כתיבת השירה, לימודה ושִׂימָהּ בפה

וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (דברים לא יט).1

הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ …. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם: (שם כח, ל, סוף הפרשה).2

רש"י דברים לא יט, על הפסוק שלנו

את השירה הזאת – האזינו השמים (לקמן לב א), עד: וכפר אדמתו עמו (לב, מג).3

רמב"ן על הפסוק שלנו

"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" – על דרך הפשט, למשה ויהושע שניהם יצוה שיכתבוה, כי רצה לעשות יהושע נביאו בחיי משה … ולמדה את בני ישראל – למשה שהוא העיקר, כי ממנו ישמעו וילמדו, כי גם יהושע היה מלמד עמו  … וטעם השירה הזאת – השירה אשר אגיד לך עתה, והיא האזינו. ויקראה שירה, כי ישראל יאמרוה תמיד בשיר ובזמרה, וכן נכתבה כשירה, כי השירים יכתבו בהם הפסק במקומות הנעימה.4

ספרי דברים פרשת האזינו פיסקא שו

דבר אחר: "האזינו השמים" – שלא עשו כל מצות שניתנו להם מן השמים. "ותשמע הארץ אמרי פי" – שלא עשו כל מצות שניתנו להם בארץ.5 משה העיד בהם בישראל שני עדים שהם קיימים לעולם ולעולמי עולמים, שנאמר: "העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ" (דברים ל יט), והקב"ה העיד בהם את השירה, שנאמר: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (דברים לא יט). אין אנו יודעים עדותו של מי קיימת, אם של הקב"ה, אם של משה. כשהוא אומר: "וענתה השירה הזאת לפניו לעד" (דברים לא כא), הא של הקב"ה מקיימת של משה, ולא של משה מקיימת את של הקב"ה.6

מסכת סנהדרין דף כא עמוד ב

וכותב ספר תורה לשמו. תנא: ובלבד שלא יתנאה בשל אבותיו. אמר רבה: אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה – מצוה לכתוב משלו, שנאמר: "ועתה כתבו לכם את השירה" (דברים לא יט).7

רמב"ן דברים ל כד-כו

כי מתחילה כתב את התורה ויתנה אל הכהנים כאשר נאמר למעלה (פסוק ט), ולא אמר להם אנה יניחו אותה. ואחרי כן נצטוה בשירה הזאת, ויכתוב אותה וילמדה את בני ישראל בו ביום, והנה הוסיף אותה על התורה … ויתכן, כי אחרי שכתב השירה וילמדה את בני ישראל איש איש לשבטיהם, שהביאם לפניו אל בית המדרש, כתבה בספר התורה. וצוה את הכהנים לקוח את ספר התורה, לומר שגם השירה תהיה מונחת בארון עם התורה, שהיא מכלל התורה כי היא שם לעד. ואמר להם, שיקהילו אליו עוד כל זקני השבטים והשוטרים, והעם יאספו עמהם כי כן נאמר בסוף (להלן לב מד) ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם.8

מסכת עירובין דף נד עמוד ב

תנו רבנן: כיצד סדר משנה? משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו. נסתלק אהרן וישב לשמאל משה. נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן, נסתלקו בניו, אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן. רבי יהודה אומר: לעולם אהרן לימין משה חוזר. נכנסו זקנים ושנה להן משה פירקן, נסתלקו זקנים, נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן. נמצאו ביד אהרן ארבעה, ביד בניו שלשה, וביד הזקנים שנים, וביד כל העם אחד. נסתלק משה, ושנה להן אהרן פירקו. נסתלק אהרן שנו להן בניו פירקן. נסתלקו בניו, שנו להן זקנים פירקן. נמצא ביד הכל ארבעה. מכאן אמר רבי אליעזר: חייב אדם לשנות לתלמידו ארבעה פעמים. וקל וחומר, ומה אהרן שלמד מפי משה, ומשה מפי הגבורה – כך, הדיוט מפי הדיוט – על אחת כמה וכמה.9

רבי עקיבא אומר: מניין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו – שנאמר: "ולמדה את בני ישראל" (דברים לא יט).10 ומנין עד שתהא סדורה בפיהם – שנאמר: "שימה בפיהם". ומניין שחייב להראות לו פנים – שנאמר: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כא א).11

מגילת תענית (ליכטנשטיין) הסכוליון

בארבעה בתמוז עדא ספר גזרתא. מפני שהיה כתוב ומונח לצדוקים ספר גזרות אלו שנסקלין ואלו שנשרפין אלו שנהרגין ואלו שנחנקין. וכשהיו יושבין ואדם שואל ומראין לו בספר, אומר להם: מנין שזה חייב סקילה וזה חייב שרפה וזה חייב הרגה וזה חייב חניקה? לא היו יודעין להביא ראיה מן התורה. אמרו להם חכמים: הלא כתוב "על פי התורה אשר יורוך וגו' " – מלמד שאין כותבין הלכות בספר.

דבר אחר: ספר גזרתא, שהיו ביתוסין אומרים: עין תחת עין שן תחת שן, הפיל אדם שן חברו יפיל את שנו. סִמֵא עין חברו יסמא את עינו – יהו שווים כאחד. ופרשו השמלה לפני זקני העיר דברים ככתבן. וירקה בפניו שתהא רוקקת בפניו. אמרו להם חכמים: והלא כתוב: "התורה והמצוה אשר כתבתי להורותם". התורה – אשר כתבתי, והמצוה – להורותם. וכתיב: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם". ולמדה את בני ישראל זה מקרא. שימה בפיהם אלו הלכות. יום שבטלוהו עשאוהו יום טוב.12

מדרש אגדה (בובר) שמות פרק לד

"ויאמר ה' אל משה כתוב לך" (שמות לד כז) – אלו עשרת הדברות. "את" – להביא שאר המצות. "הדברים האלה" – זה ספר התורה כולה. "כי על פי הדברים האלה" – אלו הוריות של תלמוד. שעיקר הברית נכרת על פירושי התורה, שנאמר: "ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" (דברים לא יט). שכל הדורש פסוק כצורתו בלא מדרש, ובלא שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, עליו הכתוב אומר: "והכסיל בחשך הולך" (קהלת ב יד).13

במדבר רבה יד ד, פרשת נשא

"ויותר מהמה בני היזהר" (קהלת י יב) – יותר מדברי תורה הוי זהיר בדברי סופרים. וכן הוא אומר: "כי טובים דודיך מיין" (שיר השירים א) – טובים דברי דודים מיינה של תורה. למה? שאין אדם מורה כראוי מדברי תורה, מפני שהיא סתומה וכולן סימנין, שנאמר: "ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" (דברים לא יט) – סימנין בפיהם. אבל מתוך דברי חכמים אדם מורה כראוי מפני שהם פורשים את התורה.14

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים פרשת וילך דף נד עמוד א

"ועתה כתבו לכם את השירה", אמר רבא: אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה מצוה לכתוב לו לשמו. "ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" – שתהא מושמת היא בפיהם ומסודרת.15

 

שבת שלום וגמר חתימה טובה

מחלקי המים

עדכון אחרון: 04/09/2016

הערות שוליים

  1. השירה עצמה, שירת האזינו, תגיע בפרשה הבאה, אבל הציווי לכתוב, ללמוד ולשנן אותה, הוא בפרשתנו, כולל קיום הדברים, ככתוב בהמשך הפרק פסוק כב: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", שלוש פעולות משלימות יש בשירה זו: כתיבה (למטרה של שימור ובסיס ללימוד), לימוד של הבנה ושינון בע"פ: "שימה בפיהם". ראה דברינו הזי"ו לך בפרשת האזינו בהם הראינו שגם החלוקה ל"עליות": ראשון, שני, שלישי וכו', היא קדומה וייחודית לפרשת האזינו ואולי גם היא סייעה ללימודה ושינונה.
  2. לאחר הכתיבה והלימוד, בא גם "הַקְהֵל" (ראה פסוק יב שם) וקריאת השירה בציבור. הפסוק המסיים את פרשתנו הוא הכותרת של הפרשה הבאה. אך דא עקא, שבין שני הציטוטים שהבאנו, בין פסוק יט ופסוק כח, מופיע ציווי נוסף המתייחס לכתיבת התורה כולה, ככתוב בפסוקים כד-כו: "וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם: וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם ... לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד". זאת ועוד, כתיבת ספר התורה נזכרת כבר בפסוק ט, בראשית הפרק, עוד לפני כתיבת השירה, ככתוב שם: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל". וגם שם יש מצוות הַקְהֵל לדורות (עליה הרחבנו בדברינו מצוות הקהל ובדברינו מעמד הקהל לאורך הדורות בפרשה זו). התורה והשירה שזורים זה בזו עד שאולי נאמר שהשירה היא התורה והתורה כולה היא השירה?
  3. ורשב"ם מבאר שם: "השירה - סידור דברים קרוי שירה. הזאת - פרשת האזינו שמעידה עליהם פורענות לכשיעברו על המצות ויבינו כי בחטאותם לקו". וכך משמע גם מפירוש אבן עזרא שמדגיש את הפן הדקדוקי ואת "הטעמים הקשים" של השירה שצריכה כתיבה ולימוד בע"פ מדוקדקים וכן את המצווה לכתוב אותה לדורות: "מצווה שיכתוב אותה משה, גם כל מבין לכתוב". עפ"י כל הפרשנים האלה, "השירה" כאן היא שירת האזינו או פרשת האזינו, שכאמור יש לה חלוקה קדומה ומסומנת לקריאתה בציבור.
  4. רמב"ן מצטרף אף הוא לשיטת רוב פרשני המקרא ואף מגדיל בשיר וזמרה, עליהם לא שמענו ממקורות אחרים ולא ברור מהיכן לקח רמב"ן עניין זה. מה גם שפסוקים רבים בשירת האזינו הם תוכחה ודברים קשים! רמב"ן גם מדגיש את חלקו של יהושע הן בכתיבת השירה והן בלימודה – בשימה בפיהם, כפי שעושה זאת אחריו חזקוני בפירושו לדברים לב מד, אך עדיין משה הוא העיקר. שיטה זו של רמב"ן לא כל כך עולה בקנה אחד עם דבריו בהקדמתו לפירושו לתורה (לספר בראשית), שם נראה שהוא כורך את כתיבת השירה עם כתיבת ספר התורה, כפי שאכן עולה מהפסוקים בפרשתנו (הערה 2 לעיל). ראה גם פירושו לדברים לא כד בשם אבן עזרא. ראה פירוש צרור המור בנושא זה: "ואמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. כלומר התיקון לכל זה היא התורה". זו דרכם של חז"ל כפי שנראה, אך רמב"ן על הפסוק שלנו הוא חד-משמעי כרוב פרשני המקרא ומוסיף לשירה גם שיר וזמרה, אולי טעמי תורה מיוחדים. ועוד נראה את דרכו הייחודית של רמב"ן להלן.
  5. מאמר זה שחלק מהמצוות נתנו מן השמים וחלק בארץ, הוא ייחודי, עד כמה שחקרנו, למדרש ספרי זה, ויש להעריכו מול מאמר חז"ל "האומר אין תורה מן השמים אין לו חלק לעולם הבא" (מסכת סנהדרין פרק י משנה א). ראה גם ברכת התורה המיוחדת כחלק מברכות השחר במסכת סופרים פרק יג הלכה ו: "ביחיד כשהוא משכים לקרוא, אומר: ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם הנותן תורה מן השמים חיי עולמים ממרומים, ברוך אתה י"י נותן התורה". ומה עם החלק שניתן לדברי הספרי בארץ?
  6. במקומות רבים ראינו שגוברת ידו של משה בוויכוחיו על הקב"ה (שיבור הלוחות, חטא העגל, חטא המרגלים ועוד) וכאן, כמו גם בסירובו של הקב"ה להתיר כניסתו של משה לארץ, נתקיימה של הקב"ה ולא של משה. נראה כאילו משה מנסה להעיד על בני ישראל את התורה והבריאה כולה (שמים וארץ) ואילו הקב"ה "מסתפק" בשירת האזינו ויודע את כוחה. ועכ"פ, הרי לנו שגם מדרש ספרי סובר ש"השירה" היא שירת האזינו כשיטת פרשני המקרא. וכך גם נראה בבירור באוצר המדרשים (אייזנשטיין) פנחס בן יאיר עמוד 483 כשהוא משווה את פרקי איכה המסודרים עפ"י האל"ף בי"ת עם שירת האזינו: "ולמה נכתב כל הספר הזה (איכה) כסידור כ"ב אותיות שבא"ב? בשביל שיהא הספר הזה מוכן ורגיל לכל ישראל בפיהם, כשם שנאמר על השירה הגדולה: ועתה כתבו לכם את השירה הזאת וגו' (דברים לא יט)". שים לב אגב לכינוי "השירה הגדולה" לשירת האזינו שלא מצאנו בשום מקום, זולת מדרש זה.
  7. וכן הוא בדרך של פלפול בגמרא נדרים לח ע"א, כאשר רבי יוסי בר' חנינא מנסה לומר שלכתחילה לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו. בסופו של הדיון שם, דוחה הגמרא את הרעיון בהתבסס על הפסוק: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" ואם זה לא מספיק אז גם הפסוק: "למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל", ופשיטא לגמרא שמדובר בתורה כולה (והצעתו של רבי יוסי בר' חנינא לא נאמרה אלא על דרך החידוד והפלפול, ראה שם). כך או כך, הרי לנו שני מקורות ברורים בגמרא שהשירה היא התורה כולה ובניגוד לשיטת הספרי! הפסוק: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" הוא המקור למצוות כתיבת ספר תורה! היא מצוות תריג החותמת את מנין המצוות בספר החינוך (מצוות עשה יח בספר המצוות לרמב"ם): "מצווה תריג – שנצטווינו להיות לכל איש מישראל ספר תורה. אם כתבו בידו הרי זה משובח ונאהב מאד ... מעלה עליו הכתוב כאילו קבלו מהר סיני. ומי שאי אפשר לו לכתבו בידו ישכור מי שיכתבנו לו. ועל זה נאמר: ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל. כלומר, כתבו לכם תורה שיש בה שירה זאת". שירה היא תורה ותורה היא השירה. האם זה פותר את סבך הפסוקים (הערה 2 לעיל)?
  8. רמב"ן הוא בין הפרשנים המעטים שמצאנו שמנסה להתמודד עם קשיי הפסוקים שבסוף פרק לא, כד – סוף הפרק, שמערבים את כתיבת התורה עם כתיבת השירה ולימודה. וכתוצאה מכך, אולי גם לגשר בין גישת פשט המקראות, כפי שהבינו פרשני המקרא והספרי, וגישת חז"ל (להוציא הספרי) שהשירה היא התורה. סדר הדברים עפ"י רמב"ן הוא: תחילה נכתבה התורה בלי פרשת האזינו (אולי גם בלי נצבים ואילך, כל ארבע הפרשות האחרונות של התורה שעפ"י המסורת נאמרו כולן ביום האחרון לחייו של משה, ראה רש"י תחילת פרשת נצבים). אח"כ התווספה השירה ונכתבה לעצמה ואולי גם הושמה בארון לצד ספר התורה. אח"כ הוספה השירה (וכל ארבע הפרשות האחרונות של ספר דברים כך צ"ל) לספר התורה (ובא יהושע והשלים את שמונה הפסוקים האחרונים שבתורה, עפ"י הגמרא בבא בתרא יד ע"ב). אבל עדיין רמב"ן לשיטתו שהשירה היא שירת האזינו ולא התורה כולה כחז"ל. ראה זאת עוד, הלשון "עד תומם" מופיעה פעמיים בפרק לא: בפסוק כד על כתיבת התורה ("כי מעתה לא יגעו בו כלל להוסיף או לגרוע", כלשון הרמב"ן), ובפסוק ל על הקראת השירה בהקהל. זה עיקרה בכתב, וזו עיקרה, הגם שנכתבה, בע"פ – "שימה בפיהם".
  9. מדרש זה משמש מוטיב ראשי בהקדמת הרמב"ם לפירושו למשנה ויש שם דקויות לשון חשובות לעניין האבחנה בין "כתבו", "למדה" ו"שימה בפיהם". בכך אנחנו מקדימים את המאוחר, לפיכך נביא את דברי הרמב"ם בלי שום תוספת והסבר משלנו: "דע שכל מצוה שנתן הקב"ה למשה רבינו ניתנה לו עם פירושה. היה הקב"ה אומר לו המקרא ואח"כ אומר לו פירושו וביאורו וכל מה שכלל אותו המקרא המחוכם. וכך היה סדר לימודו לישראל: היה בא לאוהלו, נכנס אצלו אהרן תחילה, והוא מסדיר לו המקרא שקבל פעם אחת ומלמדו פירושו. נסתלק אהרן ובא לו לימין משה רבינו. נכנסים אח"כ אלעזר ואיתמר בניו, מסדיר להם משה כמו שהסדיר לאהרן ומסתלקים ... נכנסים אח"כ שבעים זקנים ומלמדם משה ג"כ כמו שלמד אהרן ובניו. ואח"כ נכנסים המון העם כל המבקש ה' ומסדיר גם להם כדי שישמעו כולם ממנו ... ומתפזרים העם ללמד זה לזה מה ששמעו מהשליח, וכותבים המקרא במגלות. ומתפזרים השרים בכל בית ישראל ללמד ולשנן עד שידעו אותו מקרא וישכילו קריאתו, ומלמדים אותם ביאור אותו המקרא שניתן מאת ה', ואותו הביאור הוא כללי עניינים. והיו כותבין המקרא וזוכרים הקבלה על פה, וכך אומרים חכמים ע"ה תורה שבכתב ותורה שבעל פה".
  10. ומי מתאים יותר מרבי עקיבא לומר דברים אלו! זה שבגיל ארבעים שנה למד ביחד עם בנו את האל"ף בי"ת אצל מלמד תינוקות (אבות דרבי נתן נוסח א פרק ו). ראה גם בראשית רבה כ ו וכן שם לד טו, וכן באיכה רבה א טז על תלמידים שהתקשו בלימודם ומלמדיהם שמו לב לכך ומה עשו בנדון. וראה עוד זאת בגמרא תענית ח ע"א על חובת התלמיד לשננן לפני שבא אצל רבו (ריש לקיש לפני ר' יוחנן, רב אדא בר אהבה לפני רבא). ושם גם מאמרו של רבא: "אם ראית תלמיד שלימודו קשה עליו כברזל - בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים". וזה נושא מעניין מאד, אך אנו רוצים לחזור לפסוק בפרשתנו של כתיבת השירה ושימתה בפה.
  11. כאן "שימה בפיהם" ובתחילת פרשת משפטים "תשים לפניהם". שם משפטים וכאן שירה. ומכאן גם דרשתו של ר' עקיבא, שהזכרנוהו בהערה הקודמת, במכילתא דרבי ישמעאל משפטים - מסכתא דנזיקין פרשה א: "רבי עקיבא אומר: ואלה המשפטים, למה נאמר? לפי שהוא אומר: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם. אין לי אלא פעם אחת, מנין שנה ושלש ורבע עד שילמדו? תלמוד לומר: וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (דברים לא יט), יכול למדין ולא שונין? תלמוד לומר: שימה בפיהם; יכול שונין ולא יודעין? תלמוד לומר: ואלה המשפטים וגו', ערכם לפניהם כשולחן ערוך, כענין שנאמר: אתה הראית לדעת (דברים ד לה)". הכל בדגש ללימוד בע"פ ושינון – שימה בפיהם. מהיכן? מהכתב? מפי המורה כמו משה לאהרון, אהרון לבניו, בניו לזקנים וכו', כמו שרשרת המסורה בתחילת מסכת אבות? מה מקומו של הספר, של הכתיבה, של כתבו לכם לעומת שימה בפיהם?
  12. לנוסח מדויק, להסבר וביאור של מקור זה, כמו מגילת תענית כולה והסכוליון הנספח לה, ראה ספרה של ורד נעם, מגילת תענית, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, תשס"ד. מה שחשוב לעניינינו הוא העדות, הקדומה ביותר שיש לנו, על מחלוקת הפרושים עם כתות אחרות (צדוקים, בייתוסים, איסיים) לגבי מעמדה של התורה שבע"פ והאיסור לכתוב הלכות. ביטולו של ספר הגזירות שבו נכתבו ההלכות ע"י הכתות, שהפרושים התנגדו להם, היה סיבה לקביעת יום טוב שבו אסור לספוד ולהתענות (בהפוך מהמשתמע משמה, מגילת תענית מפרטת דווקא את הימים שאין להתענות בהם מחמת אירוע טוב שקרה לעם ישראל). הסמך שחכמים מצאו לאיסור כתיבת ספרי הלכות ותיעודה בכתב של התורה שבע"פ הוא מהפסוק שלנו: "שימה בפיהם". כתבו את המקרא, אבל שמרו בע"פ את התורה שבע"פ ואת דרכי פסיקת ההלכה. וכמאמר הראשונים (ריה"ל, המאירי): "מפי סופרים ולא מפי ספרים", מאמר שמגיע לו דף משלו בהזדמנות נאותה.
  13. המקור המרכזי למעמדה של התורה שבע"פ אצל חז"ל הוא הפסוק בספר שמות לד כז: "כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל", אותו הוא דורש כאן תחילה, ראה דברינו כתוב לך את הדברים האלה בפרשת כי תשא. אבל הפסוק שלנו: "כתבו את השירה ... ולמדה .. שימה בפיהם" הוא מקור שני חשוב וכמובן בשיטה שהשירה היא התורה כולה.
  14. פורשִׁים את התורה ואולי גם פורשִׂים. "שימה בפיהם" הוא גם סמך חשוב לעשיית סימנים לתורה שהיא שיטת זכירה של התורה שבכתב וגם הזכרה של התורה שבע"פ הצמודה לה, שהיא בעיקר שיטת מדרשי ההלכה הצמודים לפסוקים. יסוד מדרש זה, אגב, הוא בגמרא עירובין כא ב ובע"ה נזכה לדון בסוכות בפסוק חשוב זה מקהלת. גם נושא הסימנים לתורה מחייב עיון מיוחד וכבר קצרה היריעה.
  15. ללימוד בע"פ, גם של המקרא: שירת הים, שירת דבורה, שירת האזינו, ברכות משה ויעקב, פרקים מתהלים, פסוקם ממשלי וכו', יש ערך רב בהעשרת לשון האדם ושפתו. שהרי בשעת הכתיבה אי אפשר כל הזמן לרוץ ולחפש בספר, ומה בכלל תחפש? לאחרונה יש חזרה, בבתי ספר מסוימים במחוזותינו, לשינון ולימוד בע"פ של מקרא ומשנה בפי התלמידים ונראה שטוב הדבר.