על רגל אחת

עשרות פעמים נאמר בתורה: "וידבר ה' אל משה לאמר", או "ויאמר ה' אל משה לאמר". להוציא פרשות כמו תצוה וצו, אין לך פרשה בספרים שמות, ויקרא, במדבר, בה לא נזכר לפחות פעם אחת אחד משני ביטויים אלה. וכבר דקדקו המדרשים במילה "לאמר", שמשמעותה בכל מקום היא שמשה יעביר את הדברים הלאה לבני ישראל. וכלשון פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) פרשת ויקרא: "לאמר – לך אמור לישראל שלא היה מדבר עמו אלא בשביל ישראל". ומה עם ספר דברים?

הקדמת רמב"ן לספר דברים – לא נאמר וידבר/ויאמר בספר הזה

הספר הזה ענינו ידוע שהוא משנה תורה, יבאר בו משה רבינו לדור הנכנס בארץ רוב מצות התורה הצריכות לישראל … ועוד יוסיף בספר הזה כמה מצות שלא נזכרו כלל כגון הייבום ודין המוציא שם רע והגירושין באשה ועדים זוממין וזולתן, וכבר נאמרו לו כולן בסיני או באוהל מועד בשנים הראשונות קודם המרגלים, כי בערבות מואב לא נתחדשו לו אלא דברי הברית … ועל כן לא נאמר בספר הזה: "וידבר ה' אל משה לאמר", "צו את בני ישראל" או: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם" מצוה פלונית.¹

מטרת ספר דברים היא לבאר את התורה, לזרז ולחזור ולהזהיר את דור הבנים העומד על סף הכניסה לארץ. אבל משה לא מחדש שום דבר, אומר רמב"ן, הכל כבר נאמר למשה "בסיני או באוהל מועד בשנים הראשונות קודם המרגלים". והראיה, שבכל ספר דברים אין שימוש בביטויים: "וידבר ה' אל משה לאמר, צו את בני ישראל או דבר אל בני ישראל". האמנם?

וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת־יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וכו' … וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ  … וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת־הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם וכו' : (דברים לא יד-יט).

וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר: עֲלֵה אֶל־הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר־נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת־אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה: (דברים לב מח-מט).

הנה יש שניים (שלושה) "וידבר" או "ויאמר ה' אל משה" בסוף הספר, כאשר משה נפרד מבני ישראל ומסתלק מן העולם! בחטיבת הפסוקים הראשונה, יש גם יש "מצווה פלונית" של כתיבת השירה, שעפ"י חז"ל היא מצוות כתיבת ספר תורה. ראו ספר החינוך מצווה תריג החותמת את מנין המצוות: לכתוב כל אחד ואחד מישראל ספר תורה לעצמו. חטיבת הפסוקים השנייה, מפרק לב, היא ציווי פרטי-אישי למשה ואיננה "מצוה פלונית". ומעניין שבחטיבה הראשונה אין המילה "לאמר" ובחטיבה השנייה, האישית, יש! מה פשר "לאמר" זה?

בא פירוש אור החיים שם ומסביר: "לאמר – שיאמר להם לישראל שהוא עולה למות". זו האמירה האחרונה של הקב"ה למשה ובלשון "וידבר" דווקא! לא רק על מנת להעביר את שרביט ההנהגה ליהושע באופן מלא ונחרץ, אלא גם "אמור" לבני ישראל שאף אתה כאחד העם ובן תמותה, אולי על מנת שלא יחפשו אחריך ושלא יעשו ממך עבודה זרה.² זוהי האמירה האחרונה של הצור לציר הנאמן. גם אותה: אמור לבני ישראל.

מחלקי המים

מים אחרונים: להרחבת הנושא, ראו דברינו ספר דברים משנה תורה בפרשת דברים וכן מדרש פטירת משה בפרשת וזאת הברכה.