מבוא למדרשים

מדרש ספרא הוא מדרש תנאים לספר ויקרא, מבית מדרשו של רבי עקיבא. המדרש מפרש את פסוקי ספר ויקרא לפי סדרם ואינו מדלג גם על פרשות סיפוריות. אולם, מאחר שיש מעט פרשות סיפוריות בספר ויקרא, מועטות בו גם דרשות האגדה. המדרש נערך בארץ ישראל במאה השלישית, ושימש את האמוראים כשהוא גמור וערוך, ויש הסוברים כשהוא גם כתוב.

שם המדרש וייחוסו

המדרש נזכר בתלמוד בשמות אחדים: 'תורת כוהנים', 'ספרא', 'ספרא דבי רב'. השם 'תורת כוהנים' מופיע פעמים רבות ככינוי לספר ויקרא. אולם, שלוש פעמים מופיע שם זה בפי אמורא ארץ ישראלי כשהוא מתייחס למדרש על ספר ויקרא, כקיצור לשם 'מדרש תורת כוהנים': פעמיים בתלמוד הבבלי¹ ופעם נוספת במדרש שיר השירים רבה.² על פי ממצא זה שיער י"נ אפשטיין, כי 'תורת כוהנים' היה שמו של המדרש בארץ ישראל. השם הנפוץ של המדרש בתלמוד הבבלי הוא 'ספרא', שמשמעותו בארמית – הספר (או ספר). א' רוזנטל סבור, כי שם זה הוא קיצור של 'מדרש ספרא', כלומר שספר ויקרא עצמו מכונה 'ספרא' או 'הספר' והמדרש עליו מכונה 'המדרש על הספר'. הכינוי 'ספר' סתם לספר ויקרא ניתן, לדעתו, בגלל מעמדו המיוחד של ספר ויקרא, אשר בו התחילו ללמד את התינוקות.³ אולם, אין בידינו כל מקור שבו השם 'ספרא' מתייחס לספר ויקרא עצמו; במקורות שבידינו 'ספרא' הוא תמיד המדרש על ספר ויקרא.

השם 'ספרא דבי רב' הוביל את הרמב"ם בהקדמתו למשנה תורה לקבוע, כי האמורא רב חיבר את מדרש ספרא, אולם רש"י פירש כי השם 'ספרא דבי רב' מלמד כי המדרש היה שנוי וידוע בבית מדרשו של רב,⁴ ואמנם, לעתים מביע רב דעה הפוכה לזו המופיעה בספרא. יש בספרא משפטים אנונימיים המופיעים בתלמוד מפי רבי יהודה, ורבי יוחנן אומר בפירוש: "סתם ספרא רבי יהודה".⁵ ניתן גם למצוא התאמה של משפטים אנונימיים בספרא עם דברים המובאים בשם רבי חייא בתלמוד,⁶ וכן עם כאלה המובאים מפי רבי שמעון. סביר אפוא לשער, כי מדרש ספרא נוצר במשך תקופה ממושכת, והוא כולל את פֵּרות הלימוד של חכמים רבים, אך לא ניתן להצביע על זהותו של עורכו האחרון.

מדרש ספרא שייך לקבוצת מדרשי התנאים מבית מדרשו של רבי עקיבא.⁷ כך עולה משמות החכמים המוזכרים בו, וכן מדרכי הדרשה ומן הטרמינולוגיה של המדרש, התואמים את שיטת בית מדרשו של רבי עקיבא. ⁸

זמן המדרש, מקומו ולשונו

מדרש ספרא נערך, על פי הדעה הרווחת במחקר, במהלך המאה השלישית בארץ ישראל.⁹ ש' נאה (תורת כוהנים א) סבור, כי האמוראים הכירו את המדרש כשהוא ערוך ובעל מבנה וחלוקה עצמאיים. כמו כן, הוא טוען כי ניתן להסיק משם החיבור ('ספרא' – הספר) וממבנהו,¹⁰ כי הוא אחד מהחיבורים הראשונים בספרות חז"ל שהיה בידי האמוראים כשהוא כתוב בספר. האיסור על כתיבת תורה שבעל פה, לדעת נאה, הוא על כתיבת הלכות, כלומר משנה, אך אין הוא כולל את מדרשי ההלכה, הנקראים תמיד 'מדרש'.¹¹

כתיב 'כתוב לך את הדברים האלה' (שמות ל"ד, כז), וכתיב 'כי על פי הדברים האלה' (שם), הא כיצד?… דבי רבי ישמעאל תנא: אלה – אלה אתה כותב [מקרא, ע"ר], ואי אתה כותב הלכות    (גיטין ס ע"ב).

מדרש ספרא כולל בתוכו גם שכבות קדומות של הלכה. דוגמה לכך ניתן למצוא במחלוקת בין הפרושים לצדוקים בשאלת המקום שבו יש להבעיר את הקטורת עמה נכנס הכוהן הגדול ביום הכיפורים לקודש הקודשים.¹² ר"נ בראון טען, כי בצד המקורות הקדומים נמצאים בספרא גם מדרשים שנוצרו בתקופה מאוחרת על סמך הנוסח שהגיע לתלמוד הבבלי ולתלמוד הירושלמי.

לשונו של המדרש היא עברית, כלשונן של המשנה והתוספתא.¹³ ש' נאה (לשון התנאים) הראה כי מסורת הלשון של הספרא, כפי שהיא משתקפת בכתב יד וטיקן 66,¹⁴ היא מסורת לשון איכותית וניתן ללמוד ממנה רבות על העברית בתקופת התנאים.

מבנה המדרש ותכניו

מדרש ספרא מפרש את ספר ויקרא פסוק אחר פסוק, פרט לפסוקים שהם חזרה כמעט מילולית על פסוקים שכבר פורשו, ופרט לפרשת המילואים (ויקרא ח'-ט') ופרשת עריות (ויקרא י"ח, ז-כג; כ', י-כא).¹⁵

החלוקה המקורית של המדרש הייתה לתשע מגילות, כשכל מגילה התחלקה לפרשות, כל פרשה לפרקים וכל פרק להלכות. אולם, החלוקה המקורית השתבשה במהלך הדורות, בעיקר בעקבות הדפסת המדרש. כתוצאה מכך ההתמצאות במדרש על פי מהדורות הדפוס קשה ומבלבלת.

ממקורות שונים בספרות חז"ל עולה, כי המבנה והחלוקה הפנימית של המדרש היו מוכרים לאמוראים חכמי התלמוד. בתלמוד, במסגרת דיון על המצווה 'והדרת פני זקן', מובא הסיפור הבא:

בר קפרא… הוה יתיב בי מסחותא. על ואזיל ר' שמעון בר רבי, ולא קם מקמיה, ואיקפד. ואתא א"ל לאבוה [= היה יושב בבית המרחץ. נכנס והלך ר' שמעון בנו של רבי ולא קם בפניו, והקפיד. בא ואמר לאביו]: שני שלישי שליש שניתי לו בתורת כהנים, ולא עמד מפני! ואמר לו: שמא בהן יושב ומהרהר?
(קידושין לג ע"א).

מהביטוי "שני שלישי שליש" עולה, כי המדרש היה ידוע בחלוקתו לתשעה חלקים. אך במדרש שיר השירים רבה משתקפת חלוקה שונה של מדרש ספרא. על הפסוק "ששים המה מלכות ושמֹנים פילגשים ועלמות אין מספר" (שה"ש ו', ח) כתוב:

'ששים המה מלכות' – אלו ששים מסכתות של הלכות.

'ושמֹנים פילגשים' – אלו שמונים פרשיות שבתורת כוהנים.

'ועלמות אין מספר' – אין קץ לתוספות.¹⁶

בספרא שלפנינו אין שמונים פרשות, אולם כך היה המדרש ככל הנראה בצורתו המקורית. בספר ויקרא המקראי יש על פי המסורה שבידינו 98 פרשות פתוחות
וסתומות,¹⁷ אך לא לכולן נכתב מדרש (פירוש). מספר הפרשות של ספר ויקרא שאותן המדרש מפרש, הוא כשמונים.

ש' נאה (תורת כוהנים א; ב) חקר את סוגיית מבנה המדרש על ידי בדיקת כתבי היד והדפוסים של המדרש ובדיקת מקורות מתקופת התלמוד והגאונים, והתחקה כך אחר חלוקתו המקורית של המדרש והשתלשלותו ההיסטורית. המדרש כולו מחולק במקור לתשע חטיבות גדולות, שנקראו 'מגילות'. המגילות המקוריות של המדרש היו:¹⁸

א.   מגילת ויקרא.

ב.   מגילת נפש.

ג.   מגילת צו.

ד.   מגילת שרצים.

ה.   מגילת נגעים.

ו.    מגילת מצורע (הכוללת את זבים).

ז.    מגילת אחרי מות (הכוללת את קדושים).

ח.   מגילת אמור.

ט.   מגילת סיני (הכוללת את בחוקותי).

ש' נאה (תורת כוהנים א) סבר, שהחלוקה המקורית למגילות לא נבעה משיקולים של תוכן (למרות שבספר ויקרא עצמו יש חלוקה ברורה על פי תוכן ועניין),¹⁹ אלא מסיבה טכנית: חלוקה טכנית אופטימלית, על פי עיקרון של אורך ממוצע של טקסט, על מנת שהספר כולו ייכתב על תשע מגילות קלף. מגילה גדולה מדי אינה שימושית ללימוד אינטנסיבי, בשל הצורך לגלול אותה בכל פעם, ואילו חלוקה להרבה מגילות קטנות מקשה על השמירה עליהן. אם כן, החלוקה אמנם אינה נובעת מתוכן הספר, אך עליה להתחשב בו על מנת לא לקטוע את הרצף באמצע עניין. עם המעבר לכתיבת המדרש, עדיין בכתב יד, על ספר ('קודקס') שבו אפשר לדפדף בקלות, איבדה החלוקה המקורית את משמעותה ונשכחה משמעות השם 'מגילה', אשר הוחלף בכינויים 'דיבורא', 'פרשה' ו'פרק'. גם חלוקת ספר ויקרא לפרשות בהתאם לסדרי הקריאה בתורה לפי המנהג הבבלי, השפיעה על חלוקת המדרש. חלוקת המדרש לפי הדפוסים היא:

א.   דיבורא דנדבא (או ויקרא) – על ויקרא א', א – ג', יז.

ב.   דיבורא דחובא (או נפש) – על ויקרא ד', א – ה', כו.

ג.   דיבורא דצו – על ויקרא ו', א – ז', לח.

ד.   דיבורא דשרצים – על ויקרא י', ח – י"ב, ח.

ה.   דיבורא דנגעים – על ויקרא י"ג, א-נט.

ו.    דיבורא דמצורע – על ויקרא י"ד, א-נז.

ז.    דיבורא דזבים – על ויקרא ט"ו, א-לג.

ח.   דיבורא דאחרי – על ויקרא ט"ז, א – י"ח, ל (עם השמטות).

ט.   דיבורא דקדושים – על ויקרא י"ט, א – כ', כז (עם השמטות).

י.    דיבורא דאמור – על ויקרא כ"א, א – כ"ד, כג.

יא.  דיבורא דסיני – על ויקרא כ"ה, א – כ"ו, ב.

יב.  דיבורא דבחוקותי – על ויקרא כ"ו, ג – כ"ז, לד (עם השמטות).

נאה (תורת כוהנים ב) הדגיש כי החלוקה הפנימית של המדרש לפרשות, לפרקים ולהלכות, התרחשה באופן הדרגתי. כאמור, בצורה הקדומה ביותר של החיבור, הייתה התאמה בין חלוקת המדרש לפרשות לבין חלוקת ספר ויקרא לפרשות פתוחות וסתומות. החיבור חולק, כאמור, לשמונים פרשות שונות בגודלן. על מנת להקל על הלימוד והשינון של המדרש, פוצלו הפרשות הארוכות לשתיים והקצרות אוחדו עד לגודל פרשה אחיד פחות או יותר. בשלב זה מנה המדרש 105 פרשות, שהזיקה שלהן לפרשות ספר ויקרא הלכה והיטשטשה. בשלב הבא, גם הפרשות של המדרש חולקו לחלקים קטנים יותר, שווים פחות או יותר בגודלם, כדי להקל על הלימוד. מכיוון שהחלוקה לפרקים היא משנית, עוברים לעתים הגבולות באמצע עניין או באמצע פסוק. הפרקים עצמם מחולקים ליחידות קטנות, הנקראות 'דברים', ובדפוסי המדרש הפך שמם ל'הלכות', בהשפעת חלוקת המשנה.

ההתפתחות ההדרגתית של חלוקת המדרש הגיעה לסיומה כבר בתקופת התלמוד. אולי ניתן לראות עדות לחלוקה של מדרש הספרא לחלוקות משנה במשל שבפי רבי שמעון בר יוחאי, המופיע בספרי דברים:

ר' שמעון בן יוחאי אמר: משל לשני אחין שהיו מסגלין אחר אביהן, אחד מצרף דינר ואוכלו ואחד מצרף דינר ומניחו. זה שהיה מצרף דינר ואוכלו אין בידו כלום, וזה שמצרף דינר ומניחו נמצא עשיר לאחר זמן. כך תלמידי חכמים, למד שנים שלושה דברים ביום, שנים שלושה פרקים בשבת, שתים שלוש פרשיות בחודש, נמצא עשיר לאחר זמן. ועליו נאמר 'וקובץ על יד ירבה'.²⁰

אחת הסיבות המרכזיות לבלבול הגדול שנוצר בדפוסי מדרש ספרא היא שבידי המדפיסים היו כתבי יד ללא חלוקה הייררכית עם כותרות של פרשות המתחלקות לפרקים, ופרקים המתחלקים להלכות, אלא טקסט רצוף שמסומנים בו הפסקות.²¹ המדפיסים, רצו להעניק לחיבור חלוקה מגובשת, אך בהיעדר מסורת על החלוקה המקורית הם מספרו בנפרד את הפרשות ואת הפרקים כשתי מערכות נפרדות.²²

הוספות במדרש ספרא

מדרש ספרא שייך לקבוצת המדרשים מבית מדרשו של רבי עקיבא, אך ניתן לזהות בו כמה תוספות שאינן חלק מהמדרש המקורי:

1. בראש המדרש מופיעה הברייתא על י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, משל רבי ישמעאל.²³
2. המדרש על פרשת המילואים (ויקרא ח'-ט') תואר במחקר כחטיבה מדרשית התואמת את אופיים של המדרשים מבית מדרשו של רבי ישמעאל. אולם, א' שמאע הראה כי חטיבה זו היא למעשה אקלקטית. לדעתו, העורכים של חטיבה מדרשית זו השתמשו במקורות מגוונים – דרשות מבית מדרשו של רבי ישמעאל לצד דרשות מבית מדרשו של רבי עקיבא ולצד מקורות אגדה ללא סימני שיוך לאחד מבתי המדרש.²⁴
3. המדרש על פרשות העריות (ויקרא י"ח, ז-כג; כ', י-כא) שייך באופן מובהק למדרשים מבית מדרשו של רבי ישמעאל, על פי מונחיו, על פי החכמים המוזכרים בו ועל פי לשונו. ידוע גם, כי בבית מדרשו של רבי עקיבא לא דרשו את פרשת העריות: על המשנה במסכת חגיגה (פ"ב מ"א), "אין דורשין בעריות בשלשה", אומר התלמוד הירושלמי (חגיגה פ"ב, עז ע"א) "ר' בא בשם רב יהודה: דר' עקיבא היא. ברם כר' ישמעאל דורשין".²⁵
4. פרשת בחוקותי שונה באופייה משאר המדרש: ניתן לזהות אי-התאמות בהלכה ושינוי סגנון באגדה בינה לבין שאר המדרש. ככל הנראה, שייכת פרשה זו לענף אחר מבית מדרשו של רבי עקיבא, אשר הושפע מבית מדרשו של רבי ישמעאל.

האגדה במדרש ספרא

ספר ויקרא רובו ככולו הוא ספר של הלכות ודינים, ועל כן מדרש ספרא הוא כמעט כולו מדרש הלכה, ורק כשני אחוזים מהחיבור הם דברי אגדה. רק על שתי הפרשות הסיפוריות בוויקרא: מות שני בני אהרן (ויקרא ט', כב – י', ז) ופרשת המקלל (ויקרא כ"ד, י-כג) מביא מדרש ספרא דברי אגדה.

י' פרנקל הדגים את הבאת דברי האגדה בספרא. בפרשת המקלל מסופר, שבן לאב מצרי ואם ישראלית רב עם איש ישראלי במחנה בני ישראל, ובשעת המריבה נקב בן האיש המצרי את שם ה' וקילל. ייתכן, שהתורה מציינת את האירוע על מנת לקבוע כי "משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה" (ויקרא כ"ד, כב). הסיבה למריבה אינה מצוינת בתורה, ומדרש ספרא משלים זאת בדרשת הפסוקים, תוך בניית סיפור דרשני המרחיב את הסיפור המקראי:

'ויצא בן אישה ישראלית' (ויקרא כ"ד, י) מנין יצא? מבית דינו של משה. שבא ליטע אהלו בתוך מחנה דן. אמרו לו: מה טיבך ליטע בתוך מחנה דן? אמר להן: מבנות דן אני. אמרו לו: הכתוב אומר 'איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל' (במדבר ב', ב). נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב. ועמד וגידף. 'והוא בן איש מצרי' – אעפ"י שלא היו ממזרים באותה השעה הוא היה כממזר. 'בתוך בני ישראל' מלמד שנתגייר. 'וינצו במחנה' על עיסקי מחנה. בן הישראלית ואיש הישראלי' זה שכנגדו.²⁶

הסיפור הוא רצף של דרשות על פי סדר המילים בפסוק, הבונה עלילה סיפורית שבנויה על עקרונות הלכתיים מפורטים. איש שאביו מצרי התגייר ורב עם אנשי שבט דן על שאלה הלכתית, האם מותר לו לטעת את אוהלו במחיצתם מכיוון שאמו משבט זה. המריבה הובילה לדיון הלכתי בבית דינו של משה, ורק לאחר פסק הדין באה הקללה. הסיפור מתאר מצב משפחתי-הלכתי בלתי-אפשרי: בן האיש המצרי שנתגייר לא יכול למצוא מקום ליטע את אוהלו, ואף בית דינו של משה לא מוצא פתרון למצוקתו. ייתכן שכוונת הדרשן בסיפור היא לומר שקללת ה' היא חטא חמור, ועם זאת האיש מסכן מאוד; או שהוא רוצה לומר, שאף מי שנמצא בסיטואציה מייאשת שכזו אל לו לנקוט בחטא החמור של קללת ה'.²⁷

מהדורה ביקורתית²⁸

המהדורה המקובלת של מדרש ספרא היא מהדורת א"ה ווייס, שיצאה לאור בווינה בשנת 1862. המהדורה מבוססת על דפוס ונציה וכוללת את פירוש ראב"ד, מבוא קצר מאת א"ה ווייס והערות. נוסח הפנים של מהדורה זו מופיע בפרויקט השו"ת של אוניברסיטת בר אילן.

מ' איש שלום התחיל להכין מהדורה של המדרש על פי כתב יד בצירוף פירוש, אך במהלך עבודתו הוא נפטר והספר שהכין כולל רק חלק קטן מהמדרש. המהדורה יצאה לאור לאחר מותו בברסלוי בשנת 1915.

א"א פינקלשטיין הוציא לאור מהדורת צילום של כתב היד הקדום של מדרש ספרא (כתב יד רומי 66). למהדורות הצילום הוא צירף מבוא ארוך, שינויי נוסח ופירוש לשתי המגילות הראשונות של מדרש ספרא. המהדורה יצאה בניו יורק בחמישה כרכים בשנים 1983-1992.

מהדורת צילום כתב יד וטיקן 31 הכולל את מדרש ספרא יצאה לאור בהוצאת מקור בירושלים בשנת 1972.

כ"י ניו יורק (בית המדרש לרבנים 2171) נגיש באתר האינטרנט של אוניברסיטת בר אילן.²⁹

א' שושנה הוציא לאור מהדורה ביקורתית של המדרש, עד דיבורא דחובא, בשלושה כרכים בירושלים בשנים תשנ"א-תשנ"ו. המהדורה מבוססת על כתב יד רומי ומכילה גם את פירוש הראב"ד ופירושי ראשונים נוספים. המהדורה כוללת מבוא, שינויי נוסח והערות.

ביבליוגרפיה

ממהדורות המדרש, פירושים ותרגומים

דפוס ראשון: זה ספר תורת כהנים: הנקרא סיפרא דבי רב עם פירוש הראב"ה, קושטא ר"ע לערך.

זה הספר ספרא, ונציה ש"ה.

ספרא דבי רב, מהד' א"ה ווייס עם פירוש ראב"ד, וינה תרכ"ב.

פירוש המלבי"ם התורה והמצווה על חמישה חומשי תורה עם מכילתא ספרא וספרי, ורשה תרל"ה.

ספרא דבי רב, מהד' מ' איש שלום, ברסלוי תרע"ה.

ספרא דבי רב עם פרוש רבנו הלל ב"ר אליקים, ירושלים תשכ"א.

ספרא דבי רב והוא ספר תורת כוהנים על פי כתב יד רומי, מהד' א"א פינקלשטיין, ניו יורק תשמ"ג-תשנ"ב.

תורת כהנים כתב יד וטיקן 31, ירושלים תשל"ב.

ספרא דבי רב, מהד' א' שושנה, ירושלים תשנ"א-תשנ"ו.

ש"י פרידמן ול' מוסקוביץ, אוצר עדי הנוסח לספרות התנאית,www.biu.ac.il/JS/ tannaim.

1988. Neusner, Sifra: An Analytical Ttranslation, Atlanta 1988.

מחקרים

ח' אלבק, מבוא לתלמודים, תל אביב תשכ"ט.

י"נ אפשטיין, מבואות לספרות התנאים – משנה, תוספתא ומדרשי-הלכה, ע"צ מלמד (עורך), ירושלים-תל אביב תשי"ז.

ר"נ בראון, 'התגבשותו הספרותית של מדרש הסיפרא', הקונגרס העולמי למדעי היהדות 10, ג, 1, תש"ן, עמ' 39-46.

רד"צ הופמן, מסלות לתורת התנאים, תל אביב תרפ"ח.

מ' ויס, מבוא לתורה שבעל פה, יחידה 2: מדרש הכתוב ומדרשי ההלכה, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב תשנ"א.

ע"צ מלמד, פרקי מבוא לספרות התלמוד, ירושלים תשל"ג.

ש' נאה, 'הערות ללשון התנאים: בעקבות כתב-יד ואטיקאן 66 של הספרא', בתוך: מ' בר-אשר (עורך), מחקרים בלשון ד, מחקרים לזכרו של רפאל קוטשר, ירושלים תש"ן, עמ' 271-295 = נאה, לשון התנאים.

הנ"ל, 'מבנהו וחלוקתו של מדרש תורת כוהנים: א. מגילות (לקודיקולוגיה התלמודית הקדומה)', תרביץ סו, ד, תשנ"ז, עמ' 483-515 = נאה, תורת כוהנים א.

הנ"ל, 'מבנהו וחלוקתו של מדרש תורת כוהנים: ב. פרשות, פרקים, הלכות', תרביץ סט, א, תש"ס, עמ' 55-92 = נאה, תורת כוהנים ב.

י' פרנקל, מדרש ואגדה, יחידה ט, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב תשנ"ז.

א' רוזנטל, 'תורה שבעל פה ותורה מסיני: הלכה ומעשה', בתוך: מ' בר-אשר וד' רוזנטל (עורכים), מחקרי תלמוד ב, קובץ מחקרים בתלמוד ובמחקרים גובלים, ירושלים תשנ"ג, עמ' 448-489.

א' שמאע, המכילתות הנספחות לספרא: מכילתא דמילואים ומכילתא דעריות, עבודה לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשס"ט
= שמאע, המכילתות.

562. Kahana, ‘Sifra’, Encyclopaedia Judaica 18, Detroit 2007, pp. 560-562.

H.L. Strack and G. Stemberger, Introduction to the Talmud and Midrash, Edinburgh 1991.

לקריאה נוספת, על חלקים נבחרים מתוך ספרא

א' גולדברג, 'הדרשות הכפולות במכילתא דמילואים', סיני פט, ג-ד, תשמ"א, עמ' קטו-קיח.

מ' כהנא, 'קווים לתולדות התפתחותה של מידת כלל ופרט בתקופת התנאים', בתוך: א' אדרעי ואחרים (עורכים), מחקרים בתלמוד ובמדרש: ספר זיכרון לתרצה ליפשיץ, ירושלים תשס"ה, עמ' 173-216.

א' שמאע, מכילתא דעריות – מבוא, נוסח והערות פירוש, עבודה לשם קבלת התואר מוסמך, האוניברסיטה העברית, ירושלים תש"ס.

י' שגיב, תורת כהנים פרשת המועדות: מהדורה ממוחשבת ועיון בפרק אחד, עבודה לשם קבלת התואר מוסמך, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשס"ג.

H.L. Apothaker, Sifra, Dibbura de Sinai: rhetorical formulae, literary structures and legal traditions, Cincinnati 2003.