- כך, אם תשמעו. ובפרק הסמוך (דברים ח כ) מתואר המצב ההפוך, אם לא תשמעו: "כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר ה' מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹּאבֵדוּן עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵיכֶם". ראו פירוש רשב"ם שם: "עקב לא תשמעון - זהו סיום כל הפרשה. תחילת הפרשה והיה עקב תשמעון תנחלו את הארץ, ועקב לא תשמעון תאבדון ממנה". הרי לנו בפרשתנו בתמצית, כל מה שמשה אומר באריכות בפרשת התוכחה בפרשת כי תבוא.
- כבר קדם לעקב של משה, המסכם ומבאר את התורה לדור הבנים, ה"עקב" של אברהם; עקב האבות, ששמרו את מצוות ה' ותורתו, בדרכם ובמעשיהם, עוד קודם מתן תורה. לקישור זה יש סמך במקרא עצמו, שכן בעקב של משה, מוזכרים האבות: "וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ". "טובים השנים מן האחד", אך "החוט המשולש לא במהרה ינתק" (קהלת ד ט) – "כיסא של שלוש רגליים" שמשה מזכיר בתפילתו למען עם ישראל אחרי חטא העגל (ברכות לב א). ל"עקב" של אברהם ומשה, נוסף "עקב" שלישי של בעל ספר תהלים: "גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב" (תהלים יט יב).
- מדרש זה מדברים רבה מייצג אסופת מדרשים נכבדה שדנה בשכר המצוות והיא מתחברת לפסוקים שהבאנו לעיל. ראו דרשות נוספות בכיוון זה בדברים רבה (ליברמן) ומדרשי תנחומא על הפרשה, מדרש תהלים מזמור צב ועוד – כולם על צמד המילים "עקב תשמעון". אך אנחנו בחרנו בעקבות רש"י שמיד נראה, לדון בנושא קרוב אך הוא עניין בפני עצמו: מצוות (או עוונות) שאדם דש בעקביו. ובע"ה נשלים את מדרשי עקב תשמעון במועד זה כעת חיה בשנה האחרת.
- אפשר אולי להבין את דברי רש"י כך: אם על קיום המצוות הקלות שאדם דש בעקבו, ההבטחה היא שמירת הברית והחסד, צא ולמד מה שכרם של שומרי המצוות הקשות והחמורות. אך נראה שרוב מפרשי רש"י הבינו את דבריו כך: אם תקפידו לא רק על המצוות החמורות, כי אם גם על הקלות, אותן שאנשים נוטים לזלזל בהן ולדוש בעקבם, אזי ישמור ה' לך את הברית ואת החסד. בכל מקרה, נראה מדברי רש"י שהדישה בעקב היא במשמעות רכה יחסית של דבר שנעשה בחוסר תשומת לב ובלי משים. אולי אפילו בזלזול ואי התחשבות, אבל לא בכוונת זדון או ברגל גסה. כלאחר יד, נכון יותר, כלאחר רגל - כמי שלמשל דורך על נמלה תוך כדי הליכה ולא כמי שמועך שרץ מטריד ברגלו במכוון. ראו גם רש"י על הפסוק במשלי יט ב: "ואץ ברגלים חוטא - החוטא רופס ודש העונות בעקביו ואומר קל הוא זה אעבור עליו".
- ראו פרשני המקרא על פסוק קשה זה, בפרט אבן עזרא ודעת מקרא (עמוס חכם) שמסכימים שיש לקרוא את הפסוק כמקשה אחת ולא כשני חצאים (ובודאי שהחצי השני איננו הסבר או מענה לחצי הראשון) והמילה "למה" חלה על הפסוק כולו: למה זה אירא ואפחד מאנשי רע ועוון המסובבים אותי? ה' ודאי יצילני. כך משמע בפירוש דעת מקרא. אך המדרש הולך בדרכו ומפצל את הפסוק.
- כל מפרשי רש"י וחוקרי מקורותיו, מביאים את מדרש תנחומא זה כמקור לפירושו הנ"ל. אך אם נדקדק בלשון המדרש, נראה שלא מופיע בו הביטוי "דש בעקבו" כי אם "משליך תחת עקבו". האם יש הבדל? האם אחד מהם רך יותר? אם מקורותינו מדויקים ולא חלו בהם ידיים, מדוע שינה רש"י מלשון המדרש שמשמש לו מקור? האם כדי לרככו? איפה אם כן מופיע הביטוי דש בעקבו?
- פרקי אבות פרק ב משנה א. אבל שם יש נימוק ברור: "שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות" ואפילו עצה יעוצה: "והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה". ראו גם הנוסח באבות דרבי נתן נוסח ב פרק לב: "והוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. ובורח מעבירה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מהו עונשין של עבירות. והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה". ואילו כאן השיקול הוא יותר חיוכי-דתי ולא שכר והפסד.
- בחצי השני של המדרש, נכנסנו לכל העניין המורכב של מצוות קלות וחמורות. דווקא המצוות הקלות שאדם דש בעקביו (הנה אנו נמשכים להשתמש בביטוי זה למרות שכאמור איננו במדרש. זו השפעת לשון רש"י גירסה דינקותא, יש כאן היזון חוזר מרש"י למדרש), הן שעשויות להפלילו ביום הדין. חמורות נעשות קלות וקלות נעשות חמורות. ראו איך המדרש מביא את דברי חז"ל בפרקי אבות (פרק ב משנה א): "הוי זהיר במצווה קלה כבחמורה" בלי המשכו (ונימוקו): "שאי אתה יודע מתן שכרם של מצוות". נראה שזו השמטה מכוונת ולא יד המעתיקים. המדרש מעלה סיבה הרבה יותר חזקה (בעיניו) לצורך להיזהר במצוות קלות שאדם דש בעקביו, כפי שהסברנו. ורש"י? רש"י מביא רק את החצי הראשון של המדרש וגם לכך יש ודאי סיבה. וכבר זכינו כאמור להקדיש דף נפרד לנושא מצווה קלה בפרשה זו.
- לפני שנפנה למקורות אפשריים לרש"י בפרשתנו, נראה שרש"י עצמו מציע גוון אחר לביטוי "דש בעקבו", בפירושו לפסוק בישעיהו: "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן" שקראנו בפרשת חזון. כאן משמע שלא מדובר במצוות קלות שאדם לא שם לב אליהן, אלא, אדרבא, דברים שאדם מתעלם מהם במכוון. הוא יודע היטב מה הוא עושה ומה משמעות מעשיו, אלא שהוא בוחר להתעלם. הוא דש במכוון ומסובב היטב את העקב, כמו האיכר שדש את התבואה. בדרך זו הולך רש"י גם בפירושו לפסוק בישעיהו מב כה: " ... וַתְּלַהֲטֵהוּ מִסָּבִיב וְלֹא יָדָע וַתִּבְעַר בּוֹ וְלֹא יָשִׂים עַל לֵב - יודע הוא אלא שדש בעקב לא חש להבין זאת ולשוב מרשעו". וכך מפרש רש"י גם בהושע יא ג: "ולא ידעו כי רפאתים - יודעין היו אלא שדשו בעקב עשו עצמם כלא יודעים". אכן פעולת הדישה בעקב ניתנת להבנה בשני אופנים שונים ואפילו מנוגדים. לפירוש הראשון, בפרשתנו שהוא: עקב כבדרך אגב, צריך רש"י להוסיף שמדובר במצוות קלות, אבל לפירוש השני, של "לא חש להבין", אין מדובר בעניין של מצוות קלות מול חמורות. חומרת המעשה היא החשובה, לא חומרת המצווה. הכל נעשה חמור, עקב הפעולה החמורה, המכוונת והמתריסה והרי זה באמת בדומה לפעולת המשליך שמצאנו בתנחומא. ואנו נמשיך לחפש מקורות לרש"י בחז"ל, מהם נוכל אולי גם לשפוט כשיטת רש"י הראשונה או השנייה.
- הגמרא שם מספרת על ר' חנינא בן תרדיון שלימד תורה ברבים ונתפס עקב כך ע"י שלטונות רומא: "אתיוהו לרבי חנינא בן תרדיון, אמרו ליה: אמאי קא עסקת באורייתא? אמר להו: כאשר צוני ה' אלהי. מיד גזרו עליו לשריפה, ועל אשתו להריגה, ועל בתו לישב בקובה של זונות". הגמרא מחפשת סיבה למותם של כל אחד מהם, ר' חנינא משום שהגה את השם המפורש בפרהסיא, אשתו משום שלא מיחתה בו ובתו משום שדקדקה בפסיעותיה והתהלכה, אולי באופן בלתי צנוע, בפני גדולי רומי. משום שדשה בעקביה. האם לדישה זו בעקב מתכוון רש"י? האם זו דוגמא לדבר קל (הליכה נאה) שעשוי להפוך לדבר חמור של זנות ופריצות? האם אין כאן מקרה, דוגמת נדב ואביהו ואחרים, של הקפדה עם צדיקים כחוט השערה? (ראו הסיפור על בתו ובנו של נחוניא חופר השיחין, מסכת יבמות קכא ע"ב). מעשה כה חמור עשתה בתו של ר' חנינא בן תרדיון שעונשה היה לישב בקובה של זונות! ועכ"פ הצדיקה עליה את הדין וקראה את הפסוק: "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו" (ירמיהו לב יט). הנסתרות לה' אלוהינו.
- ביטוי שמופיע פעמים רבות במדרש, בעיקר בהקשר של אומות העולם וישראל ופירושו: מרגיז, מלחיץ, מקניט, מלשון להונות.
- ראו דברינו והלוא אין בה (בו) ממש בפרשת כי תשא.
- ראו דברינו כפרת אהרון וכפרת העם בפרשת שמיני וכן קטיגור נעשה סניגור בדפים המיוחדים.
- לא בני ישראל עשו את העגל, אלא הערב רב שעלה איתם ממצרים. מה עשו בני ישראל? דשו בעקב. עמדו מהצד, ראו ולא מחו, לא שמעו ולא ידעו. נסחפו. השתתפו בחגיגות שמישהו אחר יזם. האם זו סניגוריה? האם גם כאן לפנינו דוגמא לערבוב של מצווה (או עבירה) קלה שחיש מהר הופכת לחמורה? האם מקור זה עמד לפני רש"י כשאימץ בפרשתנו את הביטוי "דש בעקבו" במקום "משליך תחת עקבו"?
- המדרשים המאוחרים הם שמחברים את "עקב תשמעון" שבפרשתנו לביטוי "מצוות שאדם דש בעקביו". וכן הוא בילקוט שמעוני תהלים רמז תשנח: "אמר דוד: תרי"ג מצות נתת לנו קלות וחמורות, איני ירא מפני מצות חמורות שבתורה מפני שהן חמורות, אלא מפני הקלות, אותן שבני אדם אין משגיחין עליהם ומשליכין אותן תחת עקביהן, ואתה אמרת הוי זהיר במצוה קלה כבמצוה חמורה, לכן הוא אומר עון עקבי יסובני, וכן הוא אומר: והיה עקב תשמעון, מצות שאדם דש בעקביו". המדרשים הקדומים יותר, התלמוד ומדרש ויקרא רבה שהבאנו (והמקבילה בפסיקתא דרב כהנא) אינם מקשרים בין עקב תשמעון ובין מצוות שאדם דש בעקביו. על עקב תשמעון יש להם דרשות אחרות, כגון השכר שינתן רק בעולם הבא, בעקב (העולם העוקב) כפי שהערנו בראש דברינו, ואילו את הביטוי "מצוות שאדם דש בעקביו" הם דורשים על הפסוק בתהלים מט ו: "עֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי". המדרשים המאוחרים ואולי רש"י הם שיוצרים קשר זה (מי קדם למי? רש"י ודאי קדם לילקוט שמעוני ולגבי פסיקתא זוטרתא אין אנו בקיאים והמאיר עינינו יבורך).
- מה היא מצווה קלה? רמב"ן מציע – דיני ממונות. מדוע? אולי משום שיש בהם אומד דעת דיין וכל דבר ניתן לתיקון ע"י פיצוי כספי בניגוד לדיני נפשות, איסורים ואישות שלא ניתנים לתיקון בכסף ואינם באומד הדיינים. לדוגמאות נוספות של מצוות קלות ראו עבודה זרה ג ע"א לגבי מצוות סוכה שניתנה לאומות העולם והם בועטים בה. ראו המדרשים על אדם הראשון שנצטווה מצווה קלה, לא לאכול מפרי עץ הדעת, ולא עמד בה (שבת נה ע"ב, בראשית רבה פז ה). ראו גם חולין קמב ע"א ששלוח הקן היא מצווה קלה "כאיסר". ובמדרשים על אברהם ששמר את התורה, כולל עירובי חצרות או תבשילין. ובמדרש במדבר רבה כ כא נטילת ידיים, בפרט מים אחרונים שהוא חובה, גם היא מצווה קלה. ראו פירוש מהרי"ק על רש"י (הובא בתורת חיים) ששמחת הרגל ודיבור בלשון הקודש (!) הן מצוות קלות. ועל כל אלה הרחבנו כאמור בדברינו מצוה קלה בפרשה זו.