- מספר פעמים נדרשת התורה לדין לקיחה או החזקת משכון של אדם עני שנצרך להלוואה והמשכון ניתן כערבון, או גם כתשלום על ההלוואה. ראו שמות כב כה-כו: "אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ: כִּי הִוא כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי". כך גם בפרשתנו מספר פסוקים להלן: "כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ: בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט הַחוּצָה: וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ: הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרֲכֶךָּ וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ". כאן נראה שיש דין מיוחד ב"חפצא", לא בתהליך, היינו שרחיים ורכב, אולי גם חפצים דומים, לא נלקחים כלל כמשכון.
- הגמרא בבבא מציעא קיג ע"א מסיקה שלמרות שיש הבדל בין שליח בית דין ובין המלווה עצמו לגבי אופן גביית החוב, שליח בית דין יכול להפעיל יותר סמכות כלפי הלווה ואף להוציא ממנו בכוח ברחוב או בשוק. לגבי כניסה לבית אין הבדל ושניהם עומדים בחוץ. ראו גם רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק ג הלכה ד: "המלוה את חבירו אחד עני ואחד עשיר, לא ימשכננו אלא בבית דין (ב"ד). ואפילו שליח ב"ד שבא למשכן, לא יכנס לביתו וימשכננו, אלא עומד בחוץ והלוה נכנס לביתו ומוציא לו המשכון, שנאמר: בחוץ תעמוד. אם כן מה בין בעל חוב לשליח ב"ד? ששליח ב"ד יש לו ליקח המשכון מיד הלוה בזרוע ונותנו למלוה ובעל חוב אין לו ליקח המשכון עד שיתן לו הלוה". להלן נתמקד בדין רחיים ורכב ולא נוכל להרחיב בנושא הרחב של משכון וגבייה.
- מסביר קהתי ששני הכלים ביחד ניתנו כנגד ערך החוב, ובכל זאת, מחזיר לו כלי אחד (ומחזיק באחר) בהתאם לצורך הקיום של הלווה: "כגון אם הלווה היה עני והמלווה נטל ממנו כר ומחרשה לשם משכון, חייב הוא להחזיר את הכר בכל ערב שיישן עליו ואת המחרשה בכל בוקר, כדי לעשות בה מלאכתו". ואולי ההפך, שהלווה יבוא כל בוקר למלווה ייתן לו את הכר שהוא פיקדון היום ויקבל את המחרשה לעבודת היום, ובסוף היום יחזיר את המחרשה לפיקדון הלילה ויקבל את הכר לשנתו בלילה. יש כאן אולי לא רק עניין הומני, אלא גם אינטרס משותף של שניהם. משינה טובה בלילה ומעבודת מחרשה ביום, יש סיכוי שהעני ישפר את מצבו ויוכל להחזיר את ההלוואה. ראו פירוש קהתי בהמשך שם שמביא את דברי התוספות שמסבירים שכל עניין החזרת המשכון בוקר וערב הוא "כדי שלא יוכל הלווה לכפור וגם ימהר לפרוע חובו כי מתבייש שבכל יום ויום יחזירו משכונו". המלווה הוא בעצם הבעלים של המשכון, כל עוד ההלוואה בתוקף, וההחזרה לעני פעם או פעמיים ביום היא פקדון קצר מועד. האינטרס הכלכלי הכולל הוא שלווים יחזירו את חובם ולא יתחמקו! תקנות יתר וחמלה מוגזמת כלפי הלווים עשויה לפרום את המערכת הכלכלית-כספית ולגרום לכך ש"תינעל דלת בפני לווים" אחרים ונמצאו כולם מפסידים. ברוח זו נתקנה גם תקנת פרוזבול.
- הרי לנו עוד פסוק בדיני משכון שלא הבאנו בהערה 1 לעיל, דין משכון (חבלה) באלמנה. כאן נכנס גורם נוסף של צניעות, ראו מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון בתוספתא מסכת בבא מציעא פרק י הלכה י: "אלמנה בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה אין רשיי (רשאי) למַשְׁכֵּן, שנאמר: לא תחבול בגד אלמנה - אחת ענייה ואחת עשירה דברי ר' יהודה. ור' שמעון אומר: ענייה אין רשיי למשכן, עשירה נוטל ואין מחזיר, שלא יהא הולך ובא אצלה שלא להשִׁיאָהּ שם רע". ראו גם בגמרא סנהדרין כא ע"א: "דתניא: אלמנה, בין שהיא עניה בין שהיא עשירה - אין ממשכנין אותה ... דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: עשירה - ממשכנין אותה, ענייה - אין ממשכנין אותה, ואתה חייב להחזיר לה, ואתה משיאה שם רע בשכנותיה".
- למרות שמדובר בשני מרכיבים של כלי אחד, שהרי בד"כ אין שימוש לאבן הרכב בלי השכב (הרחיים) וכן ההפך, בכל זאת הדבר נחשב כשני כלים לעבור עליו בשני לאווים. את עניין מספר האיסורים או הלאווים שעובר מי שחובל רחיים ורכב, נראה בגמרא וברמב"ם להלן. לעצם האיסור, נראה בפשטות שיש דין מיוחד ברחיים ורכב, שאין למשכנם כלל, בניגוד לכלים וחפצים כגון כר ומחרשה שראינו שניתן למשכן לזמנים קצובים. אבל גם ברחיים ורכב, יש להבחין בין משכון בשעת מתן ההלוואה ובין נטילת משכון בעת מועד הפירעון. ראו ספר החינוך מצוה תקפג: "ופירשו מורינו ישמרם אל, שאיסור זה אינו אלא כשמשכן הכלים הנזכרים שלא בשעת הלוואה. אבל בשעת הלוואה ודאי מותר למשכן כל כלים שבעולם דלא גרע מִמֶכֶר שאין מונעין לו לאדם מלמכור כל כליו או למשכנן".
- כאן מתעוררות שתי שאלות שהן אולי אחת. האחת, מהי ההגדרה של כלי אוכל נפש? כל כלי המטבח המשמשים להכנת אוכל והגשתו? והשנייה, אותה שואלים פרשני המשנה והתלמוד: מה ההבדל בין המחרשה והרחיים? מדוע זה אינו כלי אוכל נפש וזה כן? האם נבדיל למשל, בין רחיים תעשייתיות שהן אולי דומות למחרשה ובין רחיים ביתיות המשמשות לטחינת הלחם המשפחתי הביתי? האם נבדיל בין כלי המייצר פרנסה, המאפשרת החזרת המלווה (ראו הערה 2 לעיל) ובין כלי ביתי המשמש להכנת אוכל?
- האמנם מרחיב מדרש ספרי את האיסור ל"כל שני כלים שמשמשים מלאכה אחת"? רק בגלל הדמיון הפיסי לרחיים ורכב?
- היינו, מה הסיבה, מה גרם לציווי זה? התשובה היא: "כי נפש הוא חובל". הביטוי "מה גרם?" מצוי בעיקר במדרשי התנאים, בספרא (תורת כהנים) ובספרי דברים. ראו כדוגמא: "כי נפש הבשר בדם הוא, להגיד מה גרם" (ספרא אחרי מות פרשה ח) – שאכילת דם היא כמו אכילת הנפש. ראו גם זו: "כי אני ה' מקדשם, להגיד מה גרם" (ספרא אמור פרשה ו). וכגון זו בספרי דברים פרשת ראה פיסקא קח על ציווי המעשרות ללויים: "כי אין לו חלק ונחלה עמך, להגיד מה גרם". במצוות מסוימות התורה עצמה נותנת את טעם המצווה וסיבתה (האם זה נותן סיוע לאסכולה שדורשת טעמי המצוות, או אדרבא, סיוע לשיטה הנגדית?). ולעניינינו, נראה מסיום המדרש שבאמת גם מדרש ספרי מסכים שלא מדובר ב"כל שני כלים שמשמשים מלאכה אחת", אלא רק בכלי אוכל נפש מסוג של "שני כלים ומשמשים מלאכה אחת" ועדיין צ"ע.
- נחלקו האמוראים בפירוש המשנה, בעניין מספר האיסורים שעובר מי שחובל רחיים ורכב. לפי רב הונא יוצא שהוא עובר על שלושה איסורים! אבל נראה ששיטת רב יהודה היא להלכה והפסוק "כי נפש הוא חובל" לא מוסיף איסור שלישי, אלא בא להרחיב את הדין לכלי אוכל נפש נוספים כפי שהמשנה מציינת: "כל דבר שעושים בו אוכל נפש". או כמו שמדרש ספרי לעיל דרש: "כי נפש הוא חובל - להגיד מה גרם". ואנחנו עדיין שואלים מה הוא "כל דבר שעושים בו אוכל נפש"?
- אגב הדיון במחלוקת רב הונא ורב יהודה, מצאנו שתי דוגמאות נוספות של הרחבה של דין רחיים ורכב: זוֹג של סַפָּרִים וצמד (עול) המורכב ע"ג שתי פרות חורשות (ראו פירוש רש"י בגמרא שם. ושטיינזלץ פירש צמד הפרות עצמם ותוספות משיג על רש"י שלא מדובר בפרות; ואנחנו הבנו ברש"י שמדובר בעול עצמו, במכשיר, שבדומה לזוג של ספרים ולרחיים, יש לו אמנם צד לכל פרה, אבל עיקר ייעודו הוא לשתי פרות שתחרושנה ביחד). בהמשך הגמרא מובאת דוגמא נוספת של סכין של שחיטה ומסופר שם שמישהו לקח אותה כמשכון ממישהו אחר ואביי חייב אותו להחזירו משום שהוא "כלי שעושים בו אוכל נפש". ואנחנו עדיין תמהים בעניין. ניחא סכין שחיטה, הגם שאין בו את הדואליות של כלי דוגמת רחיים ורכב. אבל מספריים של ספרים, שאולי מזכירים פיסית רחיים ורכב, בשל שני הלהבים, וכן צמד הפרות לחרישה, מה כאן כלי לאוכל נפש? במה הם שונים ממחרשה ומכל כלי שנותן פרנסה לבעליו? אולי כל ההבדל הוא אם עוברים עליו בלאו אחד או שניים. אולי באמת חל איסור חבלה גם על מחרשה אבל אין היא "שני כלים מיוחדים שעושין מלאכה אחת" לעבור עליה בשני לאווים. והמאיר עוד עינינו בסוגיה זו יבורך!
- מעניין להשוות לדין "אוכל נפש" ביום טוב.
- הרמב"ם פותח בדין איסור רחיים ורכב ומביא את לשון המקרא והמשנה שהבאנו ועובר לדון בשאלה אם שני הלאווים הם מצוות לא תעשה אחת או שמא שתיים והדבר חשוב, כמובן למניין המצוות שבזה ספר המצוות עוסק.
- לשיטת הרמב"ם, ברור שמה שחז"ל אמרו שהחובל רחיים ורכב עובר על שני לאווים, אין הכוונה לשני איסורים שונים ובוודאי שאין כאן שתי מצוות לא תעשה במניין המצוות: מצוות לא תחבול רכב ומצוות לא תחבול רחיים (ולשיטת רב הונא אולי גם מצוות לא תעשה לא תחבול נפש). זה ודאי אינו. הכל הוא מצוות לא תעשה אחת, אלא שעבר עליה פעמיים. המעניין הוא שהרמב"ם מסתמך על מדרש ספרי שהבאנו לעיל, כנראה מהלשון: "שני כלים המשמשים מלאכה אחת", ראו גם לשונו הוא: "שבהיקבץ שניהם תיעשה המלאכה". וצריך עיון נוסף.
- כאן חוזר הרמב"ם על דברים שכתב בספר המצוות ומוסיף שלוש דוגמאות של כלי אוכל נפש: עריבה ויורה וסכין, אבל לא מפרט יותר מזה. נראה שאולי בכל דור צריכים להחליט מהו כלי אוכל נפש המתאים לדור. אולי בימינו גם סכו"ם וצלחת, גזית לחימום אוכל והרתחת מים וסיר או קומקום וכו'.
- מחיבור שתי הלכות אלה של הרמב"ם נמצא אולי מזור לשאלותינו, היושבות כרחיים על צווארנו מתחילת דברינו: מה המיוחד בדין לא יחבול רחיים ורכב ומה גדרו של דין זה? מדין התורה "לא יחבול רחיים ורכב", אומר הרמב"ם (עפ"י הבנתנו הדלה) לומדים שני דברים שלעתים מתלכדים ולעתים נפרדים. ראשית, את הדין הרחב של כלי אוכל נפש, אבל גם "בגד שעליו" וגם כל כלי קיומי ביתי בסיסי "שאי אפשר לאדם ליתן אותם משכון". כלים שאם תיקח ממנו, תפגע בכבוד אישיותו ובמהות חייו הבסיסיים ביותר כבן אנוש, צלם אלהים. והדוגמאות לכך רחבות למדי ואולי גם משתנות עם הזמנים ומאידך מסורות לבית דין של כל דור שיגדיר מהו "אוכל נפש". גם מקרר בימינו? שולחן וכסא? עובדה שהרמב"ם מרחיב ל"בגד שעליו" ונוקט בלשון: "דברים שאי אפשר לאדם ליתן אותם משכון". הדין השני שלומדים מהפסוק, הוא האפשרות שבלקיחת משכון תיתכן מציאות שעוברים על שני לאווים. ודין זה כבר לא קשור בהכרח לדין אוכל נפש ומושפע מהמציאות הפיסית של הכלי ולפיכך נכון גם בצמד של פרות ובמספריים של ספרים ואולי בימינו גם בטלפון שהוא מחשב, במדפסת שהיא גם פקס וסורק (לעבור בשלושה לאווים ...) וכו'. כלים אלה אינם "אוכל נפש" ולגביהם קיימים דינים אחרים של משכון וגבייה מתי ואיך ניתן לגבות אותם. ראו תחילת דברינו בפיסקה הראשונה של המשנה. אם עבר על דינים אלה, בכלי שהוא פיסית דוגמת רחיים ורכב שהם אחד שהוא שניים, יעבור על שני לאווים. ואפשר שזכינו לחדש כאן דבר מה ואפשר ששגינו וה' הטוב יכפר. בוודאי שלא הבאנו שום דבר להלכה ולמעשה.
- צפיפות המצוות בפרשתנו והמעבר המהיר ממצווה למצווה, אומר דרשני ומפרשים רבים לא יכולים ולא רוצים להתעלם מסמיכויות ורצפים אלה. ראו גמרא ברכות כא ע"ב שגם ר' יהודה שלא דורש סמוכים בכל התורה, דורש סמוכים במשנה תורה הוא ספר דברים. זאת, משום שספר דברים הוא ביאור וחזרה על חלק ניכר מהמצוות (ראו גמרא ברכות כא ע"ב דברי רב יוסף שם, דברינו ספר דברים – משנה תורה בפרשת דברים). עניין זה הביא פרשנים ודרשנים מסוימים לתת משמעות של "עניינים שבינו ובינה" לעניין לא יחבול רחיים ורכב. כנגד אלה, יוצא חוצץ אבן עזרא.
- שאדם יוכל לעשות באשתו ככל העולה על דעתו? המפרשים אומרים שם: למשכן אותה, אבל ייתכן שהכוונה גם לדברים שבינו לבינה. ראו ה'שולחן ההפוך' בגמרא נדרים כ ע"ב ושאר עניינים שבצנעה שם. אפשר שמפרשים אלה שאבן עזרא יוצא חוצץ כנגדם לא הסכימו עם חלק מהדברים שם.
- מה עניין רחיים ורכב לכאן? על כרחנו, משום שהאשה נמשלת לרחיים, אם בגלל הפסוק באיוב שאבן עזרא הביא ואם בגלל לשון עממית ודמיון בני אדם, ובאו חכמים והשתמשו בפסוק מפרשתנו להגביל את כוחו של בעל וממשלתו על אשתו לעשות בה כרצונו. עכ"פ, ממדרש זה נראה ש"המכחישים" שאבן עזרא נלחם בהם ולא מוכן אפילו לשמוע את דעתם שהיא "הבל וריק", מוזכרים כבר במדרש ובמסורות עממיות ואין זו הוויה או דעה שניתן בקלות לנפנף. מי שרוצה לראות אף דברים חמורים יותר, כגון דרשות שמפתחות את "לא יחבול רחיים ורכב" לענייני מין וכישוף ממש, יסתכל בפירוש יונתן בפרשתנו המצטט את הירושלמי ואת ספר חרדים שמנסים להילחם בכל עוז בפירושים מאגיים שנתנו לפסוק שלנו.
- משפחה מיוחסת ומכובדת, כך יש להבין (משפחה עשירה שחכמים כבדו? ראו "רבי מכבד עשירים" וגם ר' עקיבא (עירובין פה ע"ב, בדברינו חכם גיבור ועשיר בפרשת צו) וחכמים שיצאו למגבת צדקה (ויקרא רבה ה ד, בדברינו כי ירחיב בפרשת ראה).
- להשלמת המדרש, הבאנו סיפור זה שממחיש עד כמה אין אנו בקיאים בעניינים שבינו לבינה. האשה הוציאה מנורה של זהב ועל גבה נר של חרס לרמוז לחכמים שלא יתערבו ביחסים דבינה לבינו שכן לה טוב בחייה עם אותו שודד. ראו שם כל המדרש שהוא דורש את הפסוק בבראשית ג טז: "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ". בדברינו החרס והזהב בדפים המיוחדים. ראו עוד איך התגלגל סיפור זה לאורך זמן ומעתיקים, עד שהשתנה לנוסח הבא: "מעשה באשה אחת מבית טברינוס שהיתה נשואה לליסטים אחד. וכיון שבאת אצל חכמים שיוכיחוהו על שהיה מצערה, הביאו לפניהם מנורה של זהב ונר של חרס על גבה, לקיים מה שנאמר ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" (בראשית רבתי פרשת בראשית עמוד 46). הבדל "פעוט".
- ראו דברינו שני משכנות היו בפרשת פקודי, אך כאן נלך בדרך אחרת.
- אולי לא סתם "חבול חבלנו", לא סתם "לא שמרנו את המצוות, את החוקים ואת המשפטים", אלא עברנו על איסור "לא תחבול", פעמיים! קשרנו בחבל עבות את עינינו ואוזננו ולא ראינו ולא שמענו את צעקת השכבות החלשות שאין להם אפשרות להחזיר חובות ומשכנתאות ואנו לוקחים מהם גם את "כלי אוכל נפש". ובזכות שנחבוש את החבול, שנשמע לקול החבולים והממושכנים וננהיג חברה צודקת ביד רב חובל נאמן, נזכה לגאולה השלמה ולבניין משכן נאמן שלא ייחבל ולא יתמשכן עוד