- שורות המורכבות מקבוצות מילים וביניהן מרווחים (חללים) גדולים. ובשורה הבאה שוב קבוצות מילים ומרווחים, אלא שהם מסודרים מול השורה הקודמת (והבאה) כך שכל קבוצת מילים עומדת מול מרווח בשורה שלפניה ושאחריה, כמו לבנים שמונחות בקצותיהן אחת על השנייה. "כְּתָב כנגד רווח ורווח כנגד כְּתָב" (רמב"ם להלן). באופן זה מתקבל בניין מסודר ואיתן, אך עם חלונות קטנים. ראה דוגמא בסוף הדף. ולגבי המשמעות הפיסית של אריח על גבי לבינה הקשורה לעולם הבנייה ולהלכות עירובין, ראה גמרא עירובין יג ע"א ובגמרא שטיינזלץ באיור שהביא שם.
- מכאן ניתן, לכאורה, להסיק שרק שתי שירות אלה נכתבות אריח על גבי לבינה. ובתנ"ך ברויאר אכן כך הוא הדבר. ובתנ"ך קורן גם שירת דוד שבספר שמואל ב פרק כב כתובה כך (אולי משום שהיא משמשת כהפטרה לשביעי של פסח). ובהמשך מסכת סופרים פרק יב הלכה יב ופרק יג הלכה ב יש התייחסות לשירות אחרות. ונראה, בפשטות, שלפי מסכת סופרים רק שירת הים ושירת דבורה נכתבות אריח ע"ג לבינה שהיא 'ציורית' יותר. ויש קשר תכני בין שירת דבורה לשירת הים מלבד ששירת דבורה היא ההפטרה לשבת שירה (בשלח).
- "שירה זו" – היא רשימת עשרת בני המן שבמגילת אסתר. "מלכי כנען" – היא רשימת מלכי כנען שהכניע יהושע, ראה יהושע פרק יב. "שירות" אלה כתובות בטורים ישרים, מילה או שתיים בקבוצה, אחת מתחת לשנייה, כפי שמקובל בדפוסים של שירה ופיוט, עד שנראה כמגדל צר וארוך (מגדל קלפים) שאין לו עמידה איתנה והוא מט לנפול. ראה דוגמא בסוף הדף.
- הגמרא במגילה מציגה, כך נראה, שיטה מרחיבה מול השיטה המצמצמת של מסכת סופרים לעיל. ככלל, כל השירות נכתבות אריח ע"ג לבינה חוץ משתיים. ואילו עוד שירות יש לנו במקרא? שירת הבאר (במדבר כא), (שירת נחלי ארנון? שם), שירת האזינו, שירת חנה, שירת דוד, "שירת העתים" (קהלת ג, הערת עמוס חכם). בדפוסים ובנוסחאות שבידינו, שירת הבאר כתובה רגיל (אולי משום שהיא קצרה. ראה רשב"ם במדבר כא יד), שירת האזינו כתובה אריח על גבי אריח (אולי משום שהיא בעצם תוכחה, ראה שטיינזלץ בגמרא במגילה שם), שירת חנה כתובה רגיל (מדוע?), שירת דוד היא הפטרת החג ראינו בהערה 2 לעיל, ו"שירת העתים" כתובה אריח על גבי אריח (שאולי אין זו שירה שהרי קהלת שייך לספרות החכמה). נראה איפוא שלהלכה התקבלה שיטת מסכת סופרים ולא שיטת הגמרא במגילה. ויש עוד לעיין בדבר והמאיר עינינו יבורך!
- הירושלמי (מובא בילקוט שמעוני יהושע רמז כב) נוקט גישה אמצעית בין השיטה המצמצמת של מסכת סופרים (רק שירת הים ושירת דבורה נכתבות אריח על גבי לבינה) ובין הגישה המרחיבה של הבבלי (כל השירות כולן נכתבות אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח, חוץ מרשימת מלכי כנען ובני המן) ומתייחס רק לשני הקצוות: שירת הים ושירת דבורה מחד גיסא ומלכי כנען ובני המן מאידך גיסא, ואינו מתייחס לכל השאר. לשאלת הירושלמי אם הלכה זו מחייבת ("לעיכובא") או רק למצווה (הידור) ואם שינה, לא נפסל הספר, התשובה ניתנת בהמשך הסוגיה שם היא שזה לעיכוב, היינו חובה ומזה אפשר אולי ללמוד שלגבי כל שאר המקרים, גישת הירושלמי היא 'חופשית' וסופר שיכתוב את שאר השירות כך או כך, לא פסל. ובשולחן ערוך יורה דעה סימן רעה סעיף ג נפסק: "כתב השירה (שירת הים) כשאר הכתב, או שכתב שאר הכתב כשירה, פסול. ודווקא שכתב השירה כשאר הכתב בלא פיזור, אבל אם שינה בפיזור ממה שנהגו, לא פסל, ובלבד שיהא אריח על גבי לבינה". עצם השיטה (הפיזור), היינו מתן מרווחים, חשובה. החלוקה המדויקת לאריחים ולבינות וגדלי הרווחים נראה שאינה מעכבת. שוב בדקנו ומצאנו שקטע זה של הירושלמי זהה לזה שבמסכת סופרים ומחבר את הקטע בו פתחנו ממסכת סופרים בפרק יב הלכה ט, עם קטע בהמשך המסכת, בפרק יג הלכה ב: "עשרת בני המן ומלכי כנען נכתבין אריח על גבי אריח, ולבינה על גבי לבינה, כל בניין דכן לא קאים. מאי כדון למצוה או לעיכוב? אמר ר' יוסי לר' חנינא בר אחוי דרב אושעיא: נהיר את כדי דהוינן קיימין קדם חנותה דרב אושעיא חביבך, עבר ר' אבא בר זבדא ושאילנא ליה. ואמר בשם רב: לעיכוב". אז אפשר שלפנינו רק שתי שיטות: שיטת הירושלמי – מסכת סופרים ושיטת הברייתא בתלמוד הבבלי.
- שיטים הן שורות. והשורה הראשונה - "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר" - נכתבת במלוא רוחבה ורק בשורה השנייה מתחיל ה"אריח ע"ג לבינה" הראשון. דבר זה מקנה לכל הכתיבה יציבות נוספת, מעין גג המכסה את כל הבניין ואת כל האריחים והלבינות. כיון שהרמב"ם עוסק בהלכות ספר תורה הוא מזכיר רק את שירת הים ואת שירת האזינו.
- מקבילה לגמרא זו שבבבלי נמצאת בתוספתא סוטה פרק ו. שם מוחלפת שיטת ר' עקיבא עם שיטת ר' אליעזר בנו של יוסי הגלילי. שיטת ר' נחמיה היא ללא שינוי.
- "בו ביום" הוא ביטוי לסדרת דרשות שנאמרו ביום שבו הועבר רבן גמליאל (דיבנה) מנשיאותו והוחלף ע"י ר' אלעזר בן עזריה ("הרי אני כבן שבעים שנה"). ראה סיפור המעשה במסכת ברכות כז ע"ב - כח ע"א: "תנא: עדיות בו ביום נשנית, וכל היכא דאמרינן בו ביום - ההוא יומא הוה. ולא היתה הלכה שהיתה תלויה בבית המדרש שלא פירשוה. ואף רבן גמליאל לא מנע עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת". ראה דברינו ביום בו העבירו את רבן גמליאל מנשיאותו בדפים המיוחדים. הביטוי "בו ביום" זה מוזכר 85 פעמים בתלמוד הבבלי ו- 55 פעמים בירושלמי! (ואולי הכוונה לא ליום אחד, אלא לכל התקופה עד שחזר רבן גמליאל לתפקידו). עם כל המחלוקת הקשה, בית המדרש לא פסק וידעו בסוף להתפייס. ורבן גמליאל למד את הלקח מסינון הנכנסים לבית המדרש ומשמעות הכרזתו: "כל תלמיד שאין תוכו כברו - לא יכנס לבית המדרש". ראה דברינו תוכו כברו בפרשת תרומה וכן שועל, עקרב, שרף וגחלי אש בדפים המיוחדים.
- ובתוספתא הנוסח הוא: "בשעה שעלו ישראל מן הים בקשו לומר שירה שרת עליהן רוח הקדש ואמרו שירה". כאן אין שום אזכור לרוח הקודש וזה מתאים לשיטת ר' עקיבא שהיא מאד מינימליסטית כמוסבר בהערה 14 להלן.
- כיון ששירת הים מושווית עם אמירת הלל ויש מגוון שיטות כיצד בדיוק אמרו בני ישראל את השירה, נקדים ונאמר שגם בהלל יש, עד היום, שיטות שונות לעניין החזרות ו"חלוקת התפקידים" בין החזן לקהל. ועל כך כבר נכתב בשולחן ערוך, אורח חיים סימן תכב סעיף ג: "בענין הפסוקים שכופלין בו וכן בפסוקים ששליח ציבור אומר והקהל עונים אחריו - כל מקום כפי מנהגו". ואנו מחפשים מה הם המנהגים לגבי אמירת שירת הים בפרט בשביעי של פסח ושבת שירה.
- משה אמר את השירה במלואה ואילו בני ישראל רק חזרו על הפזמון: אשירה לה'. בדומה לאופן שאנו אומרים את "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" בהלל. לפי שיטה זו, חלקם של בני ישראל בשירה הוא קטן מאד. משה כאילו 'מוציא אותם ידי חובה' "כגדול המקרא את ההלל". משה מפרק את הפסוק: "אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים" לחצאים או אולי אפילו לרבעים ובני ישראל עונים בפזמון רק את ראשו "אשירה לה' ". ומן הסתם כך בכל הפסוקים. משה מקריא בקטעים את הפסוק: "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ" והם עונים: "עזי וזמרת יה" על כל קטע (או שמא בכל הפסוקים ענו: "אשירה לה' " על כל פסוקי השירה). מי מכיר, מי יודע עדה או קהילה שנהגה או עדיין נוהגת כך?
- בני ישראל חזרו אחרי משה, פסוק בפסוק. הוא מקריא והן חוזרים אחריו. בדומה לאופן שאנו אומרים את "אנא ה' הושיעה נא" בהלל. הנוסח כאן הוא "כקטן המקרא את ההלל". מדובר בקטן חכם שיודע את סדר התפילות אבל אין הוא יכול להוציא את הקהל ידי חובה ולכן הם חוזרים על דבריו מילה במילה. אבל בתוספתא הנוסח הוא "כגדול המקרא את ההלל", היינו מי שיודע את הנוסח. בכל מקרה, לפי שיטה זו חלקם של בני ישראל עדיין משני, אך גדול יותר. על משה שרתה רוח הקודש והשירה ובני ישראל החרו והחזיקו אחריו. מי מכיר, מי יודע עדה או קהילה שנהגה או עדיין נוהגת כך?
- חזן הפורס על שמע (עובר לפני התיבה ומקריא את קריאת שמע וברכותיה) רק מזכיר לקהל את המילים. הוא פותח בשתים שלוש מילים ראשונות של כל פסוק והקהל נזכר, חוזר על מילים אלה ומשלים (בעצמו או ביחד עם החזן) את יתרת הפסוק. זו כמובן הדרגה הגבוהה ביותר מבחינת בני ישראל. ובתוספתא דברי ר' נחמיה עשירים יותר: "ר' נחמיה אומר: כבני אדם שקורין שמע בבית הכנסת שנאמר: ויאמרו לאמר. מלמד שהיה משה פותח בדבר תחילה וישראל עונין אחריו וגומרין עמו. משה אמר: אז ישיר וישראל אמרו אשירה לה' וגו'. משה אמר: עזי וזמרת יה וישראל אמרו זה אלי ואנוהו. משה אמר: ה' איש מלחמה וישראל אמרו ה' שמו". מי מכיר, מי יודע עדה או קהילה שנהגה או עדיין נוהגת כך?
- הפתיחה לשירת הים היא: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר" (שנכתבת למלוא רוחב השורה לפני ה"אריח ע"ג לבינה" הראשון כפי שנזכר לעיל בשיטת הרמב"ם). ר' עקיבא ור' אליעזר שניהם דורשים את "לאמור", שמשמעותו שבני ישראל חוזרים על מה שמשה מקריא להם. או רק על הפזמון "אשירה לה' כי גאה גאה" (כשיטת ר' עקיבא) או על כל פסוק ופסוק (כשיטת ר' אליעזר). ר' נחמיה מדגיש את "ויאמרו לאמור". בסופו של דבר הייתה השירה אמירה משותפת למשה ולבני ישראל - "בהדי הדדי" ואולי גם ברוח קודש ששרתה על כולם כשיטת התוספתא.
- נראה שכל התנאים במדרש מכילתא זה מרחיבים מאד לעומת הברייתא הנ"ל מהגמרא בסוטה. שיטת "גדול המקרא את ההלל" איננה כאן ושירת הים נאמרה ביחד וברוח הקדש, כאשר משה היה רק הפותח והמוביל.
- היינו שכמה שתקלס אותו, לא תוכל להחניף לו, משום שבן אנוש לא יכול לספר אלא מקצת שבחו של הקב"ה. אבל ראה, להבדיל בעת צרה, שהנביאים בגדולת רוחם אינן מחניפים לקב"ה. ראה העניין בהקשר עם אמירת: האל הגדול הגיבור והנורא, בירושלמי ברכות פרק ז הלכה ג, שירמיהו השמיט את "הנורא" ודניאל השמיט את "הגיבור" וסיכום הדברים מפי ר' יצחק בן אלעזר: "יודעין הן הנביאים שאלוהן אמיתי ואינן מחניפין לו". ראה דברינו האל הגדול הגיבור והנורא בפרשת עקב.