- "ותצא אש" של פרשתנו מזכיר "תצא אש" אחרת, בפרשת משפטים: "כִּי־תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה וכו' " (שמות כב ה). וכבר דרשו חכמים פסוק זה באגדה, על האש שאוכלת גדיש ואוכלת קוצים, גמרא בבא קמא דף ס עמוד א: "אמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן: אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה, שנאמר: כי תצא אש ומצאה קוצים. אימתי אש יוצאה? בזמן שקוצים מצוין לה; ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה, שנאמר: ונאכל גדיש - ואכל גדיש לא נאמר, אלא: ונאכל גדיש, שנאכל גדיש כבר". (ראה שם בעמוד ב הסיפור על רב אמי ורב אסי שישבו לפני ר' יצחק נפחא, זה דורש שיפתח בהלכה (שמעתתא) וזה דורש שיפתח באגדתא, ומצא פשרה ביניהם בדרשה על "כי תצא אש ומצאה קוצים"). בדרשה משלנו, בני אהרון, נדב ואביהו הם הגדיש שנאכל בחנוכת המשכן, אם משום שהגדישו את הסאה (ראה הדרשות על הפסוק בשמות כד יא: "וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ", כגון: במדבר רבה טו כד) ואם משום שהצדיקים נתפסים תחילה. ואנחנו הפעם במוטיב של "וידום אהרון".
- הרבה חטאים נמנו בנדב ואביהוא, הן ע"י הפרשנים והן ע"י המדרשים, בנוסף למה שנראה מפשוטו של מקרא: שזנו עיניהם מן השכינה, שנכנסו מחוסרי בגדים, שהורו הלכה בפני רבם, ששתו יין ואף השתכרו, שלא נשאו נשים, שדברו מאחורי גבם של משה ואהרון ועוד. בא מדרש זה ואומר: אין הסבר. אין אנו מבינים מה באמת קרה שם. אין לנו מענה לבעיית שכר ועונש, צדיק ורשע. צריך ללמוד לחיות עם כך שלא הכל אנחנו מבינים. ראה במדרש שם שמביא ניגודים נוספים: נח ופרעה, משה ואהרון והמרגלים, יאשיהו ואחאב, דוד ונבוכדנצר. וראה גם בהמשך המדרש שם בסוף סימן ב: "אלישבע בת עמינדב לא שמחה בעולמי ואתם מבקשין לשמוח בעולמי? אלישבע ראתה חמישה כתרים ביום אחד. יבמה מלך, אחיה נשיא, בעלה כהן גדול, שני בניה סגני כהונה, פינחס בן בנה משוח מלחמה. כיון שנכנסו בניה להקריב, יצאו שרופים ונהפכה שמחתה לאבל".
- אם אין הסבר ואין פשר, מוטב פשוט לשתוק. זו אפשרות אחת להסביר את "וידום אהרון". במובן זה מקדים אהרון את משה מספר רב של דורות. ראה הסיפור על משה ור' עקיבא בגמרא מנחות כט ע"ב: "בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות ... אמר לפניו: ריבונו של עולם, הראיתני תורתו, הראני שכרו ... ראה ששוקלין בשרו במקולין, אמר לפניו: ריבונו של עולם, זו תורה וזו שכרה? א"ל: שתוק, כך עלה במחשבה לפני."
- אהרון היה נתון בסערת רגשות קשה. גם ראה במות בניו וגם נאסר עליו להתאבל בגלל שמחת חנוכת המשכן וחובתו להמשיך בתפקידו ככהן גדול (ראה רש"י ורמב"ן על הפסוק). והתוצאה של שילוב קשה זה היא - שתיקה. "אמיתת פשוטו" הוא ביטוי יחידאי ברשב"ם ואיננו בשאר הפרשנים.
- רשב"ם לא אוהב את האגדה הזו מסיבות ברורות. אך לאיזו אגדה הוא מתכוון? בנוסח רשב"ם במקראות גדולות שבידינו, מציינים את הגמרא בזבחים הנ"ל כמקור לאותה אגדה. אך נראה יותר שכוונתו למקבילה במדרש ויקרא רבה יב ב שם הדברים קשים הרבה יותר: "ונקדש בכבודי - זה הדיבר נאמר למשה מסיני ולא נודע בו עד שבא המעשה לידו. וכשבא מעשה לידו אמר לאהרן: אהרן אחי, מסיני נאמר לי: עתיד אני להיוועד להן לישראל ולהתקדש בהן בבית זה ובאדם גדול אני מקדשו. וסבור הייתי או בי או בך בית זה מתקדש, עכשיו נמצאו שני בניך חביבין ממנו. כיון ששמע אהרן כך וידע שבניו ידועי שמים הם, שתק וקיבל שכר טוב על שתיקתו. זהו שכתוב: וידום אהרן". כך או כך, קשה לרשב"ם לקבל גישה פטליסטית זו הקובעת שמראש נקבע שחנוכת המשכן תלווה במוות - מוות של איש חשוב. ואולי גם על דברים אלה אפשר לומר - "וידום אהרון" ...
- "וידום" משמע שלפני כן לא נדם. אדרבא אומר הרמב"ן - בכה. ואחרי שמשה דיבר אליו (או מסיבה כלשהי אחרת) - נדם.
- צריך להבין מהי התוספת: "ואומר וידום אהרון". (ראה המדרש בשלמותו במקור שם). אלא אם נאמר שבמות נדב ואביהוא בניו, חש אהרון שהקב"ה "מדבר אליו", בדומה לפסוק בישעיהו. וכשאדם אכן מרגיש כך, התגובה שלו היא פשוט לשתוק.
- כיון ש"טמיא" פירושו "עצמות", יש שמדקדקים שמדובר דווקא לפני הקבורה כאשר המת עוד לפנינו וצריך לשומרו שאז גם אסור בלימוד תורה (מעין הברכות, מובא במהדורת ארטסקרול כאן). אבל אחרי הקבורה, אדרבא מצווה לדבר ולנחם. ראה דברינו בהערה הבאה.
- ובמסכת אבות דרבי נתן נוסח א פרק לז לגבי רעי איוב שבאו לנחמו: "מלמד שהיו יושבין ושותקין לפני איוב". אבל בסופו של דבר המנחמים כן מדברים ועל כך יש הרבה מאד בש"ס ובמדרשים. אלא שאסור למנחמים לפתוח בדברי נחמה לפני שהאבל מרשה להם. "אין מנחמין רשאין לומר דבר עד שיפתח אבל" (מועד קטן כח ע"ב). ראה שם כיצד פתח רבי ישמעאל לארבעה החכמים שבאו לנחמו: רבי טרפון, ורבי יוסי הגלילי, ורבי אלעזר בן עזריה, ורבי עקיבא: "פתח רבי ישמעאל ואמר: רבו עונותיו, תכפוהו אבליו, הטריח רבותיו פעם ראשונה ושניה", ורק אח"כ הם מנחמים אותו. וכך משמע גם בסיפור הניחומים על מות בנו של ריב"ז באבות דרבי נתן נוסח א פרק יד שכל מנחם ביקש רשות: "נכנס ... וישב לפניו אמר לו: רבי, רצונך אומר דבר אחד לפניך? אמר לו: אמור". ושם: "אין שתיקה אלא תנחומין". ראה דברינו ניחומים ביום הזכרון לחללי מערכות ישראל.
- טוענים - pleaders
- זה שטוען בזכות מעלת השתיקה, החל להסביר את מעלתה.
- אני, טוען הטוען בזכות הדיבור, השתמשתי "משלי על שלי" והלה שטוען בזכות השתיקה, משתמש "בשלי על שלו", מדבר ומרצה על מעלת השתיקה. יש להניח שאם היה הטוען למעלת השתיקה עונה לאדריינוס בשתיקה ולא מדבר היו כורתים את ראשו. (והדבר מזכיר את האמרה: "תמונה אחת שווה אלף מילים" והמענה שאת האמירה הזו עצמה קשה להביע בתמונה). במדרש זה גלשנו לנושא הרחב יותר של שתיקה מול דיבור, לא רק בהקשר עם אבל וניחומים. הרבה דברים נאמרו בשבח השתיקה: "דרש רבי יהודה ... איש כפר גבור חיל: מאי דכתיב "לך דומיה תהילה" - סמא דכולה משתוקא. כי אתא רב דימי אמר: אמרי במערבא: מלה - בסלע, משתוקא - בתרין" (מגילה יח ע"א). ופירוש רש"י שם: "סמא דכולה משתוקא - מבחר כל הסממנין היא השתיקה". אלא שלדיבור יש בכל זאת את "המילה האחרונה" שהרי שבחי השתיקה מובעים בדיבור. קשה לכתוב על השתיקה בשתיקה. ולכן גם אנו הרשינו לעצמנו להפליג ולדרוש בשתיקתו של אהרון. לפיכך, את שני המדרשים האחרונים נשתדל להביא במינימום דיבור או תוספת משלנו. "וידום אהרון". ורק זאת עוד נאמר, שמכל דברינו אלה, ורבים אחרים שלא הובאו כאן, עולה שהמנהג שהתחדש בימינו של צפירת דומיה בימי הזכרון יש לו אחיזה ושורשים נאמנים במקורותינו.
- ועדיין יש הבדל בין צדיקים זקנים שנלקטו בעונתם או מעט לפני כן, אך הספיקו למלא חייהם, ובין צדיקים נערים שלא זכו לבנות בית ואף לא לדור המשך, שלקיטתם שלא בעונתם רעה להם ורעה לפתילת חייהם שנתפחמה שלא בזמנה. ראה ההספד על ר' בון בר' חייא, בשיר השירים רבה פרשה ו סימן ו, על הפסוק "מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל" (קהלת ה יא), בדברינו מתוקה שנת העובד בשיר השירים.
- וכך גם ר' שמעון שם שמזכיר את בנו של דוד המלך שנפטר (שמואל ב פרק יב: "אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא־יָשׁוּב אֵלָי"). היחידי שריב"ז קיבל את דברי התנחומים שלו היה רבי אלעזר בן ערך שהמשיל את הבן הנפטר לפיקדון: "משל למה הדבר דומה? לאדם שהפקיד אצלו המלך פקדון. בכל יום ויום היה בוכה וצועק ואומר אוי לי אימתי אצא מן הפקדון הזה בשלום. אף אתה רבי היה לך בן קרא תורה מקרא נביאים וכתובים משנה הלכות ואגדות ונפטר מן העולם בלא חטא ויש לקבל עליך תנחומין כשהחזרת פקדונך שלם. אמר לו רבי אלעזר בני נחמתני כדרך שבני אדם מנחמין". וכבר הארכנו כאמור לדון במדרש זה בדברינו ניחומים ליום הזכרון לחללי מערכות ישראל. ראה גם דברינו החרש היה ליבם בפרשת החודש. מה שנוגע לעניינינו הוא שר' יוסי רואה בשתיקתו של אהרון "וידום אהרון" קבלת תנחומים, אך ר' יוחנן שאינו מקבל נחמה זו, אפשר שזה בשל הטענה הרגשית: "לא די לי שאני מצטער בעצמי, אלא שהזכרתני צערו של אהרן"; אך אפשר שהוא חולק מכל וכל וסבור ששתיקתו של אהרון היא שתיקה רועמת ואי קבלת הדין.
- מצודות שם: והתחולל - מלשון תוחלת ותקווה.
מים ראשונים: פרשת שמיני, העוסקת במות נדב ואביהו, חלה, ברוב שנים שאינן מעוברות, בסמיכות ליום השואה והגבורה. בשנת תשס"א היא חלה בין יום השואה והגבורה ובין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל (שזה אגב אירוע די נדיר בלוח השנה ויחול בפעם הבאה בשנים תשפ"א ותת"ה (שנזכה). יהיו דברי תורה אלה לזיכרון לפני ה' תמיד לנשמות יקרות וטהורות אלה.
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה': וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר־דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל־פְּנֵי כָל־הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן: (ויקרא י ב-ג).1
ויקרא רבה כ א
"אחרי מות שני בני אהרן". ר' שמעון פתח: "הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב ולטהור ולטמא וכו' " (קהלת ט ב). "לצדיק" – אלו בני אהרן שכתוב בהם: "בשלום ובמישור הלך אתי" (מלאכי ב ו), "לרשע" – זו עדת קרח שכתוב בהם: "סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה" (במדבר טז כו). אלו נכנסו להקריב במחלוקת ויצאו שרופין ואלו נכנסו להקריב שלא במחלוקת ויצאו שרופין!2
זבחים קטו ע"ב
"ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי" (שמות כט מג) – אל תקרי "בִּכְבוֹדִי" אלא "בְּמְכוּבָּדַיי". דבר זה אמר הקב"ה למשה ולא ידעו עד שמתו בני אהרן. כיון שמתו בני אהרן, אמר לו: אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה. כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הן, שתק וקבל שכר, שנאמר: "וידום אהרן". וכן בדוד הוא אומר: "דום לה' והתחולל לו" (תהילים לז ז) – אע"פ שמפיל לך חללים חללים את שתוק. וכן בשלמה הוא אומר: "עת לחשות ועת לדבר" (קהלת ג ז) – פעמים ששותק ומקבל שכר על השתיקה.3
רשב"ם ויקרא פרק י פסוק ג
"וידום אהרן" – מאבילותו ולא בכה ולא התאבל, שכן כתוב ביחזקאל (כד טז-יז): "בֶּן־אָדָם הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת־מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ: הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים אֵבֶל לֹא־תַעֲשֶׂה פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ וְלֹא תַעְטֶה עַל־ שָׂפָם וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל". אף כאן "וידום" ממה שהיה רוצה להתאבל ולבכות. וזהו מוסר ואמיתת פשוטו.4 אבל האגדה שאומרת שהיה מנחמו משה לאהרן על שאמר לו הקב"ה "ונקדש בכבודי" – בִּכְבוּדַי, וסבור הייתי או אני או אתה, עכשיו תדע שהם גדולים ממני וממך. אין זה לפי הפשט. וכי היה מבשר הקב"ה למשה עשו לי משכן ובו ביום ימותו הגדולים שבכם?5
רמב"ן ויקרא פרק י פסוק ג
וטעם וידום אהרן – שהיה בוכה בקול, ואז שתק. או כטעם "ואל תדום בת עינך" (איכה ב יח).6
ספרי במדבר פיסקא נח
כשהקב"ה מדבר הכל שותקים שנאמר: "דֹּמּוּ יֹשְׁבֵי אִי סֹחֵר צִידוֹן עֹבֵר יָם מִלְאוּךְ" (ישעיה כג ב), ואומר: "וידום אהרן".7
מסכת ברכות דף ו עמוד ב
אגרא דבי טמיא – שתיקותא.
פירוש שטיינזלץ שם: שכר השהיה בבית האבל – השתיקה.8 שהיא הדרך העיקרית שבה מבטאים המנחמים את השתתפותם בצערו של המתאבל.9
ילקוט שמעוני פרשת בהעלותך רמז תשלז
אמר רבן שמעון בן גמליאל: כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה (אבות א יז). אמרו רבותינו: שני דיקולוגין10 היו עומדין לפני אדריינוס. היה אחד מהן מלמד על הדבור שהוא יפה ואחד מלמד על השתיקה שהיא יפה. אמר לו האחד: מרי, אין טוב מן הדבור. אילולי הדבור היאך הכלות מתקלסות והיאך היה משא ומתן בעולם והיאך היו הספינות פורשות בים? מיד א"ל לאותו שהיה מלמד על השתיקה שהיה יפה: היאך אתה למד על השתיקה? מיד בא לדבר.11 עמד אותו שהיה מלמד על הדבור וסטרו על פיו. א"ל המלך: למה סטרת אותו? א"ל: מרי, אני למדתי מן הדבור על הדבור וזה בא ללמד משלי על שלו!12
בראשית רבה סב ב
מה בין מיתת נערים למיתת זקנים? ר' יהודה אומר: הנר הזה, בשעה שהוא כבה מאליו, יפה לו ויפה לפתילה. ובשעה שהוא כבה שלא מאליו, רע לו ורע לפתילה. רבי אבהו אמר: התאנה הזו, בשעה שהיא נלקטת בעונתה, יפה לה ויפה לתאנה. ובשעה שהיא מתלקטת שלא בעונתה, רע לה ורע לתאנה.
ר' חייא הגדול ותלמידיו ויש אומרים ר' עקיבא ותלמידיו, היו לְמוּדִים להיות משכימים ויושבים ושונים תחת תאנה אחת. והיה בעל התאנה משכים ולוקטה. אמרו: שמא הוא חושדנו. מה עשו? החליפו מקומם. הלך אצלם ואמר להם: רבותי, מצוה אחת שהייתם למודים לזכות בי שתשבו ותשְׁנוּ תחת תאנתי, ביטלתם! אמרו לו: אמרנו שמא את חושדנו. פייסם וחזרו למקומם. מה עשה? השכים בשחרית ולא לקטה וזרחה עליה החמה והתליעו התאנים. אמרו: בעל התאנה יודע אימתי היא עונתה של תאנה ללקוט ולוקטה.
כך הקב"ה יודע אימתי היא עונתם של צדיקים להסתלק מן העולם ומסלקם. זהו שכתוב: "דודי ירד לגנו לערוגת הבושם" (שיר השירים ו ב).13
מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק יד
כשמת בנו של רבן יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לנחמו. נכנס רבי אליעזר וישב לפניו … אמר לו: אדם הראשון היה לו בן ומת וקבל עליו תנחומין … אף אתה קבל תנחומין. אמר לו: לא די לי שאני מצטער בעצמי, אלא הזכרת לי צערו של אדם הראשון. נכנס רבי יהושע … אמר לו: איוב היו לו בנים ובנות ומתו כולם ביום אחד וקבל עליהם תנחומין אף אתה קבל תנחומין … אמר לו: לא די לי שאני מצטער בעצמי, אלא שהזכרת לי צערו של איוב. נכנס רבי יוסי וישב לפניו … אמר לו: אהרן היו לו שני בנים גדולים ומתו שניהם ביום אחד וקבל עליהם תנחומין, שנאמר: "וידום אהרן" (ויקרא י ג) – אין שתיקה אלא תנחומין ואף אתה קבל תנחומין. אמר לו: לא די לי שאני מצטער בעצמי, אלא שהזכרתני צערו של אהרן.14
מדרש תהילים מזמור סה
"למנצח מזמור לדוד שיר, לך דומיה תהילה אלהים בציון". … כך אמר הקב"ה: יכול אני לעשות, אלא מדת הדין נותנת לי דומיה … אתה דומם ואני דומם, שנאמר: " דּוֹם לַה' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ" (תהלים לז ז).15
שבת שלום
מחלקי המים