זכורני שלאחר רצח רבין ז"ל שוחחתי עם חותני הרב יוסף יהודה ריינר ז"ל אודות אחריות הציבור הדתי, מנהיגיו ומחנכיו למעשה הנורא שעשה יגאל עמיר שבא מהציבור "שלנו". שאלתי אותו האם לדעתו יש לנו אחריות כלשהיא? תשובתו הייתה בפשטות: כן, בוודאי. וכשהקשיתי לשאול על מה ולמה, פתח לפני את הגמרא במסכת מכות דף יא עמוד א וקרא:
משנה: אחד משוח בשמן המשחה, ואחד המרובה בבגדים, ואחד שעבר ממשיחותו – מחזירין את הרוצח; רבי יהודה אומר: אף משוח מלחמה מחזיר את הרוצח.1 לפיכך, אימותיהן של כהנים מספקות להן מחיה וכסות, כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו.
גמרא: … לפיכך אימותיהן של כהנים וכו'. טעמא דלא מצלו, הא מצלו מייתי! והכתיב: "כַּצִּפּוֹר לָנוּד כַּדְּרוֹר לָעוּף כֵּן קִלְלַת חִנָּם לא תָבֹא" (משלי כו ב). אמר ההוא סבא, מפירקיה דרבא שמיע לי: שהיה להן לבקש רחמים על דורן ולא בקשו.
והסביר לי כך: הגמרא שואלת מדוע אימותיהם של הכהנים הגדולים היו טורחות להביא אוכל וביגוד ומפרנסות את הרוצחים בשגגה ובלבד שלא יתפללו על בניהם שימותו (וכך ישתחררו מעיר המקלט ויוכלו לשוב לבתיהם)? מדוע הן חששו לתפילה כזו? וכי תפילה של רוצח בשגגה מועילה משהו? הרי היא כדברי הפסוק במשלי: "כַּצִּפּוֹר לָנוּד כַּדְּרוֹר לָעוּף כֵּן קִלְלַת חִנָּם לא תָבֹא". והתשובה היא שהתפילה אכן יכולה לפגוע בכהן הגדול, משום שיש בו פגם שבימיו אירע הדבר והיה לו לבקש רחמים על דורו ולא ביקש.2
כל רוצח וכל מעשה רצח – בשגגה ובוודאי במזיד – הם באחריות עקיפה של גדולי הדור שלא התערבו מספיק, שלא חנכו ולא בדקו שוב ושוב. ובלשון חז"ל: שלא בקשו רחמים על דורם.
זו הייתה תשובתו של חותני ע"ה, איש ירושלים וארץ ישראל בכל רמ"ח אבריו, ציוני-חרדי בלי שום "אם" ו"אולי", התחבטות או גמגום.
ואנחנו רק נעיר שבפסוק יש קרי וכתיב: "לו" ו"לא". ראו הפסוק כפי שהוא בכתובים: "כַּצִּפּוֹר לָנוּד כַּדְּרוֹר לָעוּף כֵּן קִלְלַת חִנָּם לא לוֹ תָבֹא".
מחלקי המים
ירושלים