פרשות השבוע

עשיית אותו ומופתים מלווה את תהליך יציאת מצרים לכל אורכה, למן דברי הקב"ה למשה בתחילת השליחות: "בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כָּל־הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת־לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת־הָעָם", ועד מכת בכורות בפרשתנו: "לֹא־יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". וגם לדור הבנים מזכיר משה בספר דברים: "וַיִּתֵּן ה' אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ", ובפרשת הביכורים עומד אדם מישראל בבית המקדש ואומר: "וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים (דברים כו ח) – פסוק שנדרש הרבה בהגדת פסח הבא עלינו לטובה. והדברים חוזרים גם בנביאים: "וַתֹּצֵא אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בְּאֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְיָד חֲזָקָה וּבְאֶזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָא גָּדוֹל" (ירמיהו לב כא), ובתהלים קלה ט: "שָׁלַח אֹתוֹת וּמֹפְתִים בְּתוֹכֵכִי מִצְרָיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל עֲבָדָיו" ועוד ועוד.

אך נשאלת השאלה: מה מטרת מופתי מצרים ולמי הם מיועדים? לשכנע את פרעה ואת המצרים בגדולת הקב"ה? לעקור את העבדות והעבודה הזרה של בני ישראל? לחזק את משה השליח?

בא מדרש תנחומא (בובר, פרשת וארא סימן יב) ומוסיף שמן למדורה כשהוא מתאר את המופתים הראשונים שעשו משה ואהרון לפני פרעה: "כיון שהלכו אצל פרעה, אמר: תנו לכם מופת, מיד: וישלך אהרן את מטהו (שמות ז י)., באותה שעה שחק פרעה עליהם, אמר להם: משה ואהרן, מה אתם סבורים שבאתם לשחק עלי? אלא איני מתיירא מן הדברים האלו, כל מצרים מלאה כשפים! יש מוליכין תבן לעפרים, כתם לרקם?

ואחרי מכת הכינים עליה אמרו החרטומים לפרעה: "אצבע אלהים היא" – כן השתכנע פרעה? הקב"ה יותר חזק ומחולל פלאים יותר מהחרטומים?

לרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ח הלכה א יש דעה מאד מוצקה בנושא ואלה דבריו שם: "משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכישוף. אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה. היה צריך להשקיע את המצריים – קרע את הים והצלילן בתוכו. צרכנו למזון – הוריד לנו את המן. צמאו – בקע להן את האבן. כפרו בו עדת קרח – בלעה אותן הארץ. וכן שאר כל האותות.

ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני; שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר: האש והקולות והלפידים. והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים: משה, משה, לך אמור להן כך וכך. וכן הוא אומר: פנים בפנים דבר ה' עמכם. ונאמר: "לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת". ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי? שנאמר: "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם".

הרמב"ם אינו פרשן המקרא ומתמקד בהלכות יסודי התורה ובנושא הנבואה ולפיכך הוא מתעלם כנראה מעשרת המכות ומהפסוקים שהבאנו לעיל. לשיטתו, לא מופתים וניסים הם שיגרמו לנו להאמין, ובוודאי גם לא לפרעה ולמצרים. הכל רק לצורך תהליך הגאולה, הכל "לפי הצורך". אבל אז מתעוררת ביתר שאת השאלה: למה לא מכה אחת ושחרור מיידי? מה פשר "למען רבות מופתי בארץ מצרים", מה הלקח מכל שרשרת המכות האלה והכבדת לב פרעה?

רמב"ן בפרשתנו פורש לפנינו מפה רחבה של היחס למופתים וניסים. ואלה דבריו בתמצית על מצוות תפילין, שמות יג טז: "וְהָיָה לְאוֹת עַל־יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם … ועתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות. הנה מעת היות עבודת גילולים בעולם, מימי אנוש, החלו הדעות להשתבש באמונה: מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בה' ויאמרו לא הוא, ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית "וְאָמְרוּ אֵיכָה יָדַע־אֵל וְיֵשׁ דֵּעָה בְעֶלְיוֹן" (תהלים עג יא). ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה, ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו: "עזב ה' את הארץ".¹ וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל ביטול הדעות האלה כולם. כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול.²

ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון.³ והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ (לעיל יב טו) ובעזיבת הפסח (במדבר ט יג), והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבוקר ובערב … ושנעשה סוכה בכל שנה, וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים.⁴ והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים. כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בעניינה, כבר הודה בחידוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פינות התורה. מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו.⁵

ומן הנסים הגדולים המפורסמים, אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה. שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו, עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד… הכל בגזרת עליון … ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים, כאשר יבוא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות וכו'. המופת הוא שמעיד על בורא העולם ומחדשו.

לשיטת רמב"ן הניסים והמופתים הגלויים הם עבורנו. מניסי מצרים והמדבר הגלויים ואח"כ בכיבוש הארץ ופה ושם ע"י נביאים כאליהו ואלישע, יש מעבר הדרגתי לניסים הנסתרים המלווים אותנו בחיי היום-יום. מה שנראה לנו כטבע וכמנהגו של עולם, איננו אלא נס נסתר והשגחה תמידית. וכמו שאומרת הגמרא במסכת תענית: "מי שאמר לשמן וידלוק – הוא יאמר לחומץ וידלוק". ומה נגיד אנחנו שחיים בדור בו השכל והתבונה האנושיים נוכחים בחיינו בכל רגע ורגע, דור בו המדע והטכנולוגיה והמתמטיקה והפיסיקה והביולוגיה שולטים בנו? האם אנחנו מסוגלים כאנשים דתיים מודרניים לראות בתבונה האנושית את הניסים הנסתרים של ימינו? האם כשאנחנו אומרים שלוש פעמים ביום "חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה", אנחנו מסוגלים להתחבר לשיטת רמב"ן של הניסים הנסתרים? האם גם זה זכר למופתים הגדולים של יציאת מצרים?

ראו הדף המורחב כאן.

שבת שלום,

מחלקי המים