פרשות השבוע

וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת־בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת־זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם: (ויקרא כו ה).¹

עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע־לָחֶם וּמְרַדֵּף רֵיקִים חֲסַר־לֵב: (משלי יב יא).²

ספרא בחוקותי פרשה א סימן ז

"והשיג לכם דיש את בציר" – שתהו עסוקים בדיש עד שיגיע בציר. "ובציר ישיג את זרע" – שתהו עסוקים בבציר עד שמגיע הזרע.³ "ואכלתם לחמכם לשובע" – אין צריך לומר שיהא אדם אוכל הרבה ושבע, אלא אוכל קימעא והוא מתברך במעיו, כעניין שנאמר: "ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך" (שמות כג כה).⁴ "וישבתם לבטח בארצכם" – בארצכם אתם יושבים לבטח ואי אתם יושבים לבטח חוצה לה.⁵ שמא תאמרו: הרי מאכל והרי משתה, אם אין שלום אין כלום! תלמוד לומר: "ונתתי שלום בארץ" – מגיד שהשלום שקול כנגד הכל.⁶

ספרא בהר פרשה ג, פרק ד סימנים ג-ד

"ועשיתם את חוקותי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם" (ויקרא כה יח-יט)⁷ – ליתן שמירה ועשייה לחוקים ושמירה ועשייה למשפטים. "וישבתם על הארץ" – ולא גולים, "לבטח" – ולא מפוזרים. "ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע" – שיהא אדם אוכל הרבה ושבע, דברי ר' יהודה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף אינה סימן ברכה! אם כן למה נאמר "ואכלתם לשובע"? אוכל ולא גוֹסִי.⁸ דבר אחר: ואכלתם לשובע – שלא יהא דבר חסר משולחנו שלא יהיה עולה לו. "וישבתם לבטח" – ולא מפוזרים ולא מפוחדים עליה ולא גולים.⁹

מסכת סנהדרין דף צב עמוד א – מצווה להותיר

ואמר רבי אלעזר: כל שאינו משייר פת על שולחנו – אינו רואה סימן ברכה לעולם … והאמר רבי אלעזר: כל המשייר פתיתים על שולחנו – כאילו עובד עבודה זרה … לא קשיא, הא – דאיכא שלימה בהדיה (שיש חתיכה שלימה עם הפירורים), הא – דליכא שלימה בהדיה (שאין חתיכה שלימה עם הפירורים).¹⁰

ר' חיים פלטיאל ויקרא פרק כו פסוק ה – החקלאי הממהר לעבודתו¹¹

"והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע ואכלתם לחמכם לשובע". תימא, פשיטא שיאכלו לשובע שיהיה כל כך שובע שישיג דיש את בציר ובציר ישיג את זרע! ויש לומר, שלא תאמר: מאחר שלא יהיה הפסקה בין בציר לדיש ובין דיש לזרע, אם כן יהיה טרוד כ"כ שלא יוכל לאכול לחמו לשובע! כי אין לשהות על שולחנו ויודע שתבואתו וכרמו מתבשלות בשדה, אלא הוא ימהר בשדה לקבץ גורנו לביתו. לכך הוצרך לומר: "ואכלתם לחמכם לשובע" – במעט שתאכלו שתהיו שביעים.¹²

פירוש כלי יקר במדבר פרק ו פסוק כו ("ישא ה' פניו אליך")

ובמדרש (במדבר רבה יא ז): אמר הקב"ה: ואיך לא אשא להם פנים? אני אמרתי בתורה: "ואכלת ושבעת וברכת" (דברים ח י) והם מחמירים עד כזית ועד כביצה … אפילו בלא שביעה, כאילו אתם שבעים. כך אוותר לכם, שאפילו אוכל קמעא מתברך במעיו. ועל זה אמר: "וישם לך שלום" … וכן הוא אומר: "ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ". ופירוש זה נכון וברור בהבנת מדרש זה.¹³

זוהר – מדרש הנעלם כרך א (בראשית) פרשת תולדות דף קלו עמוד א

… קרא אשכחו ודרשו, דכתיב: "ואכלתם לחמכם לשובע". דאמר ר' זירא: כל מיני פיתוי פִתָּה הקב"ה לישראל להחזירם למוטב. ודא הוא יתיר מכלהון, דאמר להו: "ואכלתם לחמכם לשובע". ובקללות: "ואכלתם ולא תשבעו". ודא קשיא להו מכלהו מאי טעמא? דכתיב: "מי יתן מותנו ביד יי' בארץ מצרים" (שמות טז ג). אמר ר' זירא: מלמד דמשום האכילה מסרו נפשם למות בידם. כיון שראה הקב"ה תאוותם, אמר להם: אם תשמעו לקול המצות, ואכלתם לשובע. כדי להניח דעתם.¹⁴

מסכת סנהדרין דף נח עמוד ב

ואמר ריש לקיש: מאי דכתיב: "עובד אדמתו ישבע לחם" – אם עושה אדם עצמו כעבד לאדמה – ישבע לחם, ואם לאו – לא ישבע לחם.¹⁵

ילקוט שמעוני שמואל א רמז פ

"ותתפלל חנה" (שמואל א ב א), מכאן אנו למדין שנשים חייבות בתפילה, שכן חנה היתה מתפללת י"ח ברכות: רמה קרני בה' – מגן אברהם. ה' ממית ומחיה – מחיה המתים. אין קדוש כה' – האל הקדוש. כי אל דעות ה' – אתה חונן. ונכשלים אזרו חיל – הרוצה בתשובה, מוריד שאול ויעל – המרבה לסלוח. שמחתי בישועתך – גואל ישראל. מקימי מעפר דל – רופא חולים. שבעים בלחם – מברך השנים.¹⁶ רגלי חסידיו ישמור – מקבץ נדחי עמו ישראל. ה' ידין אפסי ארץ – אוהב צדקה ומשפט. ורשעים בחשך ידמו – מכניע זדים. ויתן עוז למלכו – בונה ירושלים. וירם קרן משיחו – את צמח דוד. ואין צור כאלהינו – שומע תפילה. אל תרבו תדברו גבוהה – שאותך לבדך ביראה [נעבוד]. יצא עתק מפיכם – הטוב שמך ולך נאה להודות. ויתן עוז למלכו – עושה השלום. הרי שמונה עשרה ברכות שהתפללה.¹⁷

שבת שלום

חזק חזק ונתחזק

מחלקי המים

מים אחרונים: ראה דברינו מתוקה שנת העובד בקהלת אשר משלימים דף זה.