- ובהמשך הפרשה, שמות לו א בתחילת העשייה: "וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשֹׂת אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' " (שמות לו א). ועוד לפני כן, בפרשת כי תשא, שמות לא ב-ג, נאמר: "רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה". בין שאר תכונות אמני המשכן נזכרת גם "מלאכת מחשבת" וכן "להורות" שהיא פעולה מיוחדת של הפעלת אמנים אחרים ופיקוח על מעשיהם (המדרש הגדול, רמב"ן, אבן עזרא על הפסוק). אבל אנחנו מבקשים להתמקד במשולש: חכמה, תבונה, דעת. ראו פירוש אבן עזרא על 'משולש' זה: "וימלא - הנה השם העיד כי הוא מלא חכמה ותבונה ודעת ותוספת עוד, שהוא חכם בכל מלאכה".
- חוזרות תכונות אלה ונשנות אצל אומן חשוב אחר, חירם מצור, שהיה ה"בצלאל" של שלמה המלך בבניין בית ראשון. שם לכאורה רק בנחושת (ראה את שם מקום היציקה שם) ואילו כאן "בכל מלאכת עבודת הקודש" ובכל החומרים והכלים, בתכנון ובביצוע, ככתוב בפרשת כי תשא: "וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת: וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת". אותה מלאכת מחשבת שנאסרה בשבת.
- אם נחליף תבונה בבינה, מה שנראה סביר, הרי שגם כאן, בתיאור תכונות מלך המשיח (חוטר מגזע ישי), הסדר הוא חכמה, תבונה (או בינה), דעת. מה שמבקש לדרוש שיש כאן הליכה מהדבר הבסיסי – חכמה, לדרגות גבוהות יותר של הבנה ותבונה ושל דעת שהיא העליונה. ובלשוננו היום, יש הבחנה בין ידע ובין דעת למרות שהם מאותו השורש. ידע הוא כמו חכמה ואילו דעת היא דבר נבון ואולי גם ערכי ומוסרי יותר, בדומה לבינה ואולי אף יותר. כך או כך, במקורות אחרים אין זה הסדר. ראה הפסוק הפותח את ספר משלי: "לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה". ובהמשך הספר בפרק ב פסוק ו: "כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה". ובפרק ט פסוק י שם: "תְּחִלַּת חָכְמָה יִרְאַת ה' וְדַעַת קְדֹשִׁים בִּינָה". האם בספר משלי בכוונה מתחלף הסדר, לומר שאין כאן מדרג?
- ראה גם מדרש במדבר רבה י א: " ... הרי שלשה אמהות שמהם נבראו הכל, מיוסדים על אדני פז שיסודן היה שלשה דברים משובחים ואין כמותן בעולם. הדא הוא דכתיב (משלי ג) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה (משלי ג) בדעתו תהומות נבקעו זה הים". אך בגמרא חגיגה יב א נמנים עשרה דברים: "אמר רב זוטרא בר טוביא אמר רב: בעשרה דברים נברא העולם: בחכמה, ובתבונה, ובדעת, ובכח, ובגערה, ובגבורה, בצדק, ובמשפט, בחסד, וברחמים". וראה גם אבות דרבי נתן נוסח ב פרק מג, שם רשימה של עשרה קצת אחרים.
- מדרש זה מתווסף לאוסף המדרשים המשווים את מעשה המשכן עם בריאת העולם. ראה גמרא ברכות נה א: "אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. כתיב הכא: וימלא אתו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת, וכתיב התם: ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, וכתיב: בדעתו תהומות נבקעו". ההשוואה בתורה, לא בכתובים ובמדרש, היא מהביטוי "רוח אלהים" המשותף למעשה הבריאה ולמעשה המשכן. ראה גם רש"י במלכים א פרק ז שמרחיב את המשוואה הזו גם לבניין מקדש שלמה: "וימלא את החכמה ואת התבונה ואת הדעת - שלושה כלי אומנות שהעולם נברא בהן, שנאמר: בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו (משלי ג כ) בשלשתן נבנה הבית". אבל העולה מהשוואה זו הוא שיש הקבלה ושוויון בין שלשה אלה: החכמה, התבונה והדעת, ואין ליצור דירוג בהם. כולם שווים, כולם נחוצים לבניין המשכן כבניין העולם. ועל בצלאל וחכמתו כבר הרחבנו כאמור, בדברינו בצלאל – בצל אל בפרשה זו בשנה האחרת.
- זה הפסוק המלא החותם את פרק לא בספר שמות: "וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים". זה אותו הפרק שמתחיל בפסוק שהבאנו בהערה מס' 1 בתחילת דברינו: "רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה". הבריאה, המשכן, התורה, קשורים ביניהם דרך תשתית "שלוש האמהות" (ראה הערה 3): חכמה, תבונה, דעת שהן שוות ערך ולכל אחת תפקיד.
- הפיצטלין היינו החתיכה הטובה ביותר שנמצאת כבר בפיו של האבא. ובמקבילה בשיר השירים רבה (וילנא) א ה: "רבי יוסי בר' חנינא ורבנין אמרין: למלך שהיה מחלק אפסיניות ללגיונותיו על ידי דוכסין ואיפרכין ואיסטרטלין. כיון שבא בנו נתן לו מיד ליד. רבי יצחק אומר: למלך שהיה אוכל איפסטלין, כיון שבא בנו נתן לו מיד ליד. רבנן אמרי: למלך שהיה אוכל חתיכות, כיון שבא בנו נתן לו מיד ליד. וי"א שמנעה מפיו ונתן לו שנאמר (משלי ב) כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה".
- כאן יש מדרג ברור, כאשר החכמה בדרגה הבסיסית והתבונה והדעת (או הדעת והתבונה) בדרגה שנייה, גבוהה יותר, אך ללא הבחנה פנימית ביניהן. וכבר הארכנו לדון במוטיב הנתינה אל משה בסוף ארבעים היום בהם שהה בהר, בדברינו ויתן אל משה ככלותו לדבר איתו בפרשת כי תשא. אך ראה דרשה אחרת על הפסוק בגמרא נדה ע ב: "מה יעשה אדם ויחכם? אמר להן: ירבה בישיבה, וימעט בסחורה. אמרו: הרבה עשו כן ולא הועיל להם! אלא: יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר: כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה".
- מהמשכן, הבריאה והתורה, עברנו למלך המשיח שגם הוא התברך (יתברך) ב"שלוש אמהות" אלה וגם בעצה, גבורה ויראת ה'. לעניינינו, אומר רד"ק הבינה היא היכולת להבין דבר חדש, שלא למדתי, מדבר שכבר למדתי. החכמה והדעת בצד אחד והבינה בצד השני הגבוה יותר. וכן מפרש רלב"ג בתחילת פרק ב במשלי על הפסוק: "לְהַקְשִׁיב לַחָכְמָה אָזְנֶךָ תַּטֶּה לִבְּךָ לַתְּבוּנָה - ואחר שתדע החכמה תטה לבך לדעת התבונה". אבל אבן עזרא במשלי פרק ח אומר: "שהדעת היא הנמצאת אחר החכמה והתבונה" (בהקשר עם ערמה ומזימה שזה עניין בפני עצמו, ראה שם), היינו חכמה ותבונה בצד אחד והדעת בצד השני הגבוה. ואם כל זה לא מספיק, בא רבי בחיי בן אשר בפירושו הסימבולי למצוות שבדברים פרק כב ואומר: "והגג הפרוש על הבית הוא החכמה". אחרי הכל – החכמה. אנחנו היינו אולי אומרים שהחכמה היא התשתית, הבסיס לכל. ראו דברינו סיני או עוקר הרים.
- רוח ה' או רוח אלהים, אומר אבן עזרא, הוא השילוב של שלושת התכונות: חכמה, בינה ודעת. או נאמר ההפך, מי שיש לו שלוש תכונות אלה הוא שזכה לרוח אלהים.
- להבנת קטע זה באבן עזרא נעזרנו בידידנו דר' נחם אילן ששלח לנו את ההגדרות הבאות: "תכי"ל (הדעת) היא דימוי או רעיון (לא חשיבה מדויקת ולוגית). פכר"ה (תבונה) היא מחשבה, עיון, היסק, דעה, סברה. חכמה היא ידיעה". אפשר גם שמיקום התכונות או החכמות השונות האלה באזורים ומיקומים שונים במוח, מתאים בתפיסה הכללית למיפוי מח האדם במחקר המודרני, בו לכל תפקוד של המח יש אזור משלו. ועל כך יעידו החוקרים בתחום זה. נשמח לשמוע את חכמתם, תבונתם ודעתם בנושא בכלל ובדברי אבן עזרא אלה בפרט. עכ"פ, לדעת אבן עזרא הדעת היא דווקא הרגש, הדבר הפחות מובנה.
- גם אחרי שלוש התכונות הנאצלות האלה, חכמה תבונה ודעת, מוסיפה התורה ומציינת שבצלאל גם ידע "כל מלאכה". וכדברי אבן עזרא בשמות לה לא: "הנה השם העיד כי הוא מלא חכמה ותבונה ודעת ותוספת עוד, שהוא חכם בכל מלאכה". ומהי עוד "כל מלאכה"? כל המתואר בשני הפסוקים הסמוכים: "וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת: וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת". המילים "ובכל מלאכה" יותר משהם סוגרות את פסוק לא הן מבוא לפסוקים לב-לג שאחריו ויש לכתוב נקודתיים לאחריהן: "ובכל מלאכה:". וכבר הרחבנו לדון על בצלאל בפרשה זו בשנה האחרת. מה שחשוב לנושא שלנו הוא שממלאכת המשכן למדנו את ערכה של המלאכה הבאה אחרי החכמה, התבונה והדעת. חכמת המשכן, תבונת המשכן, דעת המשכן – אין כאן. רק מלאכת המשכן, מלאכת מחשבת. העשייה, הוצאת הרעיון והתבנית אל הפועל.
- הרי לנו תכונה נוספת: חכמת הלב שנראה שהיא חכמה טבעית שאיננה באה בדרך הלימוד המסודר מהמוח הראש, אלא מהלב. תולדות האדם כאן הוא טבע האדם כמו שיש במקומות אחרים. אבל מלאכת המידות לא הבנו מה היא: מתמטיקה? הנדסה? גיאומטריה? במקור שנחם אילן הפנה אותנו אליו הדן באבן עזרא זה, ספרו של ישראל אפרת הפילוסופיה היהודית בימי הביניים: מונחים ומושגים, תל אביב תשכ"ט, עמ' 139 הערה 4 שם, הוא מעיר: "השווה את הרעיון האפלטוני שהמאתימאטיקה היא המתווכת, או החוליה המקשרת בין המחשבה החושנית, או הסברה, או התפיסה החושית, שנושא עניינם הוא התופעה; ובין המחשבה הצרופה, שנושא עניינה האידיאה. השמות בינה ותבונה משמשים אפוא כאן למאתמאטיקה". קבלנו איפוא את המשולש הבא: חכמה=ידע, תבונה=חשיבה מתמטית, דעת= דימוי, רעיון, הרגשה.
- אחרי כל ההבחנות האלה, חזרנו לפירוש רד"ק על תכונות המלך המשיח (בפירושו לברכת יעקב ליהודה בפרשת ויחי) ומצאנו את הדגש על "שלוש האמהות" כחטיבה שכלית אחת, כנגד החושיות, כנגד השפיטה שלא על פי שיקולים שכליים. כך גם מצאנו, בראייה שנייה, בפתיחה של רבי בחיי בן אשר לפירושו לפרשת ראה בספר דברים: "ושיתקרבו אל מדת הזריזות, והוא שמוכיח ומזהיר בנמלה: (משלי ו ו) "לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם" ... ואמר: (משלי ו, ז) "אשר אין לה קצין שוטר ומושל", הכוונה בזה שאין לה שכל כלל, שכל מה שהיא עושה אינו מכח השכל אלא מכח הטבע בלבד, ומפני שהשכל יש לו שלשה שמות, והם: חכמה, תבונה, ודעת, ואינן מיוחסין כי אם במין האדם לבדו, ושלשתן מין אחד". אדם בכח שכלו צריך לעשות מה שהנמלה עושה בטבעה. אבל לעניינינו "שלושתם מין אחד" – חכמה, תבונה דעת הם שמייחסים את מין האדם ומבדילים אותו משאר כל היצורים. ההבדלים הפנימיים ביניהם, בטלים מול הראייה החיצונית בהשוואה עם בעלי חיים אחרים (רבינו בחיי) ובהשוואה עם אנשים שפועלים בגישה חושית ולא רציונאלית (רד"ק). זו אולי קולה של החשיבה הפילוסופית הרציונאלית של הראשונים בעלי ספרות המחשבה והמוסר בספרד ופרובאנס במאות 12-13.
- רבי בחיי בן אשר נולד בספרד בשנת ה"א ט"ו (1255) למשפחת הרבנים המפורסמת אבן חלווה, ויש להבדיל אותו מרבנו בחיי בן יוסף אבן פקודה בעל 'חובות הלבבות', שקדם לו בכמאתיים שנה. היה תלמידו של הרשב"א בברצלונה – מתוך פרויקט השו"ת.
- נראה שהפעם, בלי כוונה, נתפסנו לרבי בחיי בן אשר בשל מגוון דבריו על החכמה התבונה והדעת – מגוון שמשקף לא רק את רב-גוניות הנושא, כי אם גם את רב-גוניות אישיותו של רבי בחיי. כאן הוא אינו מהסס להעמיד את תורה במידות כנגד החכמה ונספחיה. האבות לא מוכתרים בחכמה בינה ודעת כי אם ביושר המידות. ראה דברינו ספר הישר בפרשת ויחי.
- ובנוסחאות אחרים: 'תלמיד חכמים' שיש אומרים שהוא הנוסח הארצישראלי, בתלמוד הירושלמי.
- כאן דעת היא בהחלט בשיטת רבי בחיי בן אשר לעיל, היינו מידה התנהגותית. ועיין אפשר לומר שמתוך "שלוש האמהות", חכמה ותבונה, בסיס הידע ויכולת ההסקה והלימוד הם צד אחד. והעת, השימוש הנכון בהם, הוא הקומה העליונה. כמאמר אבן עזרא במשלי פרק ח שהבאנו לעיל: "שהדעת היא הנמצאת אחר החכמה והתבונה". ראה דברינו דעה קנית מה חסרת - דעה חסרת מה קנית בפרשת ויקרא.
- "שלוש האמהות" צריכות השלמה של "השכל" ושל "מוסר". ראה דברינו ברכת כהנים בפרשת נשא.
- רבי יהודה הנשיא תמה איך זה שאין ברכת החונן דעת בשבת (ואולי גם בשאר ימים טובים ומועדים). שיטתו אמנם לא התקבלה להלכה אך ראה שם מחלוקת רב נחמן בר יעקב ורב ששת אם מי שטעה בשבת והתחיל לומר את הברכות האמצעיות של יום חול בתפילת עמידה ונזכר שהיום שבת, אם הוא חותך את הברכה ומפסיק בו במקום שנזכר או שהוא משלים וגומר את הברכה. ונמנו וגמרו שבברכת חונן הדעת, גומר: "הכל מודים בחונן הדעת שהוא גומרה". ראה גם בירושלמי ברכות ה ב שהתקנת ברכת הבדלה "אתה חוננתנו" בברכת החונן לאדם דעת, היא בגלל שיטה זו של רבי.