מפעלות אלהים

לְכוּ וּרְאוּ מִפְעֲלוֹת אֱלֹהִים נוֹרָא עֲלִילָה עַל בְּנֵי אָדָם: (תהלים סו ה).1

מדרש תנחומא פרשת וישב סימן ד2

"ויוסף הורד מצרימה", זהו שאומר הכתוב: "לכו חזו מפעלות אלהים נורא עלילה על בני אדם" (תהלים סו ה).3 א"ר יהושע בן קרחה: אף הנוראות שאתה מביא עלינו, בעלילה את מביאן. בוא וראה כשברא הקב"ה את העולם, מיום הראשון ברא מלאך המוות. מנין? א"ר ברכיה: משום שנאמר: "וחושך על פני תהום" (בראשית א ב) – זה מלאך המות המחשיך פניהם של בריות. ואדם נברא בשישי ועלילה נתלה בו שהוא הביא את המיתה לעולם, שנאמר: "כי ביום אכלך ממנו מות תמות".4 משל למה הדבר דומה? למי שמבקש לגרש את אשתו. כשביקש לילך לביתו כתב גט. נכנס לביתו והגט בידו, מבקש עלילה ליתנו לה. אמר לה: מזגי לי את הכוס שאשתה, מזגה לו. כיון שנטל הכוס מידה, אמר לה: הרי זה גיטך. אמרה לו: מה פשעי? אמר לה: צאי מביתי שמזגת לי כוס פָּשוּר.5 אמרה לו: כבר היית יודע שאני עתידה למזוג לך כוס פָּשוּר שכתבת הגט והביאתו בידך. אף כך אמר אדם לפני הקב"ה: רבש"ע, עד שלא בראת עולמך קודם שני אלפים שנה היתה תורה אצלך אמון, שכך כתיב: "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום" (משלי ח ל)  – ב' אלפים שנה.6 וכתיב בה: "זאת התורה אדם כי ימות באוהל" (במדבר יט יד) – אילולי שהתקנת מות לבריות היית כותב בה כך. אלא, באת לתלות בי את העלילה, הוי: "נורא עלילה על בני אדם".7

וכן אתה מוצא שא"ל הקב"ה למשה: "אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה את הארץ הטובה וגו' " (דברים א), איש זה משה, דכתיב: "והאיש משה ענו" (במדבר יב) – האיש המסוים באנשים … וכן הוא אומר: "עתה תראה אשר אעשה לפרעה" (שמות ו א) – במלחמת פרעה אתה רואה ואין אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים,8 וכיון שאמר להם: שמעו נא המורים (במדבר כ) א"ל הקב"ה: "לכן לא תביאו את הקהל הזה", הוי: "נורא עלילה על בני אדם".9

וכן הוא אומר ביוסף: "ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם", ע"י לשון של ארגמן שעשה לו כתונת פסים, נכתב עליו ד' אונאות: פסים: פ' פוטיפר, ס' סוחרים, י' ישמעאלים, מ' מדינים. בשביל כתונת פסים גרם לכל השבטים לירד למצרים.10 וא"ר יודן: היה הקב"ה מבקש לקיים גזירת "ידוע תדע",11 והביא עלילה לכל דברים אלו כדי שיאהב יעקב את יוסף וישנאוהו אחיו וימכרו אותו לישמעאלים ויורידוהו למצרים.12 וישמע יעקב שיוסף חי במצרים וירד עם השבטים וישתעבדו שם, הוי: "ויוסף הורד מצרימה". אל תקרי "הורד" אלא "הוריד" את אביו והשבטים למצרים.13

א"ר תנחומא: למה הדבר דומה? לפרה שמבקשין ליתן עול בצוארה והיא מונעת העול מן צוארה. מה עשו? נטלו את בנה מאחריה ומשכו אותה לאותו מקום שמבקשין בו לחרוש. והיה העגל גועה, שמעה הפרה בנה גועה הלכה שלא בטובתה בשביל בנה. כך הקב"ה היה מבקש לקיים גזירת ידוע תדע והביא עלילה לכל אלו הדברים וירדו למצרים ופרעו את השטר.14 לכך נאמר: "ויוסף הורד מצרימה", הוי: "נורא עלילה על בני אדם".15

 

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים: בקשנו הפעם לקצר ונמצאנו נוגעים בקצה קרחון של נושא עם 'עלילה' גדולה. ראה למשל בגמרא סנהדרין קא ע"ב על קין, עשו, ומנשה שבאו בעלילה, היינו שהתחסדו כלפי המקום ובקשו להתחכם כאילו חזרו בתשובה: קין שאומר גדול עווני מנשוא, עשו שמבקש ברכה מאביו ומנשה שחוזר בתשובה בסוף ימיו. וכאן, הקב"ה בא בעלילה על בני האדם. ראה גם הפסוק בירמיהו לב יט: "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו", שנדרש בגמרא עבודה זרה יז ב על צידוק הדין של רבי חנינא בן תרדיון, אשתו ובתו בסופם הנורא. נראה שאכן זה נושא נכבד וכל מי שישכילנו בו עוד, יבורך בכל מילי דמיטב. ושנזכה שיקויים בנו ובצאצאינו ובצאצאי צאצאינו, ובצאצאיהם לאורך הדורות, הפסוק: "וְהָגִיתִי בְכָל פָּעֳלֶךָ וּבַעֲלִילוֹתֶיךָ אָשִׂיחָה" (תהלים עז יג).

עדכון אחרון: 01/01/2018

הערות שוליים

  1. ראה ההקשר הרחב יותר של הפסוק בראש פרק סו בתהלים: "אִמְרוּ לֵאלֹהִים מַה נּוֹרָא מַעֲשֶׂיךָ בְּרֹב עֻזְּךָ יְכַחֲשׁוּ לְךָ אֹיְבֶיךָ: כָּל הָאָרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ וִיזַמְּרוּ לָךְ יְזַמְּרוּ שִׁמְךָ סֶלָה: לְכוּ וּרְאוּ מִפְעֲלוֹת אֱלֹהִים נוֹרָא עֲלִילָה עַל בְּנֵי אָדָם: הָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה בַּנָּהָר יַעַבְרוּ בְרָגֶל שָׁם נִשְׂמְחָה בּוֹ". אבל המדרש מבודד את הפסוק שלנו ודורש אותו בנפרד ולאו דווקא לזמרה ושמחה.
  2. למרות שמדרש זה לקוח מפרשת וישב, נראה לנו שהוא מתאים לתפר שבין סיום ספר בראשית ותחילת ספר שמות. הסיפור של יוסף ואחיו שמתחיל בפרשת וישב נמשך אל תוך ספר שמות, לשעבוד שמתחיל בפרשתנו. האם זו ה"עלילה על בני אדם"?
  3. הנוסח כאן "לכו חזו" במקום "לכו וראו", הוא בגלל פסוק דומה בתהלים מו ט: "לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה' אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ" וכך טעו המעתיקים והמלבה"דים במדרשים וספרים רבים. וגם שם אין הכרח לפרש את הפסוק לרעה, כי הָשַׁמוֹת שם יגרמו להפסקת מלחמות בעולם, כפי שעולה מהפסוקים הסמוכים שם: "מַשְׁבִּית מִלְחָמוֹת עַד קְצֵה הָאָרֶץ קֶשֶׁת יְשַׁבֵּר וְקִצֵּץ חֲנִית עֲגָלוֹת יִשְׂרֹף בָּאֵשׁ: הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלֹהִים אָרוּם בַּגּוֹיִם אָרוּם בָּאָרֶץ: ה' צְבָאוֹת עִמָּנוּ מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה". ראה פירוש דעת מקרא גם שם.
  4. ראה פירוש הזוהר החדש כרך א (תורה) פרשת בראשית דף כא עמוד א: "א"ר פנחס: מה ראה דוד דאמר: מפעלות אלהים ולא אמר מפעלות ה'? אלא בשמא דאלהים אשתכלל עובדא דבראשית". שם אלהים קשור במעשה הבריאה של פרק א בבראשית.
  5. כוס פושר. הבעל לא אמר אם הוא רוצה מים חמים או קרים או פושרים ומה שלא הייתה מוזגת, היה מוצא לה עלילה לגרשה. ראה השימוש במילה זו בתורה בהקשר של בעל שמוציא לעז על אשתו, דברים כב יד: "וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע".
  6. שיום אחד אצל הקב"ה הוא אלף שנים. ראה המדרש הראשון הפותח את מדרש בראשית רבה, פרק א פסוק א, דרשתו של ר' הושעיה רבה (שממנו כנראה קבלו כל מדרשי רבה על התורה ואחריהם המגילות, את שמם): "רבי הושעיה רבה פתח: (משלי ח) ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום ... התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקדוש ברוך הוא. בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דיפתראות, ופינקסאות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין. כך היה הקדוש ברוך הוא מביט בתורה, ובורא את העולם, והתורה אמרה בראשית ברא אלהים, ואין ראשית אלא תורה, היאך מה דאת אמר (משלי ח) ה' קנני ראשית דרכו". באותה תכנית מצויים ומתועדים גם הדינים הקשורים בלידתו של האדם, חייו ומותו. משמע המוות כבר היה מובנה בבריאה.
  7. אם נחקור את המילה עלילה בתנ"ך, נמצא שמלבד הפסוק בתורה על הבעל שמוצא עלילות דברים על אשתו (ראה הערה 5 לעיל), יחזקאל הוא כמעט היחידי שמשתמש בה במובן השלילי, כמו בלשון ימינו. בשאר התנ"ך אין זה בהכרח כך. ראה שמואל א ב ג בתפילת חנה: "כִּי אֵל דֵּעוֹת ה' ולא וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת". ובספר תהלים מספר פעמים, כגון בפרק ט פסוק יב: "זַמְּרוּ לַה' יֹשֵׁב צִיּוֹן הַגִּידוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו". ואולי יש הבדל בין עלילות בשם אלהים ובין עלילות בשם ה' (הוויה). כאן, אנו עוסקים בלשון המדרש, שמשמעותה התחכמות (לא חקרנו את כל המופעים). כאן העלילה היא לומר שחטא אדם הראשון הביא את המוות לעולם. ראה איך המדרש מתחיל בחושך כהוכחה שהמוות כבר קדם לחטא האדם (ולעצם בריאתו) ועובר לתורה עצמה שמתארת דיני טומאה וטהרה במקרה של מת. והתורה הרי לא השתנתה בעקבות חטא האדם הראשון.
  8. מלחמת כיבוש הארץ ע"י יהושע. ראה יהושע יב כד. משה לא זכה למלחמת שלושים ואחד המלכים, אבל השתמש בטענה זו בתפילתו להצלת העם אחרי חטא העגל: "עכשיו יאמרו אומות העולם: תשש כוחו כנקבה ואינו יכול להציל ... עדיין יש להם לומר: למלך אחד - יכול לעמוד, לשלושים ואחד מלכים - אינו יכול לעמוד" (ברכות לב א).
  9. ראה מדרש שמות רבה פרשה ה סימן כב (סוף הפרשה), עליו הרחבנו בדברינו אותם הנתונים תחת הבניין בפרשה זו: "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך - ... ר' עקיבא אומר: יודע אני שאתה עתיד להצילם, אלא מה איכפת לך באותן הנתונים תחת הבניין! באותה שעה בקשה מדת הדין לפגוע במשה, וכיון שראה הקב"ה שבשביל ישראל הוא אומר לא פגעה בו מדת הדין. ויאמר ה' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה - במלחמות פרעה אתה רואה ואין אתה רואה במלחמות של שלשים ואחד מלכים שיעשה בהן נקמה יהושע תלמידך. מכאן אתה למד שנטל משה עכשיו את הדין שלא יכנס לארץ". אם כך, הטענה שבגלל חטא מי מריבה נענש משה שלא ייכנס לארץ היא עלילה ואיננה הסיבה האמתית.
  10. ראה בילקוט שמעוני פרשת וישב רמז קמא: "אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים. שבשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".
  11. היא גזירת ברית בין הבתרים, ככתוב בבראשית פרק טו יג-יד: "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל".
  12. ראה דברי יהודה ליוסף בתחילת פרשת ויגש, עפ"י מדרש בראשית רבה צג ח: "אמר לו: מתחילה באת עלינו בעלילה. כמה מדינות ירדו למצרים לשבור אוכל ולא שאלת אחד מהם. שמא בתך באנו ליקח, או אתה סבור לישא את אחותנו. אף על פי כן לא כסינו ממך".
  13. ראה מדרש תנחומא (בובר) פרשת וישב סימן יח: "בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה (הושע יא ד). ראוין היו ישראל לירד למצרים בשלשלאות ובקולרין, כשם שירדו לבבל, אילולי שקדם יוסף .. היה יעקב מתיירא לירד למצרים, לפי שנגזר על אברהם, ידוע תדע כי גר יהיה זרעך (בראשית טו יג), וישב לו בארץ כנען, באו ואמרו לו נמכר יוסף ... והרי הוא נתון במצרים. כיון ששמע יעקב כן אמר: הרי אני יורד למצרים, אף על פי שאני פורע שטריו של אברהם, מיד ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי (בראשית מה כח), מיד ירדו כל השבטים עמו, מי גרם להם שירד למצרים, יוסף, בחבלי אדם אמשכם, זה יוסף, ויוסף הורד מצרימה".
  14. ועל כך בדיוק זועק משה בשמות רבה פרשה ה סימן כב (שחלקו הבאנו כבר בהערה 9 לעיל): "בנוהג שבעולם, בשר ודם האומר לחברו: למה אתה עושה כן? הוא כועס עליו! ומשה אמר לפני הקב"ה: למה הרעותה לעם הזה! אלא כך אמר לפני הקב"ה: נטלתי ספר בראשית וקראתי בו וראיתי מעשיהן של דור המבול היאך נדונו - מדת הדין הייתה. ומעשה דור הפלגה ושל סדומיים היאך נדונו - ומדת הדין הייתה. העם הזה, מה עשו שנשתעבדו מכל הדורות שעברו? ואם בשביל שאמר אברהם אבינו: במה אדע כי אירשנה ואמרת לו: ידוע תדע כי גר יהיה זרעך, אם כן הרי עשו וישמעאל מבניו והן צריכין להשתעבד כמו הם. ואפילו כן, היה לו להשתעבד דורו של יצחק או דורו של יעקב, לא לעם הזה שהוא בדורי!" ואח"כ בא אליו הקב"ה בעלילה בחטא מי מריבה.
  15. המוטיב המרכזי של מדרש זה הוא שמה שנראה לנו כסיבה ומסובב, כמעשה אנוש ותוצאה, הוא בעצם 'תכנית אלוהית' שמכוונת את האירועים ומסובבת אותם לדרך מסוימת. כמובן שאין זו הדעה היחידה, וכנגדה ניתן להעמיד דעות מהצד השני של המתרס, היינו שאין הקב"ה רוקם עלילות על בני האדם והכל החלטות בני האדם. ראה למשל הביטוי בשמות רבה ט א: "שמא פלוניקיא יש למעלה?", האם תאמר שהקב"ה מתנצח עם בריותיו ורוצה להראותם שהוא חזק יותר? ובאשר לגזירת ברית בין הבתרים, הרבה דרכים ושלוחים למקום לקיים גזירותיו. וכבר הרחבנו לדון בנושא נכבד זה בדברינו אל תירא מרדה מצרימה ובדברינו האם נגזר על אבותינו לרדת למצרים בפרשת וארא. וכאן לא באנו אלא להתבשם ממדרש אחד המביע את רעיון ההשגחה, הכללית והפרטית, גם במחיר של "חוצפא כלפי שמיא" שהקב"ה מכוון את הכל מלמעלה ואח"כ בא כביכול בטענות לבני האדם. אולי גם זו דרך להביט על ההיסטוריה שלנו ועל הפרדוכס הבלתי פתור של בחירה מול השגחה.