- "בין המשפתים" מזכיר את הפסוק בשירת דבורה: "לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים" (שופטים ה טז), אך שם זהו ראובן היושב בין המשפתיים ויששכר דווקא מתגייס ובא למלחמה (מלחמת ברק ודבורה ביבין מלך חצור). משפתיים הם גדרות הצאן, כך מסביר שם דעת מקרא וזה מסביר הן את החמור הרובץ בין המשפתיים (כמו אתונו של בלעם, גדר מזה וגדר מזה) והן את שבט ראובן שחמד את ארץ המקנה הברוכה של עבר הירדן המזרחי (ראו במדבר לב טז, דברינו שבטי עבר הירדן המזרחי). ולהלן נראה עוד הסברים ל"בין המשפתים".
- פסוק זה מפרשת המלכת דוד בחברון אחרי מות שאול, נדרש במקומות רבים על חכמתם ובינתם של בני שבט יששכר. ראו למשל הגמרא במסכת יומא כו ע"א: "אמר רבא: לא משכחת צורבא מרבנן דמורי, אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר. לוי - דכתיב (דברים לג) יורו משפטיך ליעקב, יששכר דכתיב: ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל". ואנו נתמקד בדמות החמור שבברכת יעקב בפרשתנו ונראה איך היא מתקשרת גם לדימוי של יששכר כתלמיד חכם ומורה הוראה.
- אם תאמר ש"חיות הנה" הן המיילדות כשהן יולדות בעצמן (שאינן צריכות מי שתיילד אותן), הרי כיצד ייתכן שמיילדת שיולדת אינה צריכה מי שתסייע לה? אז על כרחך, "חיות הנה" זה במשמעות אחרת. ובלשון חז"ל אשה "חיה" היא היולדת וגם המיילדת (ראו במילונים) ולפיכך נראה שלצורך הדרשה יש כאן השלכה מלשון חז"ל על לשון המקרא (במקרא "חיה" היא האשה היולדת).
- לפני שנתעמק ביששכר חמור גרם, הרי לנו מדרש המבליט את מוטיב ההמשלה לחיות שבברכת יעקב לשבטים (ראו מקבילה למדרש זה במסכת סוטה יא ע"ב) - מוטיב הממחיש את דמות יעקב כאיש שדה ורועה צאן אשר מכיר היטב את 'חיי השטח' ולאו דווקא "איש תם יושב אהלים”. ראו במקרא פרשת העקודים והנקודים. ראו פירוש אבן עזרא בראשית שיטה אחרת - פרשת ויחי פרק מט: "יעקב אבינו תפס לו דרך הרועים, כי הם ידעו דרך החיות על כן דימה בניו להם". שימו לב, איך הדרשן משלים את החיה החסרה ליוסף בברכת יעקב – השור, מברכת משה בסוף ספר דברים. (בה במידה יכול היה גם להשלים לגד את הלביא, אבל כנראה לא רצה לפגוע במעמדו של יהודה). ואנו נתמקד הפעם ביששכר חמור גרם ובע"ה כעת חיה נשלים בחיות האחרות (מקצתם זכו לעלות על בולי השבטים, ראו צבעי השבטים וסמלם).
- ראו תרגום אונקלוס: "יששכר עתיר בנכסין, אחסנתיה בין תחומיא". יששכר מסמל את עובד האדמה העשיר בארץ ישראל. נחלתו היא עמק יזרעאל המזרחי.
- פסוק זה מישעיהו לב כ נדרש ע"י חז"ל לעניין לימוד תורה ולקשר המעניין שבין יששכר ויוסף, בפרט שבט מנשה שיששכר חסה בצילו. ראו בבא קמא יז ע"א: "אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור? כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים - זוכה לנחלת שני שבטים ... זוכה לכילה כיוסף, דכתיב: בן פורת יוסף ... בנות צעדה עלי שור, וזוכה לנחלת יששכר, דכתיב: יששכר חמור גרם". כִּילָה הוא אפיריון מסביר שטיינזלץ (כיסוי למיטה), אך רש"י מפרש שכילה הוא השוּר היינו החומה.
- ראו פירוש רש"י שמבאר בדיוק ההפך: "רובץ בין המשפתים - כחמור המהלך ביום ובלילה ואין לו לינה בבית וכשהוא רוצה לנוח רובץ לו בין התחומין בתחומי העיירות שמוליך שם פרקמטיא". הארץ מבורכת ומוציאה פירות (המשך רש"י שם, נחלת יששכר הפוריה כפי שנראה) ויששכר הוא לא רק חקלאי מוצלח אלא גם סוחר הטורח למכור סחורתו בין העיירות.
- רשב"ם מזכיר לנו את הפסוק השני של ברכת יששכר: "וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד". ראו גם אבן עזרא בראשית שיטה אחרת - פרשת ויחי פרק מט: "ויששכר דומה לחמור גרם שהוא תקיף ובעל עצמות לסבול עבודת המלך ועולו". בשורה תחתונה, יששכר מתואר כאן כשבט עובד אדמה מוצלח ועשיר אשר נטוע בנחלתו ומנוחתו, גם אם פירושה להעלות מס לאדוני הארץ – ישראל או גויים.
- ראו הספרים והאתרים על נחלת יששכר שהייתה בחלק המזרחי של עמק יזרעאל, כולל העיר בית שאן, וצפונה למה שמכונה היום רמת יששכר עד פאותיה הדרומיים של הכנרת ונחל יבנאל. ודרומה, יש שכוללים גם חלק מהגלבוע. ראו תיאור נחלתו ביהושע פרק יט פסוקים יז-כג). בקעת כסלון ("והכסלות ושונם", יהושע יט יח) היא למרגלות התבור ובינה ובין עמק יזרעאל משתרעת רמת יששכר. ועפ"י חז"ל נחשב חלק זה של הארץ לפורה ביותר.
- יתירות – חלקי ארץ שלא נכבשו, שנשארו יתירים. בספר שופטים פרק א מנויים כל השבטים שלא הורישו את כל נחלתם, חלקם אף השתעבדו ליושבי הארץ. ושם נזכרים: מנשה, נפתלי, אשר ושבטים נוספים ושבט יששכר לא נזכר! משמע, אומר ר' אלעזר, שהוא הוריש (ירש) את נחלתו במלואה.
- ר' אסי מוסיף כאן עניין הלכתי חשוב שאדמת גויים שמשועבדים לישראל אשר שולט על המרחב ואף מעלים לו מסים, חייבת בתרומות ומעשרות ושאר מצוות התלויות בארץ. כך נמצא בפירוש א. א. הלוי ואין סיפק בידינו לברר עניין הלכתי זה עד תומו.
- גדולים כעצמות חמור, היינו מיוחגים ומשובחים. גרם הוא עצם בארמית ונכנס לשפה העברית: "לשון רכה תשבר גרם" (משלי כה טו), גרם המדרגות ועוד, ראו הערך גרם במילונים. ובמה הכה שמשון אלף איש? בלחי החמור (שופטים טו).
- ראו בראשית רבה צט י: "יששכר חמור גרם - יששכר מביא בחמור וזבולון באניות, שנאמר: והוא לחוף אניות". עפ"י שיטה זו, נחלת זבולון היא במערבו של עמק יזרעאל "והוא לחוף אניות". המסחר ביבשה היה בידי יששכר שהביאו בחמורים לנמליו של זבולון שהיה סוחר ומייצא סחורתו של יששכר. אבל לשיטות אחרות (עפ"י ספר יהושע פרק יט) נחלת זבולון היא באמצע עמק יזרעאל בין נחלת יששכר ונחלת אשר שהוא ששכן לחוף הצפון מערבי של ים התיכון. ראו מפת השבטים באטלס דעת מקרא (מובאת בדברינו ברכת אשר בפרשת ויחי) וכן הערך נחלת שבט זבולון באתר ויקישיבה.
- היינו נושא את הגרים על גבו ובזכותו. כאן עושה המדרש תפנית לשני מוטיבים שנראה בהמשך. האחד, הקושר לראשו של יששכר את כתר לימוד התורה והשני, היוצר את השותפות בינו ובין זבולון. אבל כאן עוד אפשר לראות את השותפות ביניהם ואת לימוד התורה של יששכר, בלי לוותר על היותו שבט העוסק בחקלאות מפותחת. שילוב של תורה ועבודה. הצלחה בנכסים, עושר ואף קידוש ה' בקרב הגויים, בזכות לימוד התורה. כפי שמבטיחה לנו התורה עצמה במקומות רבים.
- נעשה אתנחתא ב"חמור גרם" של עצמות חזקות הנושאות את עבודת האדמה או בעולה של תורה, ונפנה למוטיב אחר לגמרי של חמור גרם – החמור גָרָם. בזכות נהקת או נאקת החמור נולד יששכר. אנו חוזרים לפרשת הדודאים שמצא ראובן והביא ללאה אמו שלאחר ארבעה ילדים פסקה מלדת. ראו בראשית ל יד-יח. לאה "קנתה" את יעקב ללילה אחד מרחל בזכות הדודאים, אבל הייתה צריכה לעמוד על המשמר "ולתפוס" את יעקב בעת שהוא חוזר מהשדה (אחרת היה כנראה ממשיך באופן טבעי לאוהל רחל, ראו בראשית ל טו: "המעט קחתך את אישי", ובבראשית מד כז: "אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי"). ראו מוטיב זה בגמרא מסכת נדה לא ע"א: "והיינו דאמר רבי יוחנן: מאי דכתיב: וישכב עמה בלילה הוא - מלמד שהקב"ה סייע באותו מעשה, שנאמר: יששכר חמור גרם - חמור גרם לו ליששכר". ראו גם שכל טוב (בובר) בראשית פרק ל: "ויבא יעקב מן השדה בערב. זש"ה יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב (תהלים קד כג): ותצא לאה לקראתו. כשמעה קול נהק חמור הבינה שבעלה בא. זה שאנו דורשין יששכר חמור גרם (בראשית מט יד) - חמור גרם לו. מלמד שלא הניחתו לרחוץ רגליו". ובמדרש אגדה (בובר) בראשית פרק מט החמור לא רק מבשר את בואו של יעקב מהשדה לפנות ערב, אלא גם מזמן את הדודאים המופלאים והמסתוריים לראובן: "יששכר חמר גרם. אל תיקרי גָרֶם אלא גָרָם, שהלך ראובן בשדה ומצא דודאים, ולא היה יודע מה הם, והלך ואסר חמור בדודאים והלך לו. מה עשה החמור? רצה לברוח ונעקרו הדודאים וצעקו צעקה גדולה ומת החמור, כי כן דרך הדודאים. וכשבא ראובן אצל חמורו וראהו מת, הבין שהיו דודאים, ולקחם ונתנם לאמו לאה ונולד יששכר. ואותו החמור שהוציא הדודאים גרם ליששכר שנולד ועל כן אמר, יששכר לא גרם לו שיבוא, כי אם החמור". וזה באמת כבר סיפור מופלא. נחזור ליששכר של עבודת האדמה ולימוד תורה.
- הדימוי בין העצמות הברורות (החזקות, הבולטות) ובין התלמוד הברור הוא מעניין ומיוחד. אולי כנגד "מגדלים הפורחים באוויר" ופלפולים הבונים "סולמות רעועים". ראו גם "שבירת ההלכה" להלן. ומי שמכיר ביטויים דומים בכיוון זה, אנא יאיר עינינו במהרה בימינו. בין כך ובין כך, נראה שלחז"ל הייתה דעה חיובית על החמור כבעל חיים חזק, עקשן, מתמיד וסובלן, עד שמצאו לנכון להשתמש בו כסמל ללימוד התורה. ועל כך עוד בהמשך המדרש.
- וכן הוא בבראשית רבה צט י: "יששכר חמור גרם, כשם שהחמור טוען את המשא כך יששכר טוען את התורה, רובץ בין המשפתים, אלו התלמידים שיושבים בארץ לפני חכמים, שנאמר (תהלים סח): אם תשכבון בין שפתים. וירא מנוחה כי טוב, זו תורה, דכתיב (משלי ד): כי לקח טוב נתתי לכם, ויהי למס עובד, מהו מס? זו הלכה שהיו טועים בה היו מבקשים מידם, וכן הוא אומר (שופטים ה) בעמק שולח ברגליו - בעומקה של הלכה". כך, הופך יששכר, בעקבות הפסוק בדברי הימים שהבאנו בראש דברינו מעובד אדמה קשוח ובעל גוף, לתלמיד חכם הלן בעומקה של תורה. ודימוי החמור משתנה מנחלה, עבודת האדמה ומשא ומסחר, לעצמות וגרמים ברורים בהלכה. והחמור שנושך ושובר עצמות, שובר כאן את ההלכה ומכריעָהּ. ראו בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה צז: "יששכר חמור גרם - כשם שהחמור שובר את העצם ואת הגרם, כך שבטו שליששכר שוברין את ישראל בהלכה". ובפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק מט: "יששכר חמור גרם - כמו עצמיו אפיקי נחושה גרמיו כמטיל ברזל (איוב מ יח), כשם שהחמור שובר את העצם, כך שבטו של יששכר שובר כל ישראל בהלכה ... שבטו של יששכר: רובץ בין המשפתים. שהרביצו תורה בישראל, שנאמר בהם: אם תשכבון בין שפתים וגו' (תהלים סח יד)". ובמדרש שכל טוב (בובר) בראשית פרק מט: "יששכר חמור גרם. כשם שהחמור שובר את העצם, כך שבט יששכר עוסק בתורה ומשבר כל ישראל בהלכה, כדאמרינן בר' מאיר שהיה כעוקר הרים וטוחנן זה בזה".
- גם בברכת יעקב וגם בברכת משה (וזאת הברכה) מוקדם זבולון ליששכר, למרות שנולד אחריו. לידתו של זבולון נחשבת המשך ללידת יששכר, בעקבות מעשה הדודאים (והחמור שנהק שראינו לעיל). ראו שכל טוב (בובר) בראשית פרק ל: "כי שכר שכרתיך, כפל הדיבור, כלומר לשתי ביאות" לפיכך, חייבת להיות סיבה טובה להקדמת זבולון ליששכר בברכות.
- שותפות יששכר וזבולון מתוארת במדרשים רבים ופותחה מאוחר יותר גם הרבה בספרות הרבנית, עד ימינו אנו. פה ושם ניתן אמנם למצוא "יששכר וזבולון" בכיוון אחר, כגון זה שבשמות רבה במדרש שמות השבטים בגאולת מצרים: "יששכר - שנתן להם הקב"ה שכר שעבודם ביזת מצרים וביזת הים, לקיים מה שנאמר: ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. זבולון – על שם שהשכין הקב"ה שכינתו בקרבם, שנאמר: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ואין זבולן אלא בית המקדש". אך המגמה השלטת היא המצב ההפוך, שיששכר לומד תורה וזבולון מפרנס אותו. ראו שכל טוב (בובר) בראשית פרק מט: "זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות וירכתו על צידן. ומה ת"ל על צידון? שיהא צד המזונות ונותן לתוך פיו של יששכר". ובאוצר המדרשים (אייזנשטיין) יעקב אבינו עמוד 231: "מפני מה ברך זבולון תחילה? מפני שזבולון לחוף ימים ישכון וכל הסחורות למחוזו באין, כדכתיב: והוא לחוף אניות. ויששכר משתכר בסחורותיו, שנאמר: יששכר חמור גרם, שנוטל הסחורות מזבולון ומשתכר בהם. הוא שאמר: שמח זבולון בצאתך לפרש בים ויששכר באוהלך, שמשתכר באהליו מסחורותיו של זבולון". הנושא נדון בהלכה ונדרשו לו רבים וטובים, החל מהרמב"ם שהתנגד בחריפות לכל רעיון של פרנסה מעיסוק בתורה (ראו הדף תורה קרדום לחפור בה), וכלה בשורה ארוכה של פוסקים שהסכימו ואף טפחו את הרעיון, הביאוהו "להלכה" ולהסכמים חתומים ואף דנו מה קורה לשכר לימוד התורה של יששכר אם זבולון מפרנס אותו. ולא נוכל להאריך בנושא מורכב ו"טעון" זה. ראו הערך יששכר וזבולון בויקיפדיה וכן מאמר של ד"ר אלכסנדר קליין בנושא. ראו גם סיפורו של עגנון יששכר וזבולון בכרך אלו ואלו שכל לימודו של יששכר היה יומיים בהם התעכב זבולון לפרנס אותו.
- אם יששכר נקרא חמור בגין השתדלותו (עיסוקו) בתורה, האם לא מתאים יותר שנדמה אותו לסוס שהוא חיה אצילית יותר, או אריה או נמר שהם חיות מכובדות יותר, עזות וממוקדות מטרה?
- החמור נוטל את משאו ולא בועט באדונו כשאר בעלי חיים ואין בו גסות רוח ואינו מקפיד לשכב דווקא במקום נאה (מתוקן).
- כך הוא יששכר שעוסק (משתדל) בתורה, נוטל עליו את משא (עולה) של תורה, אינו בועט בקב"ה, אין בו גסות הרוח ואינו מקפיד (חש) על כבודו אלא רק על כבוד אדונו. ראו גם איך הזוהר במקום אחר (רעיא מהימנא כרך ג (דברים) פרשת כי תצא דף רעו עמוד א) משווה את יששכר לאדם הראשון שלא נהג ביוהרה וביקר: "ואדם קדמאה דלא נטר יקר דיהבו ליה, נחתו ליה למיכל עם חמרים ואמר: אני וחמורי נאכל באבוס אחד, ויששכר בהאי חמרא זכה לאתקרי (בראשית מט) יששכר חמור גרם". שלא כמדרש בפסחים קיח ע"א ואבות דרבי נתן נוסח א פרק א שמעמידים את האכילה עם החמור מאותו אבוס כעלבון ופחיתות כבוד (חלק מהגזרה "בזיעת אפיך תאכל לחם") ואלה דבריהם: "זלגו עיניו דמעות, אמר לפניו: ריבונו של עולם, אני וחמורי נאכל באבוס אחד?" הזוהר לא סבור כך.
- מסכת אבות פרק ו משנה ד: "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל". מכל בעלי החיים, החמור הוא המסמל את מי שמכניס עצמו בעולה של תורה. ראו גם ילקוט שמעוני תורה רמז תשסז: " ... וכן לובש בגדים של שבת ושל מועד ונכנס ומתאבק בעפר לשמוע לזקן ולשמוע דברי תורה, הוא שיעקב אמר ליששכר מי גרם לך להיות בן תורה שאתה רובץ בעפר ובאשפתות". החמור כסמל הפשטות והנמיכות "שלא חייש למשכב באתר מתתקן".
- אי אפשר לסיים דף זה המוקדש ליששכר חמור גרם ולדמות החמור כמסמל את מי שנטל על עצמו עולה של תורה, ללא אזכור הביטוי "חמור נושא ספרים". הראשון להשתמש במטבע לשון זו (שיש אומרים שהיא שאולה מהערבית, מהקוראן), הוא רבנו בחיי בן יוסף אבן בָּקוּדָה (פקודה) 1050-1120, מחבר הספר חובות הלבבות. שני לו, כך נראה, הוא רמב"ן בהקדמתו להשגותיו על ספר המצוות לרמב"ם. וכך הוא כותב לקראת סוף ההקדמה בחריזה: "והנני, עם חשקי וחפצי להיות לראשונים תלמיד, לקיים דבריהם ולהעמיד, לעשות אותם לצווארי רביד, לא אהיה להם חמור נושא ספריהם תמיד. אבחר דרכם ואדע ערכם, אך כאשר לא יכילו רעיוני, אדון לפניהם בקרקע, אשפוט למראה עיני ובהלכה ברורה, לא אשא פנים בתורה, כי ה' יתן חכמה, בכל הזמנים ובכל הימים, לא ימנע טוב להולכים תמים". שנזכה לקיים דברים נפלאים אלה בלימודנו ובחלוקת מימינו.