"ן שם על נתינת המעשר למלכיצדק: "אברהם לא היה נותן מעשר לכהן לאלהים אחרים. אבל מפני שידע שהוא כהן לאל עליון נתן לו המעשר לכבוד השם". וכן דבריו בפירושו לבראשית כו ה בדיון על האבות שקיימו התורה: " ... כי היו האבות נדיבי עמים לתת מעשרות לעניים, או לכהני ה', כגון שם ועבר ותלמידיהם, כענין והוא כהן לאל עליון (לעיל יד יח)". וכבר הרחבנו על מפגש מרתק זה בדברינו מי אתה מלכיצדק בפרשת השבוע הבא, לך לך, ראו גם הדף מפגשי אברהם עם תושבי הארץ אשר אראך. בכך אנחנו גולשים אל שם ועבר שמעבר לפרשת נח.
- מדובר במותו של אברהם, כאשר יצחק וישמעאל מתאחדים לרגע סביב מיטתו. ראו דברינו מות יצחק ורבקה, שם הבאנו מדרשים גם בנושא קבורת אברהם, כולל התייחסות מדוע הוקדם יצחק לישמעאל בפסוק. כאן, מתעכב הדרשן על השאלה כיצד זה מחבר הפסוק את קבורת אברהם ושרה כאשר בין מות שניהם מפרידות 38 שנים (בהם חי אברהם בשיבה טובה עם קטורה – דברינו בפרשת חי שרה), וגם מקדים את אברהם לשרה בסוף פסוק י? שאלת הדרשן איננה קושיה כל כך גדולה, פשט הפסוקים הוא ברור למדי. אין היא אלא מסוג השאלות הרטוריות שמביאות לדרשה המבוקשת.
- ראו הלשון בבראשית רבה (תיאודור-אלבק) שם: "וראו אי זה שיית מופנה לאבינו אברהם".
- במדרש זה יש חילופי נוסחאות (וילנא) אם מדובר באברהם, ויש לקרוא: לפני מיטתו ... וקברו אותו, או שמדובר בשרה כפי שנקטנו עפ"י נוסח תיאודור-אלבק וכפירוש א.א. הלוי. שם ועבר האריכו ימים אחרי אברהם (עבר גם אחרי יצחק) והם שמלווים את שרה בקבורתה - הם שראו שאברהם הכין לו מקום ליד שרה (מכאן ראייה קדומה למנהג לקנות חלקה בחיים). הם לא רק משתתפים בלוויה וגומלים חסד של אמת לשרה ואברהם, אומר ר' שמואל בר נחמן, הם הולכים לפני מיטתה של שרה ומזהים את מקום קבורתה המוכן לה לצדו של אברהם (הבנים הלכו אחר המיטה). הם מעין חברה-קדישא המטפלת בשרה ואח"כ גם באברהם וזו הסיבה שמקבורת אברהם, אולי כבר מקבורת שרה, לומדים הלכות דרך ארץ של לווית המת וגמילות חסדים של אמת. אולי באו שם ועבר גם לנחם את יצחק וישמעאל, אולי גם התוודעו לסיפור רכישת מערת המכפלה ע"י אברהם והעידו על כך.
- אפשר היה להניח שבית מדרשם של שם ועבר הוא מעין אסכולה של זקנים חכמים שבאים אליהם אנשים לשמוע דבר חכמה ועצה בעניינים כלליים, או בנושאים מיסטיים כפי שראינו לעיל בספר יצירה. אך הפסוק אומר בברור: "ותלך לדרוש את ה' ", משמע להתפלל. והמדרש מסביר שדרישה זו הייתה בבית מדרשם של שם ועבר ומשם סמך לדורות שכל מי שהולך לקבל פני זקן (לקבל פני רבו ברגל? לדרוש בשלומו) כאילו מקבל את פני השכינה! כל כך, עד שבאו פרשנים דוגמת אברבנאל ור' חיים פלטיאל שהקשו מדוע לא הלכה רבקה לדרוש בבית מדרשו של אברהם חמיה, ותירצו מה שתירצו, גם, למשל, בשל הקרבה המשפחתית. ואנו נוסיף את המשך הפסוק: "ויאמר ה' לה שני גויים בבטנך", משמע שלא רק הלכה רבקה לדרוש את ה' בבית מדרשם של שם ועבר, אלא גם נענתה מִשָׁם (או שמא מִשֵׁם). שם דיבר אליה הקב"ה. ועוד נוסיף, עפ"י המדרשים לעיל, שבית מדרשו של אברהם, אם היה אכן כזה, יסודו בבית המדרש של שם ועבר כנזכר לעיל. בין כך ובין כך, נעיר שהזה האזכור הראשון של הפועל דר"ש במקרא בהקשר של קודש, עבודת ה' ותורת חיים, השני הוא אצל משה בשמות יח טו: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים" – לתשומת לב העוסקים במדרשים.
- כך פותח מדרש שמות רבה אשר בא להסביר את סבל בני ישראל במצרים. "את אשר יאהב ה' יוכיח" (משלי ג יב), לפיכך דווקא הבן האהוב מקבל מוסר וייסורים. והבן המפונק שחושכים ממנו את השוט, הוא בעצם הבן השנוא. וכבר הארכנו לדון במדרש זה ובמוטיב זה בדברינו חושך שבטו שונא בנו בפרשת שמות. כאן נביא רק את הקטע הנוגע לעניינינו.
- השווה לשון זו עם "הטמינו עצמם" לגבי שם ועבר עצמם בדור הפלגה. זה אגב תורף הלשון: "הטמין עצמו" או "נטמן" במדרשים המוקדמים: גמרא מגילה יז ע"א, סדר עולם רבה פרק ב, בראשית רבה סח ה ועוד; לשון שיכולה בהחלט להתפרש שיעקב פשוט התחבא והסתתר אצל עבר מאימת עשו אחיו. ראו גם הפחד של עשו מבית הדין של שם ועבר בבראשית רבה סז ח להלן. בהדרגה הולך ומתחלף נוסח זה, אצל הפרשנים והמדרשים המאוחרים, ליעקב שהולך ללמוד תורה בבית מדרשם של שם ועבר. כך או כך, רבקה שולחת אותו ללבן: "וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה: וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ" (בראשית כז מג-מד), אך המדרש 'שולח' אותו לפחות כתחנת ביניים (מכינה?) לבית מדרשם של שם ועבר. יעקב שחוזר אל עבר הנהר למקום ממנו החל סבא אברהם את מסעו לארץ "אשר אראך", מתחנך אצל עבר שבא מהעבר ההוא (הערה 9 לעיל).
- יעקב גולה לבית המדרש של שם ועבר (שם כבר לא היה בחיים, רק עבר, אבל בית המדרש נושא את שמו) אחרי אירוע לקיחת הברכות, מפחד אחיו עשו ושוהה שם 14 שנה (פרק זמן זה מסייע לגשר על פער של 14 שנה בחשבון שנותיו של יעקב, ראו רש"י בראשית כח ט, מדרש אגדה בובר בראשית כט כא). הוא יעקב שעוד בבטן אמו היה "רץ מפרכס לצאת", כל אימת שהייתה רבקה עוברת "על פתחי תורה של שם ועבר" (רש"י בראשית כה כג – ויתרוצצו הבנים בקרבה). הוא יעקב, נכדו של אברהם שלמד מפיהם של שם ועבר כפי שראינו לעיל. אך מה בדיוק למדו שם, בבית מדרשם של שם ועבר?
- שם ועבר שלמדו את אברהם, מלמדים גם את יעקב, וזה מעביר את תורתם הלאה. זאת ועוד, מסתבר שבבית המדרש של שם ועבר לא למדו רק אגדה ודרך ארץ וחכמות העולם וספרי יצירה. (ראו פירוש רד"ק בראשית יא א "ודברים אחדים", על הספרים החכמים שעברו מדור לדור מבריאת העולם ואילך). אבל כאן נזכרות "הלכות"! אילו הלכות? אולי הלכות דרך ארץ, "הנהגות ויישוב המדינות" כלשון רמב"ן בפירושו למצוות שנצטוו במרה (שמות טו כה), אשר ממשיך שם ומוסיף: " ... ומשפטים, שיחיו בהם, לאהוב איש את רעהו, ולהתנהג בעצת הזקנים, והצנע לכת באהליהם בענין הנשים והילדים, ושינהגו שלום עם הבאים במחנה למכור להם דבר, ותוכחות מוסר וכו' ". כאילו אמר בהפוך: אל תקרי הלכות, אלא הליכות. אבל כאן, בבראשית לז בקשר של יעקב עם יוסף אומר רמב"ן דברים קצת אחרים (בסיוע שיטת אונקלוס): "ואונקלוס שאמר "בר חכים" ירצה לומר שהיה בן דעת וחכם בעיני אביו, וטעמו כטעם זקנים ... וזאת כונתם באמרם (ב"ר פד ח) כל מה שלמד משם ועבר מסר לו, לומר שמסר לו חכמות וסתרי תורה". ואולי כדברי רשב"ם על מינוי הדיינים בפרשת יתרו: "דיני ממונות היה להם מעולם". נראה שנוכל לצרף את 'הלכות שם ועבר', הגם שאיננו יודעים בדיוק מה הן, לשרשרת המצוות שהתפתחו לפני מעמד הר סיני. ראו דברינו מצוות טרום סיני בפרשת לך לך.
- ובמדרש תנחומא (בובר) ויגש סימן ז: "מופים שהיה לומד תורה מפי אבינו ומלמדה לי, והיו כל אחיו חוזרים ורועים והוא יושב אצל אבי ולומד ממנו המסורות מה שקיבל משם ומעבר". מופים הוא שם אחד מבניו של בנימין. ראו בראשית מו כא: "וּבְנֵי בִנְיָמִן בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל גֵּרָא וְנַעֲמָן אֵחִי וָרֹאשׁ מֻפִּים וְחֻפִּים וָאָרְדְּ". ראו המדרשים המרגשים בגמרא סוטה לו ע"ב, בראשית רבה צג, תנחומא ויגש ד, כיצד בנימין מסביר ליוסף בפגישתם למה נתן לבניו את השמות שנתן: מופים, חופים, ארד וכו'. מה שחשוב לעניינינו הוא שהדברים לא נעצרו בין יעקב ויוסף. כאשר יוסף נמכר וגולה משולחן אביו, מנחיל יעקב (לצד כל אבלו) את תורת שם ועבר לנכדו, מופים בנו של בנימין. הרי שתורת שם ועבר עוברת כבר חמישה דורות, מאברהם עד בניו ובני בניו של יעקב, הם בני ישראל. וכבר ראינו שהנחלת התורה לבני הבנים היא העיקר. ראו דברינו והודעתם לבניך ולבני בניך בפרשת ואתחנן.
- דרשה זו היא על הפסוק: "מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכֵל וְהַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן", לו הקדשנו דף מיוחד מתוקה שנת העובד בקהלת. ראו במדרש שיר השירים רבה שם הסיפור על רבי בון שנפטר בגיל צעיר, 28. הדרשה כאן היא על החצי השני של הפסוק: "והשבע איננו מניח לו לישון", היינו הרצון להוסיף ולשבוע (ולסבור) בדברי תורה.
- דברי נתן הנביא אל דוד כשזה ביקש לבנות את בית המקדש וסוּרַב. מה שחשוב לעניינינו הוא החיבור של בית מדרשם של שם ועבר עם האבות ועם משה ואהרון. הם "הגדולים אשר בארץ", שמי שיעסוק בתורה בכל מרצו וכוחו, יגיע למדרגתם.
- ביטוי קשה שאומר לצעירים: אל תמהרו לחגוג ולצפות למות זקנים כדי לרשת אותם. כבר ראינו סייחים צעירים שמתו טרם זמנם ומעורותיהם עשו אוכף על גב אמותיהם. ראו ביטוי זה גם במדרש ויקרא רבה כ י, פרשת אחרי מות, על נדב ואביהוא: "מלמד שהיו משה ואהרן מהלכין תחילה ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל מהלכין אחריהן ואומרין: עוד שני זקנים הללו מתים ואני ואתה נוהגין בשררה על הציבור. אמר ר' ברכיה אמר להן הקב"ה: אל תתהלל ביום מחר וגו' (משלי כז, א), הרבה סייחים מתו ונעשו עורותיהן שטוחין על גבי אימותיהן".
- את חשבונותיו של עשו נשאיר לפעם אחרת. מה שחשוב לנו כאן, הוא שבית מדרשם של שם ועבר, שוב הכל עפ"י המדרש כמובן, מתפקד גם כבית דין כולל דיני נפשות. ברצח הראשון בתורה, של הבל, אין מי שיכול לדון את הרוצח רק הקב"ה. גם למך שהרג את קין מצפה לעונש או סליחה משמים, במעין קל וחומר: "כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה" (בראשית ד כד, ראו רש"י על הפסוק). עם חידוש העולם אחרי המבול, ואחרי שהותר לאכול בשר, אומרת התורה: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט ו). ראו דברינו בנושא זה בפרשת נח, שם טענו שהחצי השני של הפסוק: "כי בצלם אלהים" עשה את האדם, הוא הסמכות שניתנה לבית דין של בני אדם שנבראו בצלם (בית דין נקרא "אלהים", שמות כב ח) לדון דיני נפשות. מדרש זה הוא סיוע גדול לתיזה זו. לצד האזהרה על שפיכות דמים, מיוסד בית מדרשם של שם ועבר לא רק כמקום תורה אלא גם כבית דין לדיני נפשות. הוא הדגם הראשון לסמכות בית דין אנושי לדון בדיני נפשות!
- לא ניכנס לוויכוח עם הדרשן שמעדיף את רעי איוב על פני רעיו ורבותיו של אברהם, רק נעיר מעט. ראשית, שים לב שביד אחת הוא מוסיף את אבימלך לרשימת "הגדולים" שבאו למשתה אברהם (הוא אבימלך שבגינו יצא לעז על שרה ויצחק, ראו דברינו הגוי גם צדיק תהרוג); וביד השנייה הוא 'שוכח' את אליהוא בן ברכאל ריע איוב שאמנם הצטרף רק באחרונה שם. שנית, נראה שהדרשן גם "שכח" את הביקורת של הקב"ה עצמו על רעי איוב כמתואר באיוב פרק מב (פסוק ז בעיקר, והמדרשים והפרשנים עליו). גם להלכה אין הוא בהכרח צודק. ראו מסכת שמחות פרק יא הלכה ו: "המת והכלה שהיו באין ומקלסין זה כנגד זה, מעבירין את המת מלפני הכלה, מפני שכבוד החיים קודם לכבוד המתים". ובגמרא כתובות ג ע"ב: "הרי שהיה פתו אפוי וטבחו טבוח ויינו מזוג, ומת אביו של חתן או אמה של כלה, מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה". גם מדרש בראשית רבה סב ג לעיל המשבח את שם ועבר שגמלו לאברהם ושרה חסד של אמת, אולי לא יסכים עם מדרש זה. אבל מטרתו היא לפרש את הפסוק בקהלת: "טוב ללכת אל בית האבל מלכת אל בית המשתה" ולשם כך הוא מוכן למעט בחשיבות הזכרת שמם של שם ועבר (ואבימלך!) במשתה שעשה אברהם לכבוד היגמל יצחק, כאשר מלאו לו שנתיים (רש"י בראשית כא ח). אך סופו שהוא מכנה אותם גדולים ודיינו בכך. ומה שסתם המקרא, השלימו המדרשים, כולל מדרש זה עצמו שמגלה לנו ששם ועבר השתתפו במשתה היגמל את יצחק.
- הוא שמה של העיר שומרון שבנה הורדוס מחדש לכבוד הקיסר אבגוסטוס.
- אנחנו חוזרים להתחלה ומבקשים לסיים במדרש זה שמדגיש את אקטואליות שם ועבר לאורך כל ההיסטוריה של העם היהודי-עברי, גם בדורנו. הנביא אמנם זועם כאן על עם ישראל, אבל נראה שאזכור מוצא השם עבר איננו לגנאי, אלא, אדרבא, הם משמש מנוף לתוכחה – ראו לאן התדרדרתם בני שם ועבר. לא בני אברהם יצחק ויעקב, אלא נקובי "ראשית הגויים". והרי לנו תזכורת שעבר נתן לנו את שמנו כעם העברי Hebrew (כך נקראים היהודים עד היום בשפות הסלביות: הֶבֶּרֶה), ואת שם שפתנו: עברית. ושם נתן לנו את השנאה לנו, את האנטי-שמיות. ראו גם אוצר מדרשים (אייזנשטיין) יעקב אבינו [המתחיל בעמוד 228], אשר מחזיר אותנו לפרשת השבוע, לדור הפלגה, לראש דברינו בדף זה: "כשנתפלגו הדורות בימי פלג. כי אז ירד הקב"ה משמי מרומו והוריד ע' מלאכי שרת ומיכאל בראשן. וצוה לכל אחד מהן שילמדו לע' משפחות יוצאי ירך נח ע' לשון. מיד ירדו המלאכים ועשו כן כציווי בוראן, ולא נשאר לשון הקודש לשון עברי, כי אם בבית שם ועבר ובבית אברהם אבינו שהוא מבני בניהן". ראו דברינו אברהם העברי בפרשת לך לך שמשלים דף זה.
- חיכינו עד שאחינו בני בבל ושאר גלויות יחזרו בשלום לביתם (תענית פרק א משנה ג) ובסוף השבוע, בז' בחשוון נתחיל לשאול על הגשמים בברכת השנים: ותן טל ומטר. היו ראשונים (ריטב"א, רמב"ן ואחרים) שהציעו שכיוון שלאחר החורבן ששוב פסקו עולי רגלים, יש לשאול בארץ ישראל ממוצאי יום טוב האחרון (שמיני עצרת). אך לא כך התקבל להלכה, אולי גם בגלל חקלאי ארץ ישראל המאחרים באסיפות השדה האפילות, ויש להתמיד במנהג לשאול על הגשמים רק בשבעה בחשוון. ראו דברינו בז' בחשון שואלים על הגשמים. ראו עוד דפים בטל ומטר. וגשמי החורף הראשונים טובים לזית שייתן שמנו הטוב ויעלה אור בחנוכיותינו בחג האורים הממשמש ובא..