- מה פשר סעודה זו של יוסף ואחיו עד ששתו והשתכרו ביחד? מה מנסה יוסף לעשות? להתחיל להתפייס איתם או להמשיך להתעמר בהם? האם הוא שולח להם רמזים והם לא מבינים? ראו מתחילת הפרק שהם מביאים לו מנחה, הוא משחרר את שמעון, הוא רואה את בנימין, יוצא לחדרו לשעה קלה. אז מה קורה כאן? ניסיון לפיוס שכשל, רמז לאחים שלא הבינו, או מוקש נוסף בדרך הפתלתלה של התוודעות יוסף אל אחיו? האם לרגע מתפתים שני הצדדים להפוגה של סעודה ביד המשנה למלך, לשתיה ולשכרות ולשכחת מה שעובר עליהם? האם הייתה זו שתיה של "יין ישמח לבב אנוש" (תהלים קד טו)? או שמא "תנו יין למרי נפש" (משלי לא ו)?
- במקרא נזכר הגביע לראשונה בתחילת פרק מד כאשר יוסף מצווה לאשר על ביתו: "וְאֶת גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן וכו' " ואח"כ בהטחת האשמה שהאחים גנבו את הגביע בו "נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי". המדרש הוא שמקדים את נושא הגביע ומשלב אותו בתחילת הסעודה עם האחים על מנת לקשר את הסעודה עם הרדיפה והאשמת הגניבה (כפי שנראה להלן). קשה להקשות מהמדרש על המקרא (למה לא נרמזו האחים בעקבות הניחוש בגביע), אבל זה בדיוק מה שהמדרש עושה על מנת לנסות לתת פשר לסעודת יוסף ואחיו ולענות על שאלותינו לעיל.
- מה פשר מתן תואר מלך ליהודה כאן? מה רוצה המדרש לומר בזה? בטווח המיידי שיוסף אומר לאחים (ובקריצה ליהודה) שהוא יודע מי כאן השליט ומי הוא שהחליט על מכירתו, ובטווח הארוך שיוסף מכיר בעצם בבכירותו של יהודה כפי שאכן אירע במהלך ההיסטוריה ושאותו בנימין שכעת הוא מצרף אליו עתיד בסופו של דבר להיות חלק ממלכות יהודה ולא בית יוסף. הפלגנו למרחקים.
- ראו בבראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה צג: "אמר ר' שמואל בר נחמן: מה עשה יוסף באותה שעה? עשה להם סעודה גדולה. וכיון שבא להסב נטל את הגביע והיה מקיש בו והיה אומר: ראובן שמעון לוי ויהודה יששכר זבולון בני אם אחת הם. היכן הם? הביאום והסיבום זה אצל זה. דן ונפתלי בני אם אחת הן, הביאום והסיבום זה אצל זה. גד ואשר בני אם אחת הן, הביאום והסיבום זה אצל זה. נשתייר בנימין, אמר: זה יתום ואני יתום, נשב אני והוא". ופרשני המדרש (ופרשני רש"י שמצטט מדרש זה) מסבירים שזה פשר המילים בפסוק: "הבכור כבכורתו והצעיר כצעירותו", שהיו ארבעה בכורים (וצעירים) כל אחד מאם אחרת. האם בעובדה שידע יוסף לסדר אותם עפ"י אמותיהם, כולל הושבתו ביחד עם בנימין בתירוץ זה או אחר, הוא רומז להם משהו והם לא מבינים?
- מדרש בראשית רבה הוא מדרש פרשני שמפרש את הפרשה עפ"י סדר הפסוקים במקרא (לא כולם בהכרח) ולא מדרש דרשני הבנוי סביב נושאים או מוטיבים. כאן הוא מפרש את נושא המתנות שיוסף ומשפחתו חלקו לבנימין יתר על שאר האחים. האם דבר זה, בנוסף על החלוקה הפלאית עפ"י הגביע לא עורר את חשדם של האחים מי הוא "האיש" שלפניהם? ואם חשדו, מה יכלו לעשות? לחזור על הסיפור המקורי שספרו לו בפעם הראשונה: "שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ" (בראשית מב יג), לפרט יותר ולהרחיב? ומצד יוסף, האם הכל היה מתוכנן מראש כולל המתנות שאסנת ובניו נתנו לגיס ולדוד בנימין, או שמא היו אלה מעשים ספונטניים? אולי גם יוסף לא שלט בכל מהלך העניינים שהתגלגלו ביד נעלמה לאן שהתגלגלו.
- ראו בגמרא שבת קלט ע"א שתי שיטות אם: "מיום שפירש יוסף מאחיו לא טעם טעם יין, דכתיב: ולקדקד נזיר אחיו" – שנהג יוסף בנזירות מיין מאז שנפרד מאחיו ואף הם נהגו מצידם כך (להוציא את המקרה הזה שהרי אי אפשר לסרב למשנה למלך מצרים), או שמא האחים כן שתו יין כל אותם שנים אבל הקפידו שלא לשתות לשכרה. וכאן שתו לשוכרה! ויוסף שתה? עפ"י פשט הפסוקים ("וישתו עמו") ולשון הגמרא בשבת ובמדרש בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת ויגש פרשה צג: "מיום שפירש יוסף מאחיו לא שתו יין עד אתו היום, אלא נזרו כולם מן היין, ואף יוסף לא שתה יין עד אותו היום, אלא נזר עצמו מן היין שנאמר: ולקדקד נזיר אחיו" - נראה שגם יוסף שתה איתם, אך אולי שתה (או עשה עצמו שותה) ולא השתכר. האם הקפיד לשמור על פקחונו ולא רק משום כבוד המלכות? עוד על השתייה והשכרות להלן.
- ניחוש בכלים כמו "העשויים לשעות" או לחכמת הכוכבים היה מוכר גם בארץ כנען ולא ממנו התפעלו האחים ותמהו.
- את השילוב קול-רוח-דיבור לא מצאנו בחז"ל ונראה שהוא לקוח מספרות הסוד והקבלה. ראו אוצר מדרשים (אייזנשטיין) מעין החכמה שמסביר ששלושתם משולבים בתנועת הרוח שנוצרת כאשר האדם פותח את פיו לומר משהו: "שהתנועה היא הקול מפני שיוצאת בהברה ומורה על הרוח ... ושניהם כאחד נקראים דבר מפני האויר שבא משניהם וזהו קול ורוח ודיבור". אבל נראה שמדרש בראשית רבה כבר מקדים ומגדיל כשהוא מדבר על הריח שיצא מהגביע שבו הערים יוסף על האחים.
- ראו פסוקים י-יד בסוף פרק סה בתהלים על הגשם המרווה את הארץ והיא מצמיחה יבול ומזון וחיים באים לעולם: "פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁקְקֶהָ רַבַּת תַּעְשְׁרֶנָּה ... תְּלָמֶיהָ רַוֵּה נַחֵת ... צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ: ... יִרְעֲפוּ נְאוֹת מִדְבָּר וְגִיל גְּבָעוֹת תַּחְגֹּרְנָה", והפסוק המסיים שם: "לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ בָר יִתְרוֹעֲעוּ אַף יָשִׁירוּ" – פסוק המשמש מקור לשירת העשבים. והדרשה בגמרא ראש השנה ח ע"א: "אימתי לבשו כרים הצאן? בזמן שיתרועעו אף ישירו. אימתי שבלים אומרות שירה – בניסן", ופירוש רד"ק על הפסוק בתהלים: "יתרועעו אף ישירו, שיבולי הבר יתרועעו אף ישירו, כי השבלים המלאים בנשוב בהם הרוח ישמיעו קול כאילו יתרועעו וישירו". אבל רבי בחיי הולך עוד צעד ומתאר את הקול המסתורי "הנשמע בשבלים בימי ניסן בשעה שאין הרוח מנשבת".
- תמהו האחים על הניחוש המיוחד שעשה יוסף שכמותו לא הכירו, בקול שמתערב בו דיבור "למי שיבין החכמה" (ובמדרש עפ"י הריח). וזה שגרם להם לתימהון, ולהקל על יוסף לטעון שגנבו את הגביע (שרצו לקחת חכמה מצרית זו לארץ כנען). לעניינינו, האם בתהליך ניחוש מתוחכם זה ניסה יוסף לרמוז להם (לאיים עליהם) שהוא יכול גם לגלות את סודם ומוטב שיתוודו בעצמם? האם זו הסיבה שהמדרש מכניס את הגביע לסעודת יוסף ואחיו (ולא רק לצורך העצמת הגניבה והאישום: "כי נחש ינחש איש אשר כמוני")?
- בתקופה של שבע שנים.
- כך גם מפרש רשב"ם, הרא"ש ואחרים שתמיהת האחים הייתה על סדר ישיבתם שהתאים לגילם: "צוה יוסף להושיבם כך: ויתמהו. שהרי כולם נולדו בשבע שנים ואין להבחין איזה קודם לזה". אך פרשנים אחרים ודווקא מאסכולת בעלי התוספות הצרפתים מפרשים שהאחים ישבו בסדר הנכון מעצמם והתמיהה הייתה מי הוא בעצם השליט הזה. ראו פירוש הדר זקנים: "ויתמהו האנשים. על כרחך לא קאי האי תמיהה להושיבו לפניו הבכור כבכורתו דהא לא כתיב ויושיבם אלא וישבו מעצמם. אלא מה היתה התימא? ממה דכתיב: וישימו לו לבדו. אמרו: מה טיבו של זה? אינו לא עברי ולא מצרי כיון שהוא אוכל לבדו". כך גם פירוש חזקוני: "ויתמהו - על כרחך לא היתה התימה אוישבו לפניו הבכור כבכורתו, דהא לא כתוב ויושיבם אלא וישבו מעצמם. אלא תמהו על אשר ראו וישימו לו לבדם ולהם לבדם ולמצרים לבדם. אמרו: מה טיבו של זה מדהוא אוכל לבדו, אינו לא מצרי ולא עברי". כאן יש לנו הסתמכות על פסוקי המקרא עצמם, בלי צורך בגביע המדרש, שאכן הזימון לסעודה היה במטרה לעורר עוד 'נקודה קטנה' בלבם של האחים. אמנם, לא סביר שתמיהה זו, באיזו שיטה שתהיה, היא שתביא את האחים לפתוח את סגור ליבם לפני השליט הכל יכול, אבל אפשר שנקודה מצטרפת לנקודה ורמז מתחבר לרמז. יוסף אולי ציפה שהחיבור יהיה כבר כאן, אבל בדיעבד הייתה סעודה זו עוד נקודה על הגרף וההתפרקות אירעה בנאומו של יהודה.
- כאן מציע רד"ק את הגישה הפייסנית, לפחות מנקודת ראות האחים. האחים נוכחים לדעת ששליט מצרים איננו איש רע שסתם מתנכל להם. הנה הוא משנה את יחסו אחרי שהם קיימו את הבטחתם. ושליט זה אפילו מבין מה המשמעות של בקשתו להביא את 'האח הקטן' (שעפ"י המדרש היה בן שלושים ...) ולהפרידו מאביו. ראו בדומה פירוש כלי יקר בראשית מג לד: "וישא משאת מאת פניו וגו'. האחים סברו שלכך הוא נותן להם מתנות ומכבדם כדי לפייסם מה שחשדם במרגלים ואין בהם. ותרב משאת בנימין, לפי שעל ידי חשד זה הביאו בסכנת הדרך חנם". עם שליט שמגלה כעת יחס אנושי אפשר אולי גם להידבר ... אך מנגד, ראו פירוש עקידת יצחק (רבי יצחק עראמה) שמחזיר אותנו אל התמיהה: "ויתמהו האנשים הרואים את כבודם איש אל רעהו לאמר הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. ועוד כי לא ידעו מה טיבן אצל אדוני הארץ אשר עשה להם את כל הכבוד הזה". מחד גיסא, "מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", אבל מאידך גיסא "לא ידעו מה טיבן אצל אדוני הארץ" ולך תדע מה בדיוק ובאמת חושב עלינו האיש המסתורי הזה. בקיצור, האחים תמהים ומבולבלים וקשה לחשוב שמבלבול זה תצא הודאה והכרה על חטא ותצמח אחווה מחודשת.
- ובפירוש הרחב דבר מרחיב הנצי"ב לסעודת מצווה של ממש: "נראה לומר באשר היו חייבים להודות לה' שמילטם מן החשד של מרגלים, והרי השלטון ידע והכיר כי כנים המה, ופייסם הרבה על החשד. וכמו שהיה בבית המקדש נהוג להביא תודה ובשעת אכילת התודה לפרסם את הנס ולספרו, כדכתיב: לך אזבח זבח תודה ובשם ה' אקרא". והוא ממשיך שם לדון בדיני סעודת הודיה שצריכים עשרה ובדיעבד מספיק "תרי רבנן שמבינים הספור אל נכון, על כן כשהצטרפו עם בנימין שלא היה בצרה, והשלטון התחבר ג"כ עמם, שתו כוס ישועות ושכרו עמו בחדוה ובשמחה של מצוה כדין תודה לה' ... לקרוא בשם ה' על כוס ישועות", ועוד הוא מפליג שם לארבע כוסות של פסח! ואנחנו קוראים פירוש מפתיע זה ותמהים איש אל אחיו: זה מה שיוסף ואחיו קיימו שם? סעודת מצווה והודיה ושתו "כוס ישועות"? מה מבקש הנצי"ב לומר? נשמח לשמוע לקח משואבי המים ועד אז נעלה את ההשערה שיש כאן הקצנה ב"הפוכה". במקום לאיים על האחים וללכת בדרך החשד והצורך בווידוי ובכפרה, יוסף מקיים 'סעודת הודיה' שמטרתה לסלק כל חשד בתקווה שמישהו מבין האחים יתעורר וישאל: על מה ההודיה? לשמחה זו מה עושה? ויוסף יענה: קיימתם הבטחתכם להביא את בנימין, ובישרתם לי שאביכם חי, והנה אני משחרר לכם את שמעון ומחזיר לכם את כספכם וכו'. או אז יתחיל להתגלגל שיח ומישהו יאמר שההודיה עוד לא שלימה ויתוודה שנותר בארץ כנען אבא זקן שלא בדיוק "שלום לו", ולמה חשוב לך שליט מצרים שלום אבינו וכו', והתוודעות האחים ויוסף תהיה ע"י מאכל ומשקה ויין כיד המלך וייפתחו לבבות ופיות ויוצאו השדים ויינקו האורוות. האמנם?
- לא לשתות יותר מהכוס הראשונה ולהסתפק בה.
- והפסוק הסמוך שם במשלי: "וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה". ראה רש"י על הפסוקים שם: "כי תשב ללחום - לאכול: בין תבין - תן לבך לדעת מי הוא אם עינו צרה או יפה" וכך גם מפרשים פרשנים אחרים. כאשר אתה מוזמן אחר כבוד אל בית המושל, שים לב והיזהר! והאחים לא נזהרו והתמכרו ליין. אחרי שמספר שנים התנזרו מהיין כמדרש בראשית רבה לעיל, או לפחות "לא היו מורגלים" ביין מלכות כלשון ספורנו, במקום לשתות מעט, לחוש נינוחים ואולי להפסיק לשמור סודם ולקיים מאמר הגמרא בעירובין סה ע"א: "נכנס יין יצא סוד" (ראה שם גם: "כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו ... כל המתיישב ביינו - יש בו דעת שבעים זקנים"), מתפתים האחים לשתות עוד ועוד והיין שהיה צריך להיות יועץ, הפך לרועץ ויוסף רואה אותם בקלקלתם ומשנה את תוכניתו. ראו בהקשר זה את פירוש אזניים לתורה (הרב זלמן סורוצקין) שמבחין בין יוסף ששתה יין כי הכיר את אחיו ושמח לקראת בנימין ושמע שאביו בין החיים ולפיכך התיר לרגע את נזירותו ובין האחים שלא הכירו את יוסף והיו עדיין במצוקה גדולה ששתו תחילה "מפני הנימוס ומפני היראה", אבל אח"כ נמשכו ביין על מנת לשכוח את צרתם וכפסוק שכבר הבאנו לעיל: משלי פרק לא פסוק ו (ו) תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ:
- אם את פירוש ספורנו לעיל הבנו על דרך החיוב מצד יוסף, בא פירוש משך חכמה וטוען בדיוק ההפך. כל עניין שתיית היין ואולי הסעודה כולה היו חלק מתוכנית מתוחכמת של יוסף לקחת אליו את בנימין ולהרחיק כל טענה אפשרית איך זה הוא לוקח תחת חסותו את מי שהוא מאשים בגניבה! התשובה: היה שתוי ומחמת שכרותו חמד את הגביע. גם השינה שבד"כ מפיגה את היין, לא פעלה כאן משום ששתו "יתר מרביעית כדי לשכר". ראו דברי רב נחמן בגמרא עירובין אליה מפנה משך חכמה: "לא שנו אלא ששתה כדי רביעית, אבל שתה יותר מרביעית - כל שכן שדרך טורדתו ושינה משכרתו" וכאן אכן יש למחרת המשתה יציאה לדרך חזרה לארץ כנען שמן הסתם הטרידה את האחים והחזירה אותם באחת לקרקע המציאות. את החיבור של שתיית היין עם היציאה מוקדם בבוקר למחרת (בעצם עוד בלילה) מצאנו גם בפירוש אלשיך שמקשר את הכל גם עם תרגיל מילוי האמתחות כסף וגניבת הגביע ואלה דבריו: "ועוד יש תימא עליהם כי עדיין לא הטהרו מצער הכסף אשר מצאו בפי אמתחותיהם, ולמה לא בדקו האמתחות טרם יצאו משם? אך הנה התחכם, כי אחר ששתו וישכרו עמו באהבה שם, לא עלה על רוחם (ש)עליהם יערימו סוד. ונוסף גם השכרות שדעתם בלתי מיושב להסתכל בעת המילוי. אז ויצו לאשר על ביתו וכו' מלא את אמתחות האנשים וכו' ואת גביעי גביע הכסף וכו' ". ומכאן, הדרך ישרה לפירוש אור החיים כדלהלן.
- פירוש זה של אור החיים ממוקם על הפסוקים שלמחרת 'סעודת יוסף ואחיו'. תחילה, עוד באותו הלילה הוא מצווה על "אשר על ביתו": "מַלֵּא אֶת אַמְתְּחֹת הָאֲנָשִׁים אֹכֶל כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת וְשִׂים כֶּסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ: וְאֶת גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן וְאֵת כֶּסֶף שִׁבְרוֹ וכו' ". ומיד עם אור ראשון: "קוּם רְדֹף אַחֲרֵי הָאֲנָשִׁים וְהִשַּׂגְתָּם וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה: הֲלוֹא זֶה אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדֹנִי בּוֹ וְהוּא נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ הֲרֵעֹתֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם" (כאן נזכר לראשונה הגביע במקרא). ובתווך, הפסוק הענייני: "הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם". רוב מכריע של הפרשנים והמדרשים מפרשים פסוק זה על דרך החיוב שלא פטרם יוסף בלילה שהוא סכנה, אלא רק עם אור הבוקר. אבל אפשר לקרוא פסוק זה באופו אחר, שבשילוח מיד עם אור ראשון – נגמרה החגיגה. ראו שוב פירוש אלשיך על הפסוק שמדגיש את תחכום יוסף שהאחים שתו והשתכרו עד הבוקר וששילח אותם עם חושך אחרון על מנת שלא ימששו ויבדקו את תכולת האמתחות שלהם, וכאשר יינם עדיין לא פג.
- מהבוקר שלמחרת חוזר אור החיים לבחון מה הייתה מטרת יוסף ב'תרגיל' גביע הכסף שהוא ללא ספק נקודת השיא בהתנכרותו לאחיו. וכדבריו: "צריך לדעת טעם יוסף בעניינים אלו". אם כוונתו "לצערם", הרי מעשיו מאמש בסעודה שערך לכבודם "מוכיחים" ההפך "כי גמר בלבו השלום ואכל ושתה עמהם והראה להם שלום"! תשובתו של אור החיים חוזרת לשאלה הכללית בה דנו רבים וטובים: מדוע בכלל התנכר יוסף לאחיו, והצעתו מתמקדת סביב מוטיב הכפרה שיכול להתקיים רק אם יתלוו לו הבושה, ההכרה שיש מי שמכיר את מעשיהם ואי אפשר יותר להמשיך בהסתרה, ומבחן מסירות הנפש על בנה האחר של רחל. כל זה כאמור חלק מהדיון הגדול על התנכרותו של יוסף לאחיו, אך אותנו מעניינים ההתייחסות לסעודה של אמש. כוונותיו של יוסף בסעודה זו היו כנים וחמים: "מעשיו מוכיחים כי גמר בלבו השלום ואכל ושתה עמהם והראה להם שלום". יוסף שלח לאחים רמזים ברורים בכל התנהגותו שם: "מצינו לו שהיה רומז להם הדבר בפרטים אחרים דכתיב: וישבו לפניו הבכור כבכורתו וגו' וכאלה רבות". אבל האחים לא נרמזו ובחרו לשתות לשכרה.
- אנו מציעים להעמיד את סעודת יוסף ואחיו בפרשתנו כתמונת ראי הפוכה של ישיבתם לאכול לחם בתחילת הסיפור, כאשר התדיינו ביניהם אם להרוג את יוסף או למכור אותו לעבד. ראו פירוש חזקוני שם: "וישבו בסעודה. וישבו מרחוק לאכול לחם פן ישמעו משם קול צעקתו" ומדרש פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא י כי תשא: "והם עומדים ומשליכין אותו לבור ואומרים: נאכל ונשתה ואחר כך אנו מושכים אותו ומעלים והורגים אותו. אכלו ושתו, באו לברך, אמר להם יהודה: באים להרוג ומברכים להקב"ה? אין אנו אלא מנאצים ... מה בצע כי נהרוג את אחינו. אמר להם יהודה: בוצע ברך ניאץ ה' " (ראו בדברינו מה בצע כי נהרוג את אחינו בפרשת וישב). אולי ראה יוסף כאשר העלו אותו מהבור את שיירי ארוחתם, אולי מי מהאחים נתן לו בכל זאת פרוסת לחם לדרך. כך או כך, הנה כעת הסעודה שמנגד, הנה האפשרות לתקן בסעודה זו את הקלקול הנורא שבסעודת 'אכילה על הדם' לפני עשרים ושתיים שנה. האמנם הייתה זו 'סעודה מתקנת' בה ביקש יוסף להראות לאחיו ש"גמר בלבו השלום ואכל ושתה עמהם והראה להם שלום" כדברי אור החיים, ו"שהיה בצוותא בשמחה עמהם" כפירוש העמק דבר? או אולי 'סעודה נוקמת' בה תכנן יוסף מראש את עלילת גניבת הגביע והשקה את אחיו לשכרה כדברי משך חכמה ואלשיך? ואולי בדומה למהלכים אחרים בחיים האנושיים – האמת הפשוטה היא באמצע, בדרך ביניים. הייתה זו 'סעודת מבחן' שערך יוסף לאחיו ולעצמו. סעודה שתחילתה בטוב, בתקווה סמויה שאולי דווקא כאן במאכל ומשתה – שעומד כנגד מאכל ומשתה האחים כשהשליכו את יוסף לבור – תטוהר האווירה ותתחיל הדרך הארוכה לפיוס, לריפוי והשלמה. האחים יקלטו את הרמזים ששולח להם יוסף ויתוודו עד הסוף בפני שליט שרומז להם שהוא יכול בגביע לנחש הכל והשלום יחזור לבית יעקב. אך משלא צלחה דרך זו שהסתיימה בשתייה עד לשכרה (עד דלא ידע), בחר יוסף בדרך הקשה של האשמה בגניבה ולקיחת בנימין ודווקא שם בגישתו של יהודה - שעפ"י מדרש בראשית רבה יוסף מכתיר אותו כמלך (ומוותר לטווח הארוך על חלומותיו) - צלחה ההתוודעות ופסקה ההתנכרות.
- כך בפרשת ויחי לאחר מות יעקב ולאחר שיוסף ואחיו חוזרים למצרים אחרי הקבורה של אביהם במערת המכפלה. ראו גם מדרש תנחומא (בובר) פרשת שמות סימן ב: "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם. מה ראו? ראו כל ימים שהיה יעקב קיים היה יוסף סועד עמהם והיו אוכלין על שולחנו. וכיון שמת יעקב לא אכלו על שולחנו ... אמרו: יש רעה טמונה בלבו של יוסף, והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו". כך גם במדרשים אחרים (משנת ר' אליעזר) ובפירוש רש"י על הפסוק שהבאנו בדברינו לו ישטמנו יוסף בפרשת ויחי. מקורות אלה מצטרפים לכאורה לשיטה שסעודת יוסף לאחיו בפרשתנו הייתה לא כנה. לאחר מות יעקב מתברר שכל השנים בהם סעד יוסף עם אחיו במצרים עשה זאת אך ורק מפני כבוד אביו. והמסנגרים על יוסף שלא כרד"ק, אור החיים והעמק דבר ייאלצו להידחק לטיעון של "מי ישב בראש". כל עוד יעקב חי, הוא שקבע מי יישב בראש (והדברים "הסתדרו" עם העובדה שיוסף הוא משנה למלך מצרים). אבל כעת שאבא יעקב נפטר, אין ליוסף עוד הרשאה מאביו לשבת בראש השולחן המשפחתי. ולתת ליהודה או לראובן לשבת בראש לא יכול היה יוסף לפי שהוא מלך ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול.