בכל השליש השלישי של ספר בראשית אין כמעט אזכור של שם הווי"ה, רק שם אלוהות. שם הווי"ה, שמופיע תדיר מתחילת הספר, ובסיפורי אברהם, יצחק והמחצית הראשונה של יעקב, ואף מושם בפי עממים שונים (אבימלך, לבן, אליעזר), נפסק מתחילת פרשת וישב – ליתר דיוק עוד בתחילת פרשת וישלח לאחר המפגש עם עשו ותפילת יעקב: "ה' הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ" – וחוזר "ברגע האחרון" לפני חתימת הספר, באמצע ברכת יעקב לבניו בפרשת ויחי, בפסוק: "לישועתך קיויתי ה' ".1 כל זה, להוציא שלושה מקרים שכולם ירידה: בפרק לח – מעשה יהודה ותמר, ובפרק לט – בהצלחת יוסף בבית פוטיפר, ובבית הסוהר ובשמם של פוטיפר ושר בית הסוהר!
אין שם הווי"ה רק אלוהות, בכל סיפור יוסף ואחיו! בפרק לז המתמקד בשנאה וביריבות, בחלומות ובמכירה, אין שום אזכור, לא של שם הווי"ה ולא של שם אלוהות. בשאר מאורעות יוסף ואחיו, פרשות מקץ ויגש, פרקים מ–מט מופיע רק "אלוהים". אמנם, שם הווי"ה מופיע במעשה יהודה ותמר שספק שייך לסיפור יוסף ואחיו, ספק אינו שייך; ולאחר מכן, באופן קצת מפתיע, בסיפור יוסף בבית פוטיפר ובשהותו בבית הסוהר. ועל כך יש לדרוש בנפרד. אך מכאן ואילך, נעלם שם הווי"ה לאורך כל הסיפור. בשבעה פרקי השיא של פרשת יוסף ואחיו נמצא רק שם אלוהות שהוא כידוע לעתים קודש ולעתים חול, ככתוב: "כי הפרני אלהים בארץ עניי", "זאת עשו וחיו את האלהים אני ירא", "מה זאת עשה אלהים לנו", "האלהים מצא את עוון עבדיך", "למחיה שלחני אלהים לפניכם", "שמני אלהים לאדון לכל מצרים" ועוד.2 כך גם בשיח שבין יעקב ליוסף כאשר הם נפגשים וחיים בצוותא, ככתוב: "אשר נתן לי אלהים בזה", "והנה הראה אותי אלהים גם את זרעך", "האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו", "האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה" ועוד. גם שם רק שם אלוהות (הכללי) נמצא. וגם אזכורים אלה, יש להדגיש, הם בלשון סבילה, אין "ויאמר אלהים", "וירא ה' אליו", "וישמע אלהים", "ויקרא אלהים" וכו', רק בני אדם הם שמציינים את נוכחותו הסמויה של הקב"ה.
נראה שסיפור יוסף ואחיו הוא סיפור אנושי נטו, בהסתר פנים גמור. לא בכדי יוצר המדרש הקבלה בינו ובין מגילת אסתר שכולה הסתר פנים.3 רק ברגעי השפל של יהודה ויוסף מופיע שם הווי"ה.
מה פשר דבר זה?
מצאנו בספר עבודת ישראל פרשת ויחי למגיד מקוזניץ (מגדולי וראשוני החסידות, אוקראינה מאה 18) שמציין את העובדה הזו ותמה איך היא לא מוזכרת בפירושי הראשונים: "אחר העיון בפרשת מקץ ופרשת ויגש ופרשת ויחי עד הפסוק הזה, ולא מצינו שם הוי"ה נכתב בם בפירוש. ותמיה נשגבה בעיני מדוע נפלא הדבר הזה מכל ספרי המקובלים שלא להביא איזה רמז שיש בזה". והוא מציע שהדבר קשור בירידה למצרים: "ואפשר לתת טעם ואיזה רמז, כי בפרשת מקץ על ידי החלומות פרעה ופתרונו של שני הרעב נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים, ובפרשת ויגש הוא תחילת הירידה שירד יעקב אבינו ע"ה ובניו … לכן נעלם שם הוי"ה המורה על הרחמים וחסדים גדולים עד הפסוק הזה לישועתך קויתי ה' שמורה על הגאולה העתידה שניבא יעקב אבינו ע"ה כמו שפירשו המפרשים שם, לכן נתגלה שם הוי"ה המרחם עלינו הפודנו והגואלנו במהרה אמן".
ונראה עוד להציע, שסיפור יוסף ואחיו הוא אכן סיפור אנושי נטו, בהסתר פנים כמעט גמור. ניסים ומופתים הם נחלתו של ספר שמות ואילך ומלווים את תהליך ייסודו (מחדש) של עם ישראל, מיציאת מצרים, דרך שנות המדבר ועד להתנחלות המתמשכת בארץ.4 ספר בראשית הוא ספר "מעשי אבות סימן לבנים". קשה להעביר ניסים כלקח לבנים. את מעשי האבות, לטוב ולמוטב, אפשר לנסות להעביר וחשוב מאד לשמר. סיפור יוסף ואחיו5 מלמדנו מה קורה כאשר בני אדם לוקחים את גורלם בידיהם ולא משכילים לעצור ולחשוב מראש: "אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו", או כדברי גדעון למלאך: "בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת" (שופטים ו יג). את העובדה הפשוטה ששנאת חינם יכולה לפרק עם מבפנים (או לדחות את הקמתו ולשלוח אותו לשעבוד מצרים הנורא), אפשר היה ללמוד ישירות מספר בראשית, ממעשי אבות סימן לבנים. לא היה צורך בחורבן שני הבתים.
שבת שלום
מחלקי המים