לִמְדוּ דִּרְשׁוּ אַשְּׁרוּ שִׁפְטוּ

לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה: (ישעיהו א יז).1

 

במדבר רבה פרשת במדבר, פרשה ב סימן טו

וכן ישעיה אומר: "שמעו שמים והאזיני ארץ וגו' הוי גוי חוטא" (ישעיה א ב-ד) וכל הענין. ומה כתיב אחריו? "לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה' אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ" (שם יח); "רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם" (שם טז). למה הדבר דומה? לבן מלך שאמר לו אביו: לך לבית הספר. הלך לו לשוק, התחיל משחק עם הנערים. ידע אביו שלא הלך לבית הספר, התחיל מקללו ומשמיעו דברים רעים. אחר כך אמר לו: רחוץ ידיך ובוא סעד עמי. כך ישעיה אומר: "בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי" (שם ב); ומשהוא גומר כל הענין מהו אומר? "רחצו הִזַכּוּ".2

תלמוד ירושלמי ראש השנה פרק ד הלכה ז

אין פוחתין מעשרה מלכיות כנגד עשרה קילוסין שאמר דוד: "הללויה הללו אל בקדשו הללוהו ברקיע עוזו כו' עד כל הנשמה תהלל יה הללו יה". מעשרה זכרונות כנגד עשרה וידויים שאמר ישעיה: "רחצו הזכו הסירו וגו' למדו היטב דרשו משפט וגו' ". מה כתיב בתריה? "לכו נא ונוכחה יאמר יי' ".3

מסכת יומא דף לט עמוד א

… ונשתלחה ברכה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כהן שמגיעו כזית יש אוכלו ושבע, ויש אוכלו ומותיר.4 מכאן ואילך נשתלחה מאירה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כהן מגיעו כְּפוֹל. הצנועין מושכין את ידיהן והגרגרנין נוטלין ואוכלין. ומעשה באחד שנטל חלקו וחלק חבירו, והיו קורין אותו בן חמצן עד יום מותו. אמר רבה בר רב שילא? מאי קרא – "אֱלֹהַי פַּלְּטֵנִי מִיַּד רָשָׁע מִכַּף מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ" (תהלים עא ד).5 רבא אמר: מהכא – "למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ" (ישעיהו א יז) – אשרו חָמוֹץ ואל תאשרו חוֹמֵץ.6

מסכת סנהדרין דף לה עמוד א

דיני ממונות גומרין בו ביום כו'.7 מנהני מילי? – אמר רבי חנינא: דאמר קרא: "מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים" (ישעיהו א כא).8 ורבא אמר: מהכא: "אשרו חמוץ" (ישעיהו א יז) – אשרו דיין שמחמץ את דינו.9

אלשיך ישעיהו פרק א

למדו היטב דרשו משפט כו'. עד כה אמר על רוע מעללים במה שבין אדם למקום.10 והנה גם צריך לעשות משפט, במה שבין אדם לחבירו שהוא עמוד העולם. והנה ידוע מאמר התנא: "הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון",11 כי הדיין שלא נתבשל כל צרכו תחת תיקון העולם יקלקלנו, שיהיה שוגג ומשגה ויעוֵת משפט. על כן אמר "למדו היטב" תחילה ואח"כ הוו מתונים בדין ודרשו משפט בדרישה וחקירה להוציא הדין לאמיתו. ואם ע"י דרישה מצאתם מעול וחומץ איש את רעהו אשרו חמוץ.12

או יאמר על דרך זה: הנה ג' דברים צריך הדיין. א', ילמוד היטב עד ידע כל שרשי הדינים, פן יעות על שגגת תלמוד ויחייב את ראשו, ויחריב העולם העומד על המשפט. ב', הדרישה כאומרו דרשו משפט. ג', והיא רעה חולה ורבה היא על האדם, הלא היא כי יקרה יטעה הדיין ופסק אשר לא כדת וחייב את הזכאי וזיכה את החייב, ואחרי כן אורו עיניו וירא והנה שקר כיזב, ומפני הכבוד לא ישוב יתקן את אשר עותו ומאבד עולמו, ולא יראה כי טוב לו יתבייש בעוה"ז מלאבד בעולם הבא, ומה גם עתה כי גם פה כבוד וּרְבוּ יתירא יתוסף לו, ימצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם יראי ה' וחושבי שמו. וזה אומרו אשרו חמוץ, אם על כל הנזכר תקרה שגגה שיצאה מלפניהם ותעשקו את הדין – אשרו אותו.13 ושיעור הכתוב: למדו היטב אל תטעו בשגגת תלמוד, ואח"כ דרשו משפט בל יטעו אתכם הבעלי דינים, ואם עכ"ז טעיתם אשרו חמוץ ולא תבוש כמדובר.14

 

שבת שלום

שנזכה לראות בנחמת ציון וירושלים

מחלקי המים

עדכון אחרון: 01/08/2019

הערות שוליים

  1. בסוף התוכחה הגדולה של ישעיהו, בה הוא פותח את ספרו ואשר נבחרה להפטרת שבת שלפני תשעה באב (ונתנה לה את שמה: שבת חזון), יש גם תקווה וסיכוי. לאחר הדברים הקשים: "חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא: וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ"; באים הפסוקים הנותנים סיכוי לשינוי ותקווה בה המפטיר חוזר ומגביה קולו: "רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ: לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה". ואז יש גם הבטחה שתראו את התוצאה החיובית ואת הכפרה על חטאי העבר, אם אכן תעברו את השינוי הנדרש: "לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה' אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ".
  2. ישעיהו הוא אחד מרשימה של נביאים שמוכיחים את עם ישראל, לעתים גם בשפה קשה מאד, אך תמיד מקרבים בסוף דבריהם ונותנים תקווה וסיכוי. ראה שם גם את ירמיהו (וראש לכולם, הושע) שפותח את הפטרות הפורענות: "וכן ירמיה הקב"ה אמר לו: מה אתה רואה ירמיה ואומר מקל שקד וגו' סיר נפוח מצפון תפתח הרעה וכל הענין. ומה כתיב אחריו? הלוך וקראת באזני ירושלים וגו' קודש ישראל לה' ראשית תבואתה וגו'. משל למלך שנטל אשה היה אומר: אין נאה הימנה אין משובחת הימנה אין מיושבת הימנה. נכנס שושבינה לבית, ראה אותה מנוולת הבית, אינה מכוונת, המטות אינם מוצעות. אמר לה שושבינה: הלואי את שומעת שהיה בעלך משבחך לתוך השוק ... כך דורו של ירמיה חוטאין והוא אומר להם (ירמיה ב) זכרתי לך חסד נעוריך וגו'. אמר להם ירמיה: הלואי אתם שומעין מה הוא אומר עליכם: הלוך וקראת באזני ירושלים וגו' זכרתי לך חסד נעוריך וגו' ". שים לב לתפקיד השושבין כאן. הנביאים (השושבינים) הם שמוסיפים את הנחמה לתוך נבואות התוכחה שלהם, כדי לקרב את העם חזרה לקב"ה. בתוך שלוש נבואות הפורענות, נמצא תמיד גם גרעין של תקווה לטוב ונחמה.
  3. המשנה במסכת ראש השנה פרק ד משנה ו קובעת: "אין פוחתין מעשרה מלכיות מעשרה זכרונות מעשרה שופרות ... מתחיל בתורה ומשלים בנביא". בתלמוד הבבלי (ראש השנה לב ע"א) ניתן נימוק רק למלכויות, בדומה לזה של הירושלמי, שהן עשר הללויה שיש בפרק קנ החותם את ספר תהלים: "הללויה הללו אל בקדשו". בא הירושלמי ומוסיף גם נימוק לזכרונות (ובהמשך שם גם לשופרות). מדוע אומרים עשרה פסוקים לזכרונות בראש השנה? כנגד עשרה וידויים שישעיהו מזכיר בהפטרה שלנו. בפסוקים אותם אנחנו דורשים: רחצו, היזכו, הסירו רוע, חדלו הרע, למדו, דרשו, אשרו, שפטו, ריבו (ואנחנו ספרנו רק תשעה). הפסוקים מהפטרת השבת, מתוכחת ישעיהו "איכה", הם הבסיס לזכרונות של תפילת ראש השנה המלווה את תקיעת השופר! ועל כך יש לשאול ולדון, אבל אנחנו עדיין לא בראש השנה רק במנחם אב. (ראה דברינו זכרונות בראש השנה).
  4. ורות זכתה לשניהם, ככתוב: "וַתּוֹצֵא וַתִּתֶּן לָהּ אֵת אֲשֶׁר הוֹתִרָה מִשָּׂבְעָהּ" (רות ב יח). וכן הלשון בתיאור השפע בימי חזקיהו: "אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהוֹתֵר עַד לָרוֹב כִּי ה' בֵּרַךְ אֶת עַמּוֹ וְהַנּוֹתָר אֶת הֶהָמוֹן הַזֶּה" (דברי הימים ב פרק לא פסוק י).
  5. ראה פירוש דעת מקרא על הפסוק: " ... מְעַוֵּל וחומץ שניהם כינויים לרשעים, העושים רע בין אדם לחברו. מעול הוא עושה עוול, חומץ הוא גזלן, קרוב ללשון חומס".
  6. מדובר במנחת העומר שהייתה קריבה פעם בשנה בט"ז בניסן ובלחם הפנים שהיה מתחלף במקדש כל שבת, שיש בהם כמות מועטה שאיננה מספיקה להרבה כהנים. בתחילה הייתה הברכה שרויה בהם וגם כזית היה נאכל לשובע. אבל כחלק מהתדרדרות מעמד המקדש והכהונה, פסקה הברכה. אי לכך, הצנועים הפסיקו ליטול ואילו הגרגרנים לא וויתרו עד שאחד מהם גם לקח מעבר למנתו וזכה לכינוי "בן חמצן". רש"י שם מעיר שהפסוק שרבא מביא, הפסוק בהפטרתנו, לא שייך בעצם לסוגיה זו ומקומו בסוגיה בסנהדרין שנראה להלן. אבל עדיין אפשר לדרוש אותו לעניינינו ולומר שהנביא קורא לעם ישראל להתרחק מגזל וחמץ (חמס). זאת ועוד, ראש לכל הוא הצנע לכת והתרחקות מגרגרנות וחמדנות. ראה דברינו הגיד לך אדם מה טוב בפרשת בלק. לא לחינם התווסף הדיבר "לא תחמוד" לעשרת הדברות, כחותם את "לא תרצח", "לא תנאף" ו"לא תגנוב" והדברות כולם.
  7. הגמרא דנה במשנה הפותחת את פרק ד במסכת סנהדרין, משנה המפרטת את השווה והשונה בין דיני ממונות ודיני נפשות. הקטע הספציפי עליו דנה הגמרא הוא סוף משנה א: "דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה. דיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום. דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה. דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה. לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב". עיקר הדיון בגמרא להלן מתמקד בדיני נפשות, מדוע לא מסיימים לדון בהם באותו היום?
  8. בדיני נפשות, מידת הצדק היא דווקא להלין את הדין, אולי ימצאו לו בלילה זכות ויימנעו מהריגתו. ראה פירוש רש"י בגמרא שם: "רגילין היו מתחילה להלין את הדין כדי לצדקו. ועתה כשאין עושים כן, הרי הן כמרצחין".
  9. הרבה דרשות יש לנו על איסור עינוי הדין, היינו השהיית פסק בית הדין. ראה מסכת אבות פרק ה משנה ח: "חרב בא לעולם על עינוי הדין ועל עוות הדין" ובתוספתא סוטה פרק ו הלכה ט: "עמדתם על חרבכם - זו עינוי דין" ועוד. אך כאן, דווקא השהיית \ החמצת הדין, היינו שייקחו עוד לילה להפוך בדין, היא דבר חיובי שיש לאשר ולחזק. ואולי לא רק בדיני נפשות, אלא בדין בכלל, כדברי מדרש תנחומא פרשת משפטים סימן ו: "מנא הא מילתא דאמרו רבנן הוו מתונים בדין? שנאמר: לא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תיגלה ערותך עליו, וסמיך ליה ואלה המשפטים ... לומר לך כשם שהזהיר הקב"ה את הכהנים שלא יפסעו פסיעות גסות במקדש, כך הזהיר את הדיינים שלא יפסיעו פסיעות גסות בדין, שנאמר (ישעיה א) אשרו חמוץ - אשרי הדיין המחמיץ את דינו". פסיעה גסה בדין היא חיתוך הדין במהירות וללא שיקול דעת נוסף. החמצת הדין היא לעתים דוקא עשייתו. כמו לחם חמץ שהוא מפואר יותר. ואם נחזור לגמרא בסנהדרין, ראה שם דרשה אחרת על הפסוק: "מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים – כל תענית שמלינין בו את הצדקה – כאילו שופך דמים". שהעניים נושאים עיניהם לכסף הצדקה שאוספים בתענית ואם אין הגבאים ממהרים לחלק להם אותה, העניים ממשיכים את התענית לתוך הלילה והרי זה כאילו שפכו את דמם.
  10. "בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי: יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן: הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת ה' נִאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחוֹר". וכן עניין הקרבנות שהוא בין אדם למקום.
  11. מסכת אבות פרק ד משנה יג: "רבי יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון". רוב הדרשות על מאמר זה הן לעניין שאדם יהיה בקי בהלכה על מנת שייזהר מלחטוא גם בשוגג שממנו הדרך קרובה למזיד. ראה למשל מאמר זה בדרשה בבמדבר רבה כא ב על מות עוזא בשל דוד ששכח את הדין "בכתף יישאו". ואלשיך לוקח דרשה זו לעניין הדיינים.
  12. היינו תילחמו ברשע ובחמס בדומה לגמרא ביומא לעיל: אשרו חָמוֹץ ואל תאשרו חוֹמֵץ. אשרו מלשן תתחזקו, תעמדו בחוזקה. ראה פירוש רש"י על הפסוק בהפטרתנו: אשרו חמוץ - החזיקו את הגזול והוא לשון משנה אשרנוהי אי אישר חילי ישר כחך".
  13. תודו בטעות ותתקנו כמו שהוא מסביר בהמשך. ומי הראשון שהודה בטעותו ואמר "טעיתי"? ראה דברינו לא שמעתי, שכחתי, טעיתי בפרשת שמיני.
  14. אשרו חמוץ – שהדיין אחרי כל מה שעשה, אם טעה, אל יהסס לשנות דעתו להודות בטעותו, היינו, לאשר שהחמיץ את הדין ולתקנו. ויש לאלשיך שם עוד פירוש מיוחד שלפעמים יש כן לאשר חמוץ וללכת שלא בדרכי המשפט הפורמאליות אם הדיין מבין שלפניו דין מרומה: "או יאמר אשרו חמוץ, כי לפעמים רואה הדיין בעיני רוחב שכלו דין מרומה, ועל פי הדין אם יאמר יקוב הדין את ההר יצא משפט מעוקל, אז ראוי לו יעשה לפי שכלו אחר התבונן הרבה בדבר לשם שמים ... אם לפעמים על ידי המשפט יעשה דבר בלתי מתוקן, אשרו מעצמכם חמוץ. וזהו אומרו אשרו ולא אמר ישרו שהוא עשו דרך והליכה אחרת זולת הדרך הכבוש בדין".