ברכות לה: תנו רבנן: ואספת דגנך, – מה תלמוד לומר – לפי שנאמר: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: ואספת דגנך – הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל; רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? 1
מנחות צט ב: אפילו לא שָׁנָה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצות "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" (יהושע א ח).2 אמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי: אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית – קיים "לא ימוש ספר התורה מפיך".3
ברכות טז א: האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך … ורמינהי: הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו, שנאמר: שמע ישראל, ולהלן הוא אומר: הסכת ושמע ישראל, מה להלן בהסכת אף כאן בהסכת! … לא קשיא: הא בפרק ראשון, הא בפרק שני.4
נתאר לנו יהודי ירא שמים שעובד כשכיר, בקציר, בקטיף או בבציר והגיע זמן קריאת שמע! לצורך קריאת הפרשה הראשונה "ואהבת את ה' אלהיך וכו' " הוא פוסק ממלאכתו (אך לא יורד מהאילן או מהפיגום) ומיד חוזר לעבודתו. את הפרשה השניה: "ואספת דגנך, ותירושך ויצהרך" הוא קורא בעודו חוזר ועוסק במלאכה. לפתע מבחין אותו יהודי ברבי שמעון בר יוחאי שעומד בצד ומשקיף עליו. הוא נזכר בסוגיה בברכות לה ובדברי ר' שמעון שם: "תורה מה תהא עליה", ומרכין את ראשו במבוכה. "תנוח דעתך יהודי יקר", קורא לעברו רבי שמעון. כבר נכתב בשמי בבית מדרשו של ר' יוחנן גדול אמוראי ארץ ישראל שכל הקורא קריאת שמע שחרית וערבית קיים "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה"! ואתה, יהודי יקר קראת וקיימת "ואספת דגנך" בפיך ובמעשה ידיך! ירבו כמותך בישראל.
ועל דרך החידוד אפשר לומר שמי שעובד באמונה ומשביח את הארץ ותוצרתה, ממילא מכוון לפסוקי הפרשה השנייה של קריאת שמע. פרשה ראשונה היא דרישה נטו לאהבת ה' וקיום מצוותיו ולפיכך היא דורשת כוונה. אך בשנייה, מתקשרים אהבת ה' וקיום מצוותיו לשכר הישיבה בארץ לבטח. ומעשיו של העובד מוכיחים עליו. כוונת הלב והמעשה – אחד הם.
מחלקי המים