קצבת ראש השנה

מים ראשונים: במדינת הרווחה המודרנית אנחנו רגילים לכל מיני קצבאות: שאירים, אבטלה, זקנה וכו'. מסתבר שראש השנה קובע לנו קצבה ואולי גם קצב (חיים) משלו.

"ותחתוך קצבה לכל בריותיך"  (תפילת נתנה תוקף).1

מסכת ביצה דף טו ע"ב – טז ע"א

… מאי "כי חדות ה' היא מעוזכם" (נחמיה ח י)?2 אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר ברבי שמעון: אמר להם הקב"ה לישראל: בני, לוו עלי וקדשו קדושת היום, והאמינו בי ואני פורע ….3 תני רב תחליפא אחוה דרבנאי חוזאה: כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכיפורים,4 חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב, והוצאת בניו לתלמוד תורה. שאם פחת – פוחתין לו, ואם הוסיף – מוסיפין לו.5

אמר רבי אבהו: מאי קראה?6 – "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ" (תהלים פא ד)7 איזהו חג שהחודש מתכסה בו? – הוי אומר זה ראש השנה. וכתיב: "כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב" (שם ה).8 מאי משמע דהאי חוק לישנא דמזוני הוא?9 – דכתיב: "ואכלו את חוקם אשר נתן להם פרעה" (בראשית מז כב). מר זוטרא אמר מהכא: "הטריפני לחם חוקי" (משלי ל ח).10

תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה – מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים. שנאמר: "בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם יַעֲמָס לָנוּ הָאֵל יְשׁוּעָתֵנוּ סֶלָה" (תהלים סח כ). תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים: מחד שביך לשבתיך,11 ובית הלל אומרים: ברוך ה' יום יום.12

פסיקתא דרב כהנא פיסקא כז – ולקחתם

תני מראש השנה נקצצין מזונותיו של אדם חוץ ממה שהוא מוציא בימים טובים ובשבתות ובראשי חדשים ובחולו של מועד ומה שהתינוקות מוליכין לבית רבן, אם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו.13

מסכת בבא בתרא דף י עמוד א

דרש ר' יהודה ברבי שלום: כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, כך חסרונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה.14 זכה – הלא פרוס לרעב לחמך, לא זכה – ועניים מרודים תביא בית.15

תלמוד ירושלמי מסכת יומא פרק ה הלכה ב

וכך היתה תפילתו של כהן גדול ביום הכיפורים בצאתו בשלום מן הקודש: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שלא תצא עלינו גלות, לא ביום הזה ולא בשנה הזאת. ואם יצאה עלינו גלות ביום הזה או בשנה הזאת, תהא גלותינו למקום של תורה. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שלא יצא עלינו חסרון, לא ביום הזה ולא בשנה הזאת. ואם יצא עלינו חסרון ביום הזה או בשנה הזאת, יהא חסרוננו בחסרון של מצוות.16

מדרש תנחומא פרשת מקץ סימן א

דאמר ר' שמעון בן לקיש: למה נקרא שמן שחקים?17 שהן שוחקין את המים וממתקין אותם ואח"כ הן יורדין. ובקצבה הן יורדין, שהקב"ה קוצב לבריות כמה גשמים יורדין מראש השנה ועד סוף השנה. אמר רשב"י: כשישראל זוכין, יורדין על הצמחין ועל האילנות ועל הזרעים והעולם מתברך. וכשהן חוטאין, יורדין בימים ובנהרות. מכל מקום, אינו פוחת מקצבה שפסק, מפני שכל דבר ודבר שיוצא מפי הקב"ה, בקצבה הוא נותן.18

מסכת ראש השנה דף טז עמוד א

דתניא: הכל נידונים בראש השנה, וגזר דין שלהם נחתם ביום הכיפורים, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו; בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים, ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים.19 רבי יוסי אומר: אדם נידון בכל יום, שנאמר: "ותפקדנו לבקרים" (איוב ז). רבי נתן אומר: אדם נידון בכל שעה, שנאמר: "לרגעים תבחננו".20

אור החיים ויקרא פרק יט פסוק טו

עוד ירצה באומרו לא תעשו עוול במשפט בה"א הידיעה, על דרך אומרם ז"ל (ביצה טז א) כי בראש השנה קוצב הקב"ה לכל איש ואיש הצריך לו על משפט צדק. ולזה, אם יחייבו הזכאי ויזכו החייב, הנה הוא יוצא עול במשפט עליון, בסך קצוב. וכשמחסרו אם כן נעשה העול במשפט שלא נטל זה מה שחייב בבית דין של מעלה, וכן להיפך.21

לשנה קצובה לטובה תכתבו ותחתמו

לשנת חיים וקיימים22

מחלקי המים

עדכון אחרון: 17/09/2017

הערות שוליים

  1. ובהמשך מחזור התפילה, אולי כמשקל נגד, מובא תיאור הקב"ה: "אין קצבה לשנותיך", למרות שקטע זה כבר איננו חלק מהפיוט ונתנה תוקף. ראה מילון אבן שושן שמביא שני ציטוטים אלה תחת הערך "קצבה - מידה קבועה ושיעור מסוים ומוגדר". אבל שמעתי בשם פרופ' יחזקאל קוטשר ז"ל שאין קצבה לשנותיך צריך היה לכותבו קצווה והוא מלשון קצה, מילה קצת נדירה במחוזותינו חוץ מהריבוי והסמיכות קצוות (בניגוד לקצבאות שהוא הריבוי של קצבה). וכמו שהוא ממשיך שם ואומר: ואין קץ לאורך ימיך. וכל היודע דבר אודות קצבה או קצווה אלו, ישמיע כל דברו וישלח אלינו קול נאמו ויאמר לשגיותינו: סלחתי.
  2. ראה הפסוק המלא בנחמיה ח י המתאר את ראש השנה של שבי הגולה בבית שני: "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם". וכבר זכינו לדרוש, חלקית, בפרק חשוב זה בדברינו חדוות ה' היא מעוזכם ראש השנה בשנה האחרת, ממנו ניתן אולי להוכיח ששני ימים של ראש השנה הוא מנהג עתיק, כמאמר הירושלמי עירובין פרק ג הלכה ב: "... שני ימים טובים של ראש השנה שהן מתקנת נביאים הראשונים". חפש סמך זה בנחמיה פרק ח שם.
  3. בקטע זה שהשמטנו מובאת מימרה אחרת של רבי יוחנן בשם רבי אליעזר ברבי שמעון, כשיטת הגמרא להצמיד מימרות של אותו מקור גם אם מדובר בנושאים שונים. אבל ברור ש"משנתו" של רב תחליפא (משנת אמוראים) שבאה בסמוך, היא  המשך העניין ויש קשר בין "לוו עלי וקדשו קדושת היום, והאמינו בי ואני פורע" (ממנו צמח הפיוט ולוו עלי בני ואכלו מעדני שבת היום לה') ובין הנושא שבחרנו לקרוא לו "קצבת ראש השנה". ראה ילקוט שמעוני נחמיה רמז תתרעא שמחבר את שתי הדרשות בצורה ברורה. ואגב אורחא, ראה בגמרא שם, מחלוקת ר' יהושע ור' אליעזר לגבי שמחת יום טוב: "רבי אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב אלא: או אוכל ושותה או יושב ושונה. רבי יהושע אומר: חלקהו - חציו לה' וחציו לכם". (האם זה תקף גם לראש השנה?).
  4. רש"י: "כל מה שעתיד להשתכר בשנה, שיהא נזון משם - קצוב לו, כך וכך ישתכר בשנה זו, ויש לו ליזהר מלעשות יציאה מרובה - שלא יוסיפו לו שכר למזונות, אלא מה שפסקו לו". "שלא יוסיפו", היינו, שאין סיכוי שיוסיפו.
  5. שבדברים אלה: "לא פסקו לו מה ישתכר ... אלא לפי מה שרגיל ממציאים לו" (רש"י שם). ואם פחת (קימץ) – זה מה שיהיה על שולחנו בשבת ולא ירוויח בהוצאותיו הכלליות בשאר ימי השנה. ואם הוסיף, ואפילו לווה לצורך שבת, יום טוב, או תלמוד תורה, הקב"ה יחזיר לו ולא יפחת בהקצבה השנתית "ולכן יכול אדם ללוות ולהוסיף" (שטיינזלץ). אך ראה בית הבחירה למאירי מסכת ביצה טו ע"ב שמנסה לאזן ולהורות הלכה למעשה: "לעולם יהא אדם זהיר בכבוד שבת ויו"ט. דרך צחות אמרו: כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד יום הכפורים חוץ מהוצאת שבת ויו"ט שאם פיחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו. ומכל מקום, יזהר שלא יצטרך לבריות. במקום אחר אמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. אבל קידוש היום, אפילו מי שאין ידו משגת ישתדל כפי יכולתו. אמר הקב"ה: בני לוו עלי בקדוש היום ואני פורע".
  6. מאיזה פסוק נוכל ללמוד את העניין הזה שמזונותיו של האדם נקצבים לו לכל השנה, בתקופה זו שבין ראש השנה ליום הכיפורים?
  7. בנוסחאות שונות של הגמרא כתוב כאן "בכסא" ופשיטא שהוא שיבוש כפי שכבר הגיה בעל מסורת הש"ס. אבל בכל שיבוש יש אולי גם שימוש שאולי מרמז ליום הדין שהקב"ה יושב על כסא הדין ודן את העולם (ראש השנה לג ע"ב, בהסבר מדוע לא אומרים הלל בראש השנה) ואנו מבקשים שיעבור לשבת על כסא רחמים (עבודה זרה ג ע"ב). ונראה שזו כבר דרשה שלנו ...
  8. שני פסוקים סמוכים אלה, מתהלים פרק פא: "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ: כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב", מהווים תשתית מדרשית מרכזית למהות ראש השנה, הן כיום דין והן שהתקיעה היא בשופר, שני פרטים מרכזיים בראש השנה שאין להם מקור בתורה. ראה מסכת ראש השנה ח ע"א לעניין הדין ושם לד ע"א לעניין השופר. וכאן מתפתחת הדרשה לעניין הקצבה שלנו.
  9. מאיפה לנו ש"חוק" זה לעניין מזונות ופרנסה?
  10. בפיוט נתנה תוקף, שהבאנו בראש דברינו, הרצף הוא: "ותחתוך קצבה לכל בריותיך ותכתוב את גזר דינם. בראש השנה יכתבון ובצום יום כיפור יחתמון ... מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו וכו' ", משמעה שהקצבה היא של החיים עצמם. אמנם יש שם גם "מי יעני ומי יעשר", אבל בפשטות שם רוב העניין הוא בקצבת החיים, או כמו שאנחנו אומרים במקום אחר: "החותך חיים לכל חי". אבל כאן, החוק הוא הלחם. הפרנסה הבסיסית, מזונותיו של האדם, אשר נותנים לו טרף לפיו או חו"ח מטריפים דעתו. ובראש השנה אנו מבקשים את מה שביקשה היונה של תיבת נח: "אמר רבי ירמיה בן אלעזר: מאי דכתיב: והנה עלה זית טרף בפיה - אמרה יונה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך, ואל יהיו מתוקין כדבש ותלוין ביד בשר ודם. כתיב הכא טרף, וכתיב התם: הטריפני לחם חוקי". (מסכת עירובין יח ע"ב). ראה דברינו יונה ועורב בפרשת נח.
  11. מאחד בשבת לשבת. כבר ביום ראשון, תחשוב ותתכונן לשבת הקרובה.
  12. הבאנו את המשך הגמרא שם, למרות שכלל לא ברור אם זה קשור לעניינינו או שזו דרשה אחרת (והקשר הוא אסוציאטיבי בלבד, "מעניין לעניין באותו עניין"). את שיטת שמאי אפשר אולי לקשר לנושא שלנו, בכך ששמאי הופך את כל השנה ל"הוצאות שבת ויום טוב". כבר ביום ראשון הוא הולך לשוק וקונה לכבוד שבת. זה לא נחשב לקצבה של ראש השנה כי זה לכבוד שבת. למחרת, הוא מוצא דבר נאה ומשובח יותר, הוא קונה אותו לכבוד שבת וגם זה מחוץ לקצבה (ואוכל את מה שמצא יום קודם) וכו'. ראה גם הסיפור על הקצב מלודקיא בגמרא שבת קיט ע"א שהבאנו בדברינו שבחי השבת בשבת בראשית. שיטת שמאי ברורה. ובאמת, צריכים להבין את שיטת הלל שאמנם יש בה ביטחון שהקב"ה יזמין לך דבר מהודר לשבת ולא צריך כל הזמן לדאוג, אך מדוע באמת לא יעשה כשמאי? ראה פירוש שטיינזלץ בגמרא כאן שמביא בשם ראשונים ואחרונים שראוי לנהוג כמנהגו של שמאי. נשמח לשמוע הסברים והצעות לפירוש קטע זה של הגמרא, לשיטת הלל בפרט, ולהצעתנו שהעניין קשור לקצבת ראש השנה.
  13. מקבילה לגמרא בראש השנה הנ"ל מצאנו בפסיקתא דרב כהנא ובמקבילה לה בויקרא רבה ל א. מעבר ללשון הציורית: "ומה שהתינוקות מוליכים לבית רבן" והשורש מזונות נקצצים, לא קצובים, יש כאן הרחבה לראשי חדשים וחולו של מועד, ומאליה מתבקשת השאלה: מה עם סעודות מצווה ושמחה אחרים? האם בכך פרצנו את הקצבה שנגזרה בין כסה לעשור? הבדל מעניין אחר הוא שדרשות אלה, של הפסיקתא וויקרא רבה (שבקטעים רבים הם כמעט מדרשים אחים), הן על סוכות: ולקחתם לכם, ולא על ראש השנה. האם זה משום שהדין לא נחתם עד הושענא רבה? ראה גם דברינו מכיפור לכפות ומכסה לסוכות על כל הימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים ובין סוכות, שרק שם מתחיל החשבון החדש.
  14. המזונות, היינו, מה שהאדם ישתכר וירוויח במשך השנה, קצובים מראש השנה; וכך גם הגירעונות, מה שיפסיד ויחסר ממנו. יש כאן אפשרות לגרעון בהשוואה לדרשה לעיל, ומכאן גם שינוי מסוים של המונח "מזונות". אפשר שהדבר נובע מכך שהדרשה במסכת ראש השנה לעיל היא על יום הדין ואילו כאן מדובר במצוות צדקה. ואם אפשר שייגרע, משום שעינו צרה בעניים, אולי אפשר שגם יתווסף למי שמרבה בצדקה וכל המוסיף – מוסיפים לו, לא רק כהשלמת מה שהוציא לדבר מצווה, כגמרא ביצה לעיל, אלא מוסיפים ממש בזכות הצדקה שעשה וכמאמר: "עַשֵׂר בשביל שתתעַשֵׁר" (שבת קיט ע"א. ראה כל הדרשות שם על אנשים שהתעשרו משום שזכו לכבד את השבת או להרבות בצדקה וכו'). האם מצאנו דרך נוספת לפרוץ את קצבת ראש השנה?
  15. אם זכה, יהיו הפסדים וחסרונות אלה להוצאה של מצווה, כמו מצוות צדקה והוא שיפרוס לחמו לעניים. ואם לא זכה, יפסיד כספו בענייני חולין וסופו שיהיה עצמו עני. כך נראה לפרש "ועניים מרודים תביא בית", היינו שהעניות תגיע אל ביתך, שזה כמובן לא בדיוק פשט הפסוק וגם לא כדרשות מקבילות, כגון זו שבאבות דרבי נתן נוסח ב פרק יד: "מי גרם לו שהוא עני? על שמרד [על] דבריו של מקום: דבר אחר: ועניים מרודים אלו בעלי בתים שירדו מנכסיהם תביא בית". ועכ"פ, ראה בהמשך הגמרא שם הסיפור על בני אחותו של רבן יוחנן בן זכאי שראה בחלומו שיצאה עליהם הגזירה שיפסידו שבע מאות דינרים והוא כפה עליהם לתת אותם בצדקה. ואולי זכינו אגב אורחא לפירוש חדש לאמירה: "ותשובה ותפילה וצדקה, מעבירין את רוע הגזרה". ולא רק בצעקה בתפילות הימים הנוראים, אלא כתזכורת לימי כל השנה.
  16. מה שראינו לעיל בתלמוד הבבלי בשם ר' יהודה ברבי שלום, מובא בירושלמי כנוסח תפילת הכהן הגדול ביום הכיפורים. והדרשות של רב תחליפא ור' יהודה ברבי שלום לעניין המזונות הקצובים, אינן בירושלמי.
  17. ראה שמואל ב כב יב: "וַיָּשֶׁת חֹשֶׁךְ סְבִיבֹתָיו סֻכּוֹת חַשְׁרַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים" וכן ישעיהו מה ח: "הַרְעִיפוּ שָׁמַיִם מִמַּעַל וּשְׁחָקִים יִזְּלוּ צֶדֶק". וסתם שחקים, בלי נוזלים, בשמחת תורה הבעל"ט: "אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים" (דברים לג כו).
  18. ממזונות, עברנו לגורם הראשי למזונות בארץ ישראל – הגשם. הקצבה, או שמא כאן נאמר ההקצבה, לכמות הגשם השנתית היא שקובעת את הקצבה למזון פרנסה לאורך השנה. אבל מדרש זה מנסה גם להתמודד עם האפשרות של שינוי במצב. היה מה שהיה בראש השנה, וכעת המצב אחר, לטובה או לרעה. נראה שדרשה זו מסתמכת על דרשה בגמרא ראש השנה יז ע"ב: "ארץ אשר עיני ה' אלהיך בה - עתים לטובה עתים לרעה. עתים לטובה כיצד? הרי שהיו ישראל רשעים גמורין בראש השנה, ופסקו להם גשמים מועטים, לסוף חזרו בהן. להוסיף עליהן - אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה. אלא הקב"ה מורידן בזמנן על הארץ הצריכה להן, הכל לפי הארץ. עתים לרעה כיצד? הרי שהיו ישראל צדיקים גמורין בראש השנה, ופסקו עליהן גשמים מרובין. לסוף חזרו בהן, לפחות מהן - אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה. אלא הקב"ה מורידן שלא בזמנן על הארץ שאינה צריכה להן". ועוד שם מקרים נוספים של היפוך הדין שנגזר בראש השנה בעקבות מעשי האדם. וכמאמר רבי יוחנן שם: "גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם". ותשובה הרי ניתן לעשות בכל יום ובכל שעה.
  19. ראה פסיקתא דרב כהנא נספחים ז – דרשו: "משל למה הדבר דומה? למלך שאמר לעבדיו: צאו והכריזו בכל מלכותי שאני יושב ודן בדיני ממונות, וכל מי שיש לו עסק על חבירו יבא לפני ואני דן אותו לכף זכות עד שלא אשב לדון דיני נפשות. כך הקב"ה יתברך שמו ויתעלה זכרו אמר לישראל: בני הוו יודעין שאני דן את העולם בד' פרקים האלו, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם יושבין לפניו כבני מרון, בחג נידונין על המים. והללו ג' פרקים, יושב אני לדון דיני ממונות, להעשיר או להעני להרבות או למעט, אבל ראש השנה זמן דיני נפשות הוא, אם למות אם לחיים". אגב דרשה זו, נראה תמוה מה פירוש לדון לכף זכות בדיני ממונות שהם בין אדם לחברו. הרי זכות של אחד היא חובה לשני. ראה סנהדרין פרק ד משנה א.
  20. הרי לנו שלא הכל נקצב ונחתך בראש השנה, והאדם וקצבתו של האדם נקבעים לאורך כל השנה. וכבר האריך רמב"ן בדרשתו לראש השנה בפתרון קונפליקט זה שבין הקצבה מראש השנה לכל השנה ובין מעשים ומועדים בהם האדם נידון עפ"י מעשיו ועפ"י אירועי השנה ומועדיה והציע פתרונות שונים כגון הבחנה בין רעב "שבא במדינות מחמת עצמן כגון רעב של מצור כענין הרעב והשובע שבא בשומרון בימי אלישע וכיוצא בזה, וכן הרעב והשובע הבא מחמת גופו של אדם אוכל ואינו שבע או שמתברך מזונו במעיו", ובין "רעב ההווה בעולם כגון של תבואה ושל פירות האילן" שאינו בראש השנה. וחתימת דבריו בעניין זה היא: "ומכל מקום, דרשא דר' עקיבה אמת הוא: מפני מה אמרה תורה הביאו לפני עומר בפסח וכו', שרצה הקב"ה לזכות את ישראל שיתרצו לפניו בכל מין ומין בזמנו, כדי שיכתבם לזכות בשעת הדין בראש השנה". ראה גם פירוש אלשיך שמחזיק בשני קצוות המקל. בקצה האחד, הוא מפרש את קצבת ראש השנה באופן פאסיבי ביותר: "והן כל אלה יפעל לאיש שוגה ופתי, השם נפשו בחיים חייתו להרבות בסחורה. העולה על רוחו כי לחמו ניתן על פי מזלו, או חכמתו וחריצותו, ולא מה' היתה לו. ולא יבין, כי הוא יתברך זן ומפרנס לכל, ומזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה לראש השנה. ואין האדם רק כמלקט אשר הכין לו הוא יתברך. ואם כן איפה, למה ייגע להעשיר, כי לא בכח יגבר איש, וטוב לו ימעט בעסק. כי הנה לא יעדיף המרבה ולא יחסיר הממעיט, מאשר קצב לו ה' " (מתוך פירושו לשמות טז לו על המן). אך בקצה השני אומר אלשיך אחרת: "ארץ אשר יי אלהיך דורש אותה תמיד עיני יי אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה (יב) ... ושמא תאמר: הלא זה יהיה לפחות משנה לשנה כי הכל קצוב מראש השנה, ואשר יזכה או יחטא איש בתוך השנה ולא ישנה גזרת ראש השנה רק יפקוד בשנה הבאה. דע כי לא כן הוא, רק תמיד עיני ה' אלהיך בה" (מתוך פירושו לדברים פרק יא). לפחות כך בארץ ישראל.
  21. בחרנו לסיים דברינו בפירוש מיוחד זה של אור החיים אשר יוצר קשר בין "בין אדם למקום" ובין "בין אדם לחברו" שהוא מעיקר הימים האלה. דברים אלה של אור החיים הם על הפסוק: "לא תעשו עוול במשפט ... בצדק תשפוט עמיתך". מי שגונב, עושק או חומס את חברו, וכן דיין שעושה עוול בדין, אומר אור החיים, פוגם במשפט בה"א הידיעה, זה של מעלה, ברצון הקב"ה כפי שקבע בראש השנה, מה יינתן לזה ומה יינתן לזה. ראה דברים דומים של אלשיך על פסוק זה: "כי הנה ידענו כי ביום ראש השנה יעמיד הוא יתברך במשפט כל יצורי עולם, ואז יקצוב לכל איש ואיש פרנסת שנתו, כמאמרם ז"ל (ביצה טז א) מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה לראש השנה ... ולכן אם מדמי קצבתו אשר נשפט בשמים יקנה מקח קרקע או מטלטלין, ויטעו אותו במדה שהיא מדת קרקעות או במשקל או במשורה מטלטלין ... הלא נמצאו עושים עול במשפט הידוע, הוא המשפט לאלהים בראש השנה, שמחסרין מקצבת דמי הקונה ומוסיפין בקצבת המוכר". ראה דברים דומים שכתב על לקיחת ריבית בפירושו לויקרא כה לו. וכשנאחל איש לרעהו כתיבה וחתימה טובה, נזכור לא לפלוש ולא להסיג כתיבתו וקצבתו של חברנו ורק להוסיף ולא לגרוע ולא להיגרע.
  22. איחול נאה זה לראש השנה, יסודו בתפילת הכהן הגדול ביום הכיפורים, אך מצאנו לו מקור ברור יותר במדרש שכל טוב (בובר) בראשית פרק יח: "ויאמר שוב אשוב אליך. כפל הדיבור, כלומר אמת ונכון, כי בודאי אשוב בלי ספק, כעת חיה. כעת הזאת לשנה הבאה, וכולכם היו חיין וקיימין". מכאן שאנו מאחלים איש לרעהו שנזכה לעמוד למועד הזה כעת חיה בראש השנה הבעל"ט, כולנו חיים וקיימים, כמו שהמלאך בישר לשרה שאת פקידתה אנו קוראים היום הראשון של ראש השנה. ואולי זו עוד סיבה, אם כי עקיפה, לקריאת פקידת שרה ביום הראשון של ראש השנה שלא הזכרנו בדברינו וה' פקד את שרה.