פרשות השבוע

ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
האזינו
נצבים-וילך
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מטות-מסעי
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בהר-בחקתי
אמור
אחרי מות-קדושים
תזריע-מצורע
שמיני
צו
ויקרא
ויקהל-פקודי
כי תשא
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
האזינו
וילך
ניצבים
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מסעי
מטות
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בחוקותי
בהר
אמור
קדושים
אחרי מות
מצורע
תזריע
שמיני
צו
ויקרא
פקודי
ויקהל
כי תשא
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
האזינו
וילך
נצבים
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מטות-מסעי
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בהר-בחקתי
אמור
אחרי מות-קדושים
תזריע-מצורע
שמיני
צו
ויקרא
ויקהל-פקודי
כי תשא
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
וזאת-הברכה
האזינו
נצבים-וילך
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מטות-מסעי
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בהר-בחקתי
אמור
אחרי מות-קדושים
תזריע-מצורע
שמיני
צו
ויקרא
ויקהל-פקודי
כי תשא
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
זאת-הברכה
האזינו
וילך
ניצבים
כי־תבוא
כי־תצא
שפטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מסעי

מקדש חוניו

פרשת תרומה, תשפ"ב

עדכון אחרון: 15/02/2022

מים ראשונים: זכות הראשונים על המונח "מקדש" שמורה לשירת הים פרשת בשלח: "מקדש ה' כוננו ידיך", אך לפרשת תרומה זכות הראשונים על התחלת המעשה בפועל של הקמת משכן הוא מקדש ארעי, ככתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". לפיכך כבר נדרשנו בשבת זו לא רק למעשה המשכן שבמדבר, אלא גם למשכן שילה, למשולש משכן ושני מקדשי הקבע: ראשון ושני ואף לבניין הורדוס. נראה על כן שאולי זה המקום להידרש לעוד "מקדש" מיוחד ושונה הוא מקדש חוניו שהוקם במצרים 'אי שם' בתקופת בית שני.1

מסכת מנחות פרק יג משנה י – דין נודר קרבן ונזירות בבית חוניו

הרי עלי עולה – יקריבנה במקדש; ואם הקריבה בבית חוניו – לא יצא. שאקריבנה בבית חוניו – יקריבנה במקדש; ואם הקריב בבית חוניו – יצא. …. 2

הכהנים ששמשו בבית חוניו – לא ישמשו במקדש בירושלם, ואין צריך לומר לדבר אחר3 … – הרי הם כבעלי מומין חולקין ואוכלין אבל לא מקריבין.4

תוספתא מנחות (צוקרמאנדל) פרק יג הלכה יב – נוסח התוספתא

הרי עלי עולה יקריבנה במקדש ואם הקריבו בבית חוניו לא יצא וחייבין עליה כרת: הריני נזיר יגלח במקדש ויצא ואם גלח בבית חוניו לא יצא וחייבין על זבחיו כרת.5

תלמוד בבלי מסכת מנחות דף קט עמוד ב – סיפור המעשה ושתי גישות להלכה

ואין צריך לומר דבר אחר.6 מדקאמר "אין צריך לומר דבר אחר", מכלל דבית חוניו לאו עבודת כוכבים הוא.7 תניא כמאן דאמר: בית חוניו לאו עבודת כוכבים הוא;

דתניא: אותה שנה שמת שמעון הצדיק, אמר להן: שנה זו הוא מת, אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להן: כל יום הכפורים נזדמן לי זקן אחד לבוש לבנים ונתעטף לבנים ונכנס עמי ויצא עמי, שנה זו נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ונתעטף שחורים ונכנס עמי ולא יצא עמי. לאחר הרגל חלה שבעת ימים ומת, ונמנעו אחיו הכהנים מלברך בשם.8 בשעת פטירתו, אמר להם: חוניו בני ישמש תחתי. נתקנא בו שמעי אחיו שהיה גדול ממנו שתי שנים ומחצה, אמר לו: בא ואלמדך סדר עבודה, הלבישו באונקלי וחגרו בצילצול,9 העמידו אצל המזבח. אמר להם לאחיו הכהנים: ראו מה נדר זה וקיים לאהובתו, אותו היום שאשתמש בכהונה גדולה אלבוש באונקלי שליכי ואחגור בצילצול שליכי. בקשו אחיו הכהנים להרגו,10 רץ מפניהם ורצו אחריו, הלך לאלכסנדריא של מצרים ובנה שם מזבח והעלה עליו לשום עבודת כוכבים, וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: מה זה שלא ירד לה כך, היורד לה על אחת כמה וכמה, דברי רבי מאיר.11

אמר לו רבי יהודה: לא כך היה מעשה, אלא לא קיבל עליו חוניו, שהיה שמעי אחיו גדול ממנו שתי שנים ומחצה, ואף על פי כן נתקנא בו חוניו בשמעי אחיו, אמר לו: בא ואלמדך סדר עבודה, והלבישו באונקלי וחגרו בצילצול והעמידו אצל המזבח. אמר להם לאחיו הכהנים: ראו מה נדר זה וקיים לאהובתו, אותו היום שישתמש בכהונה גדולה אלבוש באונקלי שליכי ואחגור בצילצול שליכי.12 בקשו אחיו הכהנים להרגו,13 סח להם כל המאורע,14 בקשו להרוג את חוניו. רץ מפניהם ורצו אחריו, רץ לבית המלך ורצו אחריו, כל הרואה אותו אומר: זה הוא זה הוא. הלך לאלכסנדריא של מצרים ובנה שם מזבח והעלה עליו לשם שמים, שנאמר: "ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים ומצבה אצל גבולה לה' " (ישעיהו יט יט).15

מסכת מגילה דף י עמוד א – מקריבים בבית חוניו בזמן הזה?

משנה: … קדושת שילה יש אחריה היתר. וקדושת ירושלים אין אחריה היתר.

גמרא: אמר רבי יצחק: שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזמן הזה. קסבר: בית חוניו לאו בית עבודה זרה היא,16 וקא סבר: קדושה ראשונה – קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא. דכתיב: "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, מנוחה – זו שילה, נחלה – זו ירושלים. מקיש נחלה למנוחה; מה מנוחה יש אחריה היתר – אף נחלה יש אחריה היתר".17 אמרו ליה: אמרת? אמר להו: לא. אמר רבא: האלהים! אמרה, וגמירנא לה מיניה. – ומאי טעמא קא הדר ביה? – משום קשיא דרב מרי. דמותיב רב מרי: קדושת שילה יש אחריה היתר, קדושת ירושלים אין אחריה היתר. ועוד תנן: משבאו לירושלים נאסרו הבמות, ולא היה להם עוד היתר, והיא היתה לנחלה. תַּנָּאֵי היא.18

מסכת עבודה זרה דף נב עמוד ב – שימוש בכלים של מקדש חוניו

בעא מיניה ר' יוסי בן שאול מרבי: כלים ששימשו בהן בבית חוניו, מהו שישתמשו בהן בבית המקדש? וקא מיבעיא ליה אליבא דמ"ד: בית חוניו לאו בית עבודת כוכבים היא, דתנן: "כהנים ששימשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש שבירושלים, ואינו צריך לומר לדבר אחר";19 כהנים הוא דקנסינהו רבנן משום דבני דעה נינהו, אבל כלים לא, או דלמא לא שנא? א"ל: אסורים הן, ומקרא היה בידינו ושכחנוהו. 20

איתיביה: "וְאֵת כָּל הַכֵּלִים אֲשֶׁר הִזְנִיחַ הַמֶּלֶךְ אָחָז בְּמַלְכוּתוֹ בְּמַעֲלוֹ הֵכַנּוּ וְהִקְדָּשְׁנוּ וְהִנָּם לִפְנֵי מִזְבַּח ה' " (דברי הימים ב כט יט), מאי לאו הכנו – דאטבלינהו, הקדשנו – דאקדישננהו! א"ל: ברוך אתה לשמים שהחזרת לי אבדתי, הכנו – שגנזנום והקדשנו – שהקדשנו אחרים תחתיהם. לימא מסייע ליה: מזרחית צפונית – בה גנזו בית חשמונאי את אבני המזבח ששקצו אנשי יון, ואמר רב ששת: ששקצו לעבודת כוכבים!21

סדר עולם רבה (ליינר) פרק כג – בבית ראשון בדורו של חזקיהו

לאחר מפלתו של סנחריב עמד חזקיה ופטר את האוכלוסין שבאו עמו בקולרין, וקבלו עליהם [עול] מלכות שמים, לקיים מה שנאמר: "ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען וגו' " (ישעיהו יט יח). הלכו ובנו מזבח והיו מקריבין עליו עולות לשם שמים, שנאמר: "ביום ההוא יהיה מזבח לה' וגו' " (שם יט יט), והיו מתפללין ומשתחוין אל ירושלם, שנאמר: "ואליך ישתחוו אליך יתפללו" (שם מה יד).22

בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ חָמֵשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מְדַבְּרוֹת שְׂפַת כְּנַעַן וְנִשְׁבָּעוֹת לַה' צְבָאוֹת עִיר הַהֶרֶס יֵאָמֵר לְאֶחָת: בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַה' בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם וּמַצֵּבָה אֵצֶל גְּבוּלָהּ לַה': וְהָיָה לְאוֹת וּלְעֵד לַה' צְבָאוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם כִּי יִצְעֲקוּ אֶל ה' מִפְּנֵי לֹחֲצִים וְיִשְׁלַח לָהֶם מוֹשִׁיעַ וָרָב וְהִצִּילָם: וְנוֹדַע ה' לְמִצְרַיִם וְיָדְעוּ מִצְרַיִם אֶת ה' בַּיּוֹם הַהוּא וְעָבְדוּ זֶבַח וּמִנְחָה וְנָדְרוּ נֵדֶר לַה' וְשִׁלֵּמוּ: וְנָגַף ה' אֶת מִצְרַיִם נָגֹף וְרָפוֹא וְשָׁבוּ עַד ה' וְנֶעְתַּר לָהֶם וּרְפָאָם: (ישעיהו פרק יט פסוקים יח-כב).23

מכילתא דרבי ישמעאל בשלח מסכתא דויהי פתיחתא – השכר למצרים

"ויהי בשלח" – אין שילוח בכל מקום אלא ליווי, שנאמר: "ואברהם הולך עמם לשלחם" (בראשית יח טז), "וישלחם יצחק" (שם כו לא). הפה שאמר: "גם את ישראל לא אשלח" (שמות ה ב), הוא הפה שאמר: "אנכי אשלח אתכם" (שם ח כד) – מה שכר נטלו על כך? "לא תתעב מצרי" (דברים כג ח). הפה שאמר: "לא ידעתי את ה' " (שמות ה ב), הוא הפה שאמר: "אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים" (שם יד כה) – מה שכר נטלו על כך? "ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים ומצבה אצל גבולה לה' " (ישעיה יט יט).24

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת מנחות פרק יג משנה י – מי הם שזבחו בבית חוניו25

… כיון שבקשוהו כל ישראל, ויצא בורח מירושלם לאלכסנדריה של מצרים, והקים שם באלכסנדריה בית כתבנית המקדש ובנה מזבח והקריב עליו קרבנות לה' יתעלה, וכך אמרו בית חוניו לאו בית עבודה זרה הוא, אלא שעבר על אמרו יתעלה לא תעלה עולותיך וכו'.26 ונתקבצו אליו הקבטים המצרים עם כל הנספחים אליהם, וקראם לעבודת ה'. ונשמעו לו והיו דבריו נעלים בעיניהם ועשאוהו להם לכהן. וכבדו אותו הבית, והיו המצרים עובדים בו את ה' ומקריבים קרבנות כפי שלמדם חוניו. ונתקיימה הבטחת ה' על ידי ישעיה: "ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים ומצבה אצל גבולה לה' ". והתמיד אותו הבית מאות בשנים. והכל מודים שכל הקרבנות הקרבין בבית זה ודומיו אינן קרבן, ובעל חי הנשחט בהם כמו אלו נחנק או ננחר. וזה שאמרנו "יצא" – לפי שנעשה כמי שאמר הרי עלי עולה על מנת שלא אהיה חייב באחריותה ולפיכך יצא ואף על פי שהרגה ולא הקריבה.27

בבלי מנחות דף קט עמוד ב – בשורה לגויים או התכנסות פנימה28

אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לאביי: ר' מאיר האי קרא דרבי יהודה מאי עביד ליה?29 לכדתניא: לאחר מפלתו של סנחריב, יצא חזקיה ומצא בני מלכים שהיו יושבין בקרונות של זהב, הדירן שלא לעבוד עבודת כוכבים, שנאמר: ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען נשבעות לה' צבאות, הלכו לאלכסנדריא של מצרים ובנו מזבח והעלו עליו לשם שמים, שנאמר: "ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים וכו' ".30

אמר רבי אבא בר רב יצחק אמר רב חסדא, ואמרי לה אמר רב יהודה אמר רב: מצור ועד קרטיגני מכירין את ישראל ואת אביהם שבשמים, ומצור כלפי מערב ומקרטיגני כלפי מזרח אין מכירין את ישראל ולא את אביהן שבשמים.31 איתיביה רב שימי בר חייא לרב: "ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה" (מלאכי א יא)! אמר ליה: שימי, את? דקרו ליה אלהא דאלהא.32

"בכל מקום מוקטר מוגש לשמי" – בכל מקום סלקא דעתך? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום, מעלה אני עליהן כאילו מקטירין ומגישין לשמי; ומנחה טהורה – זה הלומד תורה בטהרה, נושא אשה ואחר כך לומד תורה.33

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים: ככלות הכל, נראה שפרשת מקדש חוניו הייתה נשארה פרק עלום בתולדות ימי בית שני ובפרט ביחס של חז"ל אליו. דווקא משום ששיטת ר' מאיר נצחה והיה זה לא יותר מאשר עוד בניין לעבודה זרה, מה פשר אזכור בית זה במקורות הרבניים וההתעסקות בו (אמנם יש להודות, שולית-מה). האם לא יכלו חז"ל להתעלם מכוחה ועוצמתה של היהדות הגדולה שפרחה אז במצרים? האם ייתכן קשר הופכי בין בית חוניו שהיה פסול ובין בית הכנסת המפואר "דיופלוסטון של אלכסנדריא של מצרים" שמי שלא ראה אותו "לא ראה בכבודן של ישראל"? ראה אזכורו בגמרא סוכה נא ע"ב בשיא תיאור שמחת בית השואבה במקדש?

הערות שוליים

  1. רוב מקורות חז"ל מקפידים לכנות אותו בשם בית חוניו, ואת המקדש שבירושלים מקדש ראשון, מקדש שני או מקדש סתם, אבל כבר פשט גם המונח מקדש חוניו בפרט בשנים האחרונות ומאידך גם למקדש לא נמנעו חז"ל מלכנות 'בית' פעמים רבות.
  2. קצרנו במשנה על מנת להתמקד במהות בית חוניו ודינו של מי שנדר להביא שם קרבן (דלגנו על דין מי שנדר נזירות וגילח והביא קרבנותיו בבית חוניו וכן על שיטת רבי שמעון שכל מה שעשה אותו אדם איננו ולא כלום). מלשון המשנה ניתן להבין יחס פושר לגבי בית חוניו, לשון "יצא" או "לא יצא" במשנה ובתוספתא הוא תמיד במשמעות של לצאת ידי חובה. אבל הגמרא מסבירה ש"יצא" אם הקריב בבית חוניו הוא רק שיצא ידי נדרו להביא קרבן, אבל עדיין נחשב כמי שהקריב קדשים מחוץ למקדש שעונשו כרת. כך שיטת רב המנונא ורבי יוחנן בגמרא שם וכך משמע גם בתוספתא להלן. ושיטת רבא בגמרא שאומר שאין זה אלא כמי שהתכוון להביא דורון (דורון למי?), אפשר שמקלה יותר ומתקרבת לשיטת רבי שמעון במשנה שאין כאן שום דין של קרבנות "אין זו עולה" וסתם הרג בהמה כפי שמסביר רמב"ם להלן. כל זה תמצית של הגמרא במנחות קט ע"א בתקווה שסיכמנו נכון.
  3. היינו שכהנים ששמשו לעבודה זרה ("דבר אחר") וודאי שאינם יכולים לחזור ולשמש במקדש בירושלים. ראו מלכים ב כג ט: "אַךְ לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֶל מִזְבַּח ה' בִּירוּשָׁלִָם כִּי אִם אָכְלוּ מַצּוֹת בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם" ופירוש רש"י שם: על משנה זו אגב נתלו לא מעט דיונים הלכתיים לגבי כהן שהשתמד וחזר בתשובה, אם יכול לעלות לדוכן ולברך (תוספות מנחות קט, תענית כט ורבים).
  4. כאן אנו שומעים יחס סלחני-מה לכהנים ששמשו בבית חוניו, כפי שנראה עוד בגמרא להלן.
  5. ובהמשך שם, בדומה למשנה, גם דין הכהנים ששמשו בבית חוניו או במקומות אחרים בשעת איסור הבמה, אם יכולים לחזור ולשמש בבית המקדש שבירושלים. לשון התוספתא הוא חד-משמעי וחד-צדדי: מי שמקריב בבית חוניו לא יצא ידי חובתו ועונשו כרת כדין כל מקריב מחוץ למקדש. אין מצב של "יצא" בבית חוניו. התוספת במשנה שמתייחסת גם למי שנודר להקריב בבית חוניו: "שאקריבנה בבית חוניו - יקריבנה במקדש; ואם הקריב בבית חוניו - יצא", היא שיוצרת את הרושם הסלחני-מה לגבי מקדש חוניו. תוספת זו באה לומר שלכתחילה, גם מי שנדר לבית חוניו עדיף ורצוי שיביא את הקרבן לירושלים, אבל "אם הקריב בבית חוניו – יצא". לא בכדי מתקנת הגמרא רושם זה להלכה כפי שהבאנו בתמצית בהערה 2. ועדיין, גם בתוספתא "זכה" מקדש חוניו שאליו מתייחסים יותר מכל הקרבה אחרת מחוץ למקדש בירושלים. מה שאולי מעיד שהייתה מציאות כזו בקהילה היהודית הגדולה והעשירה שהייתה כבר אז במצרים ואי אפשר היה שלא להתייחס אליה.
  6. זה ציטוט מהמשנה לעיל על הכהנים ששמשו בבית חוניו. אנחנו הבאנו את המשנה ברצף, כפי שהיא בקבצי המשניות, אבל בגמרא בבלי מחולקת המשנה לעיל לחלק שדן בקרבנות ובנזיר – מה שסיכמנו בקצרה בהערה 2, ולחלק הדן בכהנים ששמשו בבית חוניו, עליו דנה הגמרא שלהלן ומספרת את הרקע להקמתו.
  7. זה בסיס הדיון שבגמרא להלן אם בית חוניו היה סוג של עבודה זרה או לא. ואם לא, מה היה זה? האם בנה חוניו העתק של המקדש שבירושלים (כך ברמב"ם ובתפארת ישראל על המשנה)? האם בנה רק מזבח להקרבת קרבנות ובניין כלשהוא לצדו? קרבנות יחיד/נדבה או גם חובה וציבור? לצורך דיון זה מספרת הגמרא את הסיפור שהביא להקמת מקדש חוניו במצרים.
  8. היינו בשם המפורש. ראו תוספתא יג ח וכן ירושלמי יומא ו ג דברים רבים נוספים שפסקו לאחר שנפטר שמעון הצדיק: נר התמיד, הגורל לה' שעלה תמיד ביד ימין, שעיר המשתלח, הלבנת לשון הזהורית ועוד. עפ"י מסורת חז"ל מדובר בשמעון הצדיק שהיה משיירי הכנסת הגדולה (אבות א ב) ולאחר מותו התדרדרה הכהונה הגדולה (ויקרא רבה כא ט). התיארוך המסורתי לסיפור זה הוא כמאתיים ושלושים שנה לפני חורבן הבית (ערב תקופת החשמונאים). ולפי המסורת גם נחרב בית חוניו מספר שנים מועט לאחר חורבן הבית (ראו פירוט בתפארת ישראל על המשנה אולי גם בעקבות המסופר ביוסף בן מתתיהו, ראו גם קהתי).
  9. שהם בגדי יוונים. שמעי הוליך שולל את חוניו אחיו וביקש ללעוג לו. האם לא ראה חוניו אף פעם את אביו לבוש בגדי כהן גדול?
  10. את חוניו לפי שביזה את בגדי הכהן הגדול (ולא ידעו ששמעי אחיו הוא שרימה וביזה את חוניו אחיו).
  11. שיטת ר' מאיר היא ברורה: חוניו שנאלץ לברוח מירושלים הקים במצרים בית לעבודה זרה. אז למה המשנה ("סתם משנה" שהיא בד"כ כשיטת רבי מאיר) טורחת בכלל להתעסק בבית חוניו?
  12. הסיפור עפ"י ר' יהודה היה הפוך. חוניו אמנם לא קיבל עליו את הכהונה הגדולה, למרות הצוואה של שמעון אביהם, מפני ששמעי אחיו היה הגדול יותר, אך בכל זאת לא התגבר על קנאתו והוא שהוליך שולל את שמעי שלא הכיר את דיני הכהן הגדול.
  13. את שמעי.
  14. שחוניו הוא שרימה וביזה אותו (את שמעי).
  15. גם כאן ממשיכה הגמרא בנושא המעניין של הרדיפה אחרי השררה, כולל אמירתו הכנה של ר' יהושע בן פרחיה שם: "בתחילה כל האומר עלה לה, אני כופתו ונותנו לפני הארי; עתה כל האומר לי לירד ממנה, אני מטיל עליו קומקום של חמין", ראו דברינו שררה בפרשת קרח. לנושא שלנו, הרי לנו מחלוקת התנאים רבי מאיר ור' יהודה אם מקדש חוניו היה לשם עבודה כוכבים היינו פסול מכל וכל, או שמא כשיטת ר' יהודה שנבנה "לשם שמים". מעניין שדווקא ר' יהודה, שלפי הסיפור שהוא מספר חוניו הוא ה'איש הרע', קובע שמקדש חוניו היה לשם שמים. אבל מה משמעות הקמת מקדש "לשם שמים" ועוד במצרים?! כיצד יש להתייחס אליו? האם נחזור לקרוא את "יצא" בבית חוניו כפשוטו ובניגוד לגמרא (הערה 2 לעיל)? ושוב לשיטת ר' מאיר, שהיה זה בניין לעבודה זרה, למה טורחת המשנה בכלל להתייחס אליו? ומה יעשה ר' מאיר עם הפסוק שר' יהודה מביא מספר ישעיהו? מה בכלל פשר פסוק זה? האם ניתן לקרוא אותו "כפשוטו"? האין זו נבואה ל'אחרית הימים'? נניח לרגע בצד את מחלוקת ר' מאיר ור' יהודה אליה עוד נחזור בהמשך. כאן רק נעיר שלסיפור זה של ריב שמעי וחוניו לאחר מות שמעון הצדיק שהיה גם כהן גדול, יש מקבילה בתלמוד ירושלמי מסכת יומא פרק ו הלכה ג ונשאיר למיטיבי לכת להשוות בין שני הנוסחים.
  16. ואם הוא לא עבודה זרה, אז מהו כן? פירוש רש"י בגמרא שם מקשר דעה זו עם שיטת ר' יהודה בגמרא מנחות שבית חוניו היה "לשם שמים" וכנגד שיטת ר' מאיר שהיה "לשום עבודת כוכבים" (אמנם בלי להזכיר את שמם). אך כאן צועדת הגמרא בשביל נוסף, לנושא שאולי יותר רלוונטי לתקופת החכמים הנזכרים כאן: האם קדושת ירושלים בטלה לאחר חורבן בית שני, אם לאו.
  17. בית חוניו איננו רק "לא עבודה זרה", אלא גם מקום שניתן להקריב בו קרבנות לאחר חורבן הבית! נראה שזו שיטה שהיא בבחינת "קומה שנייה" אם לא שלישית ורביעית ע"ג שיטת ר' יהודה לעיל. מה מבקש ר' יצחק לומר כאן? הלכה למעשה? הסכמה שבדיעבד? ציון עובדה בלבד? והרי ככל הידוע לנו נחרב בית חוניו כשלוש שנים לאחר חורבן הבית (סוף הערה 8 לעיל), אז מה פשר אמירה זו של ר' יצחק? האם הפך "בית חוניו" לדגם או לתקדים?
  18. ר' יצחק שאמר בתחילה "מקריבים בבית חוניו בזמן הזה" אמנם חזר בו מדבריו לפי דעה מסוימת, אבל לפי עדות משמועה ישירה של רבא, לא חזר בו ר' יצחק, והרי לנו שתי שיטות אליבא דרבי יצחק. הגמרא אמנם מקשה על דברי ר' יצחק הראשון שמקריבים בחוניו משני מקורות תנאיים, אחד מהם הוא המשנה שם שקובעת: "קדושה שילה – יש אחריה היתר, קדושת ירושלים – אין אחריה היתר". אך הגמרא לא דוחה לגמרי את דברי ר' יצחק הראשונים וקובעת: "תנאי היא". היינו, שתי הדעות שנאמרו בשם ר' יצחק הם מחלוקת קדומה של התנאים: ר' אליעזר ור' יהושע לפי הצעה אחת שם, או שתי שיטות אליבא דר' ישמעאל ברבי יוסי לפי הצעה שנייה. נראה שלמסקנת הסוגייה, קיימת ועומדת שיטת ר' יצחק הראשון שאחרי חורבן הבית אפשר להקריב קרבנות בבית חוניו. מי יקריב שם? יהודים תושבי מצרים? כל יהודי כולל יהודי ארץ ישראל שילכו לשם אם חשקה נפשם בהבאת קרבן? אילו קרבנות? קרבנות נדבה או גם חובה? האם יעלו לבית חוניו במועדים? האם יקריבו שם קרבנות חטאת? מי הם הכהנים שישרתו שם? והרי כבר חרב גם בית חוניו כאמור. אם שיטה זו סבורה שלאחר חורבן הבית, חוזר ההיתר להקריב בבמות בדומה לתקופה שלאחר חורבן שילה, למה לא בארץ ישראל? למה דווקא בבית חוניו, בארץ מצרים אליה נצטוו בני ישראל שלא לחזור, בבית שנוסד עקב מחלוקת מכוערת בין שני בניו של שמעון הצדיק? כך או כך, השיטה שר' יצחק חזר בו היא "קומה שנייה" על שיטת ר' מאיר ומתנגדת לכל ניסיון של חידוש עבודת הקרבנות לאחר החורבן. ההתנגדות לבמות גם אם הן לשם שמים כמוה כהתנגדות לעבודה זרה ואולי אפילו גדולה יותר. אולי לא לחינם לא נזכרת כאן מחלוקת ר' מאיר ור' יהודה שבגמרא מנחות לעיל. הדיון כאן הוא על המשך עבודת הקרבנות לאחר חורבן הבית. לחז"ל היו 'תרופות' אחרות כפי שנראה.
  19. זה ציטוט מהמשנה והתוספתא במסכת מנחות בהן פתחנו.
  20. רבי זוכר שהתשובה לשאלתו של ר' יוסי בן שאול נשענת על פסוק מהמקרא אבל לא זוכר איזה פסוק.
  21. ר' יוסי בן שאול מזכיר לרבי פסוק מדברי הימים ממנו משתמע שלאחר שחידשו את עבודת בית המקדש בימי חזקיהו, לאחר שהשבית אותו כליל אביו אחז המלך (ואולי גם הפכו למקום עבודה זרה, ראו בראשית רבה מב ג), הטבילו את הכלים וחזרו להשתמש בהם במקדש. רבי משבח אותו על 'החזרת אבידה' זו, אבל נזכר שהדרשה שלו הייתה בדיוק ההפך, שגנזו את הכלים שאחז טימא ויצרו חדשים במקומם. הנימוק שלכלים אין דעה בעוד שלבני אדם יש, פועל למסקנה בדיוק ההפך. על בני אדם שאולי עבדו בשוגג בבית חוניו נרחם ונרשה להם לפחות לחלוק בקרבנות ולאכול, כאשר במהרה ייבנה בית המקדש כפי שייחלו, אבל כלים נשליך מכל וכל וניצור חדשים. המגמה כאן היא ברורה ביותר, לנתק כל קשר עם בית חוניו, כאשר תקופת אחז-חזקיהו משמשת תקדים חשוב. נראה גם שהמשך הסוגייה בהשוואה עם אבני המזבח ששקצו היוונים ועשו החשמונאים מוקצים, יכולה להעיד על הקשר הענייני וההיסטורי של התדרדרות הכהונה (מותו של שמעון הצדיק) וייסוד בית חוניו עם מרד החשמונאים (והתדרדרותה אח"כ של מלכות חשמונאי). אזכור טיהור מקדש ראשון בתקופת חזקיהו של בית ראשון לצד טיהור המקדש במרד החשמונאים בבית שני שחל פחות או יותר בתקופת ייסוד בית חוניו – איננו מקרי. בית חוניו 'נופל' בין שניהם ונעלם.
  22. כנזכר לעיל, ר' יהודה וסיעתו מבססים את הטענה שמקדש חוניו היה "לשם שמים" על הפסוק בישעיהו: "ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים ומצבה אצל גבולה לה' ". בא מקור זה ואומר שהפסוק בישעיהו כבר התקיים בבית ראשון בימי חזקיהו המלך (שבתקופתו גם ניבא ישעיהו)! זו התשובה של ר' מאיר לפסוק שר' יהודה מצטט, ולהלן נראה מקור זה ביתר פירוט, בגמרא מנחות שעצרנו בה לעיל (ראו הערה 15) והבטחנו לחזור אליה. הקדמנו להביא מקור זה כאן על מנת לחברו עם גמרא עבודה זרה הנ"ל בדיון על הכלים בימי חזקיהו בתקופת בית ראשון. ללמדך שהאירוע של בית חוניו בבית שני אינו הראשון וכבר קדם לו אירוע דומה בבית ראשון בימי חזקיהו! גם "האוכלוסין שבאו עמו בקולרין" כבר רומז לטיבם של האנשים שקיימו את הפסוק בישעיהו ויכול להשליך על חידת בית חוניו. אך אנו מקדימים את המאוחר. נראה מקור זה בפירוט כאמור, בהמשך דברינו.
  23. כיון שהזכרנו ועוד נזכיר להלן את הפסוק בישעיהו המנבא על "מזבח לה' " במצרים. הרחבנו למספר פסוקים לפני ואחרי הפסוק המצוטט ולמעשה צריך לקרוא את הפרק בשלמותו – הוא פרק "משא מצרים" על נפילת מצרים ביד אשור. ראו פירוש אבן עזרא על הפסוק: "דרך הדרש ידוע, כי המזבח רמז להריגת מצרים ועל דרך הפשט שהוא כן, והעד: ועבדו זבח ומנחה". כך גם פירוש רד"ק על פסוק טז שם: "אמר ביום ההוא לפי שבזמן אחד היה שהחריב מלך אשור מצרים וכוש ואחר כן בא לירושלם ונגף שם". המזבח לה' במצרים הוא הטבח של מצרים ביד ממלכת צפון. ראו גם פירוש אברבנאל שמסתפק על איזה מלך מדובר: "מי היה המלך הזה אם סנחריב או נבוכדנצר או אלכסנדרוס מוקדון או אנטיוכוס הגדול או רומי, כי כל אחד מאלה כבש את מצרים" וגם תמה: "איך יתכן שנחשוב שהמצריים אשר מארץ מצרים ידברו שפת כנען שלא נסו לדבר בה, וישבעו לה' צבאות ויהיה להם מזבח וידעו את ה', ועבדו זבח ומנחה וידרו נדר לה' ושלמו" ועוד ועוד שאלות כדרכו, ומסכם שנבואה זו "היא להודיע וליעד על חרבן מצרים שיהיה לעתיד לבוא בזמן הגאולה". יש איפוא הסבר פשטני לנבואה זו של ישעיהו, וגם חז"ל שדרשו פסוק זה על בית חוניו אפשר שהתכוונו גם הם לרעיון רחב ומרחיק לכת מעבר לבית חוניו הספציפי אי-שם בימי בית שני, לפני חורבן הבית ואולי גם כרעיון אחרי החורבן.
  24. וכך עוד שם על "הפה שאמר מי ה' אשר אשמע בקולו (שמות ה ב) הוא הפה שאמר ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים" ומה השכר שנטלו מצרים על כך. אך עניינינו הוא שהשכר שקבלו מצרים על כך שהודו בכוחו של הקב"ה וידעו שהוא שנלחם כנגדם, הוא שלעתיד לבוא "יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים ומצבה אצל גבולה לה' ". אם סיפור חוניו מתוארך לסוף תקופת אנשי הכנסת הגדולה (שמעון הצדיק שהיה משיירי הכנסת הגדולה) סביר שבעל המכילתא מבית מדרשו של ר' ישמעאל שמע על מקדש חוניו ואולי אף הכיר אותו, ולפיכך אי הזכרתו כאן מרמזת שגם מדרש זה מבין את המזבח לה' במצרים כנבואה רחוקה וכחזון לעתיד לבוא ולא כהסבר או אפילו אסמכתא לפשר הקמת מקדש חוניו במצרים. בה בעת, אין זו גם נבואת חורבן כפירושי אבן עזרא ורד"ק לעיל. המזבח שיקום במצרים הוא שכר על ההודאה בגדולתו של הקב"ה. עצם הרעיון שדווקא במצרים ארץ הטומאה והשעבוד שנצטוונו לא לשוב אליה, יוקם מזבח לה' אינו זר לבעל המכילתא, אבל אין הוא קושר אותו עם אירוע קונקרטי.
  25. לקראת סוף דברינו אנו חוזרים למשנה במנחות בה פתחנו ופרשניה. זה הסדר הנכון, לאחר הגמרות ומדרשי ההלכה (ולעתים גם אחרי פרשני המקרא הראשונים). פרשני המשנה וודאי הכירו את כל המקורות הנ"ל והתחשבו בהם בפירושם למשנה.
  26. רמב"ם מתכוון כאן לצמד הפסוקים בדברים יב יג-יד בפרשת ראה: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה: כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ", שמשלימים את הפסוקים בויקרא יז ג-ד פרשת אחרי מות: "אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ". ביחד, מהווים פסוקים אלה דין "שחוטי חוץ" בלשון חז"ל. ראו הגמרות בעבודה זרה נא ע"ב, זבחים קו ע"א.
  27. בראש דבריו מסכים רמב"ם לשיטה שבית חוניו לא היה בית לעבודה זרה (אבל לא נוקט גם בלשון "לשם שמים") ובסוף דבריו נוקט כגמרא בבלי מנחות על המשנה, בפרט שיטת רב המנונא שם (ראו הערה 2 לעיל) ומדגיש שההקרבה שם לא נחשבה לשום דבר שבקדושה והריה כהריגה של הקרבן. אז מה היה שם? הפתרון שמציע רמב"ם (שחי שנים רבות במצרים) הוא שהעובדים בבית חוניו היו גויים מצריים שעבדו את ה' עפ"י דרכם וכפי שלמדם חוניו, והם "שעשאוהו להם לכהן". בדומה לסדר עולם רבה לעיל על חזקיהו. ראו דעה זו גם בתוספות במנחות קט ע"ב על שיטת ר' יהודה שמקדש חוניו היה "לשם שמים: "תימה הרי יש כאן איסור שחוטי חוץ!", והוא מתרץ: "ונראה דלבני נח היה מעלה (לעובדי כוכבים) הנודרים נדרים ונדבות". ראו גם פירוש תוספות יום טוב על המשנה שמקריאה כוללת של דברי רמב"ם מסיק שאמנם עיקר הקמת בית חוניו הייתה לגויים, אך הצטרפו אח"כ גם ישראלים והם שעברו על איסור "פן תעלה עולותיך". מנגד, עומד פירוש תפארת ישראל - יכין שקובע שחוניו פיתה את היהודים הרבים שחיו במצרים "בכבוד גדול מזמן חורבן בית ראשון", בנה בית "דוגמת בית המקדש בירושלים" ודרש להם את הפסוק מישעיהו שלא כהוגן והטעה אותם: "הוא פתה אותם להאמין, שיקריבו בו גם ישראל, לכן הקריבו שם קרבנות הישראלים וגם תושבי הארץ לפנים". ראו איך בפירושו שם הוא רומז על קשר אפשרי בין בית חוניו ובין בית הכנסת הגדול והמפואר של אלכסנדריה שנזכר בגמרא סוכה נא ע"ב. לשתי השיטות יש לחזור ולשאול: מדוע מצאו חכמים לנכון להתייחס בכלל לבית חוניו ולדון במי שנודר קרבן לשם. לשיטת תפארת ישראל, למה להזכיר במשנה יהודים שעוברים על המצוות, ולשיטת רמב"ם, למה חשוב להזכיר בית שגויים "עובדים בו את ה' ומקריבים קרבנות כפי שלמדם חוניו"? האם זה "לשם שמים" של ר' יהודה?
  28. כאן אנו חוזרים לגמרא מנחות בה פתחנו. עצרנו במחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה (הערה 15 לעיל) וכאן נמשיך.
  29. לאחר דברי האגדה על הרדיפה אחרי השררה, מזכיר מר קשישא לאביי שנשארה פתוחה שאלת הגמרא שם מה יעשה ר' מאיר עם הפסוק בישעיהו "ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים ומצבה אצל גבולה לה' " שר' יהודה מביא כסיוע לשיטתו. על בסיס פרשנות המקרא שהבאנו לעיל, יכול ר' מאיר לענות על נקלה, אבל הגמרא בוחרת ללכת בדרך אחרת.
  30. תשובת ר' מאיר היא בדיוק הדרשה שראינו לעיל בסדר עולם רבה, אם כי בהבדלי לשון ותוכן מסוימים, כגון "בני המלכים שהיו יושבים בקרונות של זהב" שהם מלכי עמים שבאו עם סנחריב לצור על ירושלים ולאחר מפלת אשור השביע (הדיר) אותם חזקיהו שלא לעבוד עוד עבודת כוכבים. ראו גם האזכור בסדר עולם רבה ש"היו מתפללין ומשתחוין אל ירושלם", שנראה כעקיצה לר' יהודה. אתה מעמיד את הפסוק בישעיהו על מקדש חוניו שהיווה תחרות לירושלים והמעיט את העולים לרגל אליה ממצרים, ואני מעמיד את הפסוק על דורו של חזקיהו הצדיק (שראוי היה להיות המשיח, סנהדרין צד ע"א). אך בכך דווקא נוצר חיבור עם הצעת רמב"ם לעיל שגם בית חוניו היה מיועד לגויים ולקרבם לאמונה בה'. ובדרך זו נראה שהגמרא ממשיכה לצעוד. (ור' מאיר יאמר שמה שהיה נכון לימי בית ראשון ועובדה שלא צלח, וודאי שלא נכון לימי בית שני שהיה 'נמוך' ממנו (מחלוקת ריש לקיש ור' יוחנן בגמרא יומא ט ע"ב)).
  31. על החלוקה הגיאוגרפית הזו ראו בפירוש שטיינזלץ (שמציין שיש מפה אך לא מצאנו אותה), החשוב הוא שהוא מוציא את עמי המזרח מקבוצת המכירים בה' (מעדיף את גויי מצרים על גויי בבל?). ראו פירוש רש"י שם: "ואת אביהם שבשמים - שמאמצים בהקדוש ברוך הוא ואין מאמצים בעבודת כוכבים".
  32. רב סונט בשימי על שאלתו: אתה הוא שימי ששואל זאת? ותשובתו היא שהפסוק בספר מלאכי אין פירושו שהגויים מכירים ישירות בקב"ה ועובדים אותו, אלא שדווקא בעולם מרובה האלילות (הפוליתיאיסטי), יש הכרה של עובדי האלילים בכוח עליון מעל כל האלילים השונים. על נושא זה הרחבנו לדון בדברינו אלוהי האלהים בפרשת עקב, בפרט בשיטת ספורנו שם,.כאן חשוב להדגיש את הדעה שיש הכרה בקב"ה, בצורה זו או אחרת, גם בקרב אומות העולם ויש להכיר בתופעה זו שהיא ביסודה דבר חיובי. יסוד דעה זו הוא כבר בנביאים הראשונים שמנבאים על הגויים בעתיד שיעלו להר ה', המשכה בנביאים אחרונים ובפרט מלאכי פרק א והפסוק: "כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר ה' צְבָאוֹת" – פסוק שרבו עליו הדרשות והפרשנים וראוי לדף לעצמו (אליו יש לצרף את הפסוק בהלל, תהלים קיג ג: "מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם ה' "). המשך נוסף בדרשות הנ"ל על חזקיהו מחנך "בני המלכים", ואחריתה אפשר שהיא בגישות האוניברסליות לבית חוניו מר' יהודה בגמרא שהיה זה בניין "לשם שמים" ולא לעבודה זרה, אולי גם ר' יצחק בגמרא מגילה לעיל, וכלה בפירוש רמב"ם למשנה. אבל נראה שמנגד עומדת אסכולה של התכנסות, אולי על בסיס שיטת ר' מאיר. מה שאירע בימי חזקיהו ואולי גם רוחש בדורם של האמוראים (ראה הרשימה המכובדת לעיל: רבי אבא בר רב יצחק, רב חסדא, רב יהודה ורב) הוא דבר נאה שמצביע על התפרקות העולם האלילי, אבל לעם היהודי – דרכו שלו. יהודי כחוניו שבוחר לפרוש ולהקים מקדש במצרים איננו עושה שום דבר "לשם שמים". זו עבודה זרה לכל דבר ועניין.
  33. מהו שמו הגדול של הקב"ה ממזרח שמש עד מבואו? מה היא הקטורת המוגשת לשמו ומעלה ריח ניחוח? "תלמידי החכמים העוסקים בתורה בכל מקום"! ראו המשך שיר ההלל לעיסוק בתורה כתחליף לעבודת המקדש שפסקה: "שיר המעלות הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות ... אלו ת"ח העוסקים בתורה בלילה, מעלה עליהן הכתוב כאילו עסוקים בעבודה. ... אלו תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה, מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם". ואם ריש לקיש דורש: "מאי דכתיב: זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם? כל העוסק בתורה, כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם", בא רבא ודורש כך: "כל העוסק בתורה, אינו צריך לא עולה (ולא חטאת) ולא מנחה ולא אשם". אם ר' יצחק בגמרא מגילה מנסה להמשיך את עבודת הקרבנות אחרי חורבן הבית, אולי בדומה לבמות שהותרו אחרי חורבן שילה, ואם מאן דהוא רואה איזו התעוררות בעולם האלילי והתחלה של הכרה באלוהי אביהם של ישראל שבשמים, באה דרשה זו אשר חותמת (כמעט) את מסכת מנחות בתלמוד הבבלי (!) ומטה את הכף לטובת ההתכנסות של היהדות שלאחר החורבן, פנימה לעולם של תורה, תפילה וגמילות חסדים. לא "אור לגויים". אפשר שמקדש חוניו היא עוד גורם שהיטה את הכף לעולם התורה, זה שפרח בבבל ולא במצרים. וכמאמר רב הונא שם על "גליות של בבל שדעתן מיושבת עליהן כבנים", לעומת "גליות של שאר ארצות שאין דעתן מיושב עליהן כבנות".

להצטרפות לרשימת התפוצה

האתר פתוח לגלישה חופשית ואינו דורש רישום. נשמח לשמוע לקבל הערות והארות מכל המבקרים באתר.

בנוסף, דפי פרשת השבוע והמועדים המתחדשים נשלחים במייל לכל המעוניין ומועלים במקביל לאתר.

להצטרפות לרשימת התפוצה