פרשות השבוע

מים ראשונים: בדברינו היו דבריו של יהודה נראים לכל צד הבאנו מגוון רחב של גישות ל"ויגש יהודה" אם היו של התרפסות וקבלת אדנות, עימות והתגוששות, כעס, חוצפה, תחנונים וכו'. הבאנו שם בקצרה גם את שיטת רמב"ן לה נקדיש כאן דף בפני עצמו. הדף שלהלן הוא גם המשך והרחבה של דברינו אלהים יחונך בני ושל סעודת יוסף ואחיו בפרשת מקץ ובנוי על שלושה דפים אלה.

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה: (בראשית מה יח).¹

רמב"ן בראשית מד יט – תחנונים לצד פריטה על חוש הצדק

"אדני שאל את עבדיו" – לא ידעתי טעם לאריכות דברי יהודה בספור מה שהיה כבר ביניהם.²

ומה שאמרו רז"ל (בראשית רבה צג ו) "וכי זו היא שִׂימַת עין שאמרת לשום עינך עליו?", אינה טענה.³ כי המושל שיצוה להביא אדם לפניו, לא יעשה על מנת לפטור אותו מן הרעות שיעשה, וכל שכן על הגניבה שיגנוב מבית המלך הגביע אשר ישתה בו.⁴

ומתחילה כבר שם עינו עליו לטובה וקרא לו שלום בדבר: "אלהים יחנך בני" (לעיל מג כט).⁵ ועשה לכולם לכבודו משתה לפניו בבית המלכות, והרבה משאות להם, ונתן להם בר כאשר יוכלון שאת, יותר מן הכסף שהביאו לו, כאשר פירשתי (לעיל מד א), ומה לעשות לו:⁶

ואשר יראה לי על דרך הפשט, שאינם רק תחנונים להעיר רחמיו, כי חשב יהודה כי האלהים הוא ירא כאשר אמר לו, וכאשר נהג עמהם חמלה כירא חטא לנחם אותם על הצער שעשה להם (לעיל מג כג).⁷

וזה ענין הסיפור, אמר לו: אנחנו באונס הגדנו באחינו זה מפני שאלת אדוני. ולא הודינו גם כן להורידו לפניך כמצותך הראשונה, רק אמרנו כי לא יוכל הנער לעזוב את אביו. אבל בנפשינו נביא אותו מפני זלעפות רעב, כי אמרת לא תוסיפון לראות פני. ולא רצה אבינו לשמוע עד היותינו כולנו בסכנה לשוב לשבור מעט אכל, ואז הודה בפחד ובדאגה. ועתה כראותו כי אין הנער, ימות בנפש מרה. ולכן תיפול נא תחינתי לפניך לרחם עלינו ועל הזקן, וקח אותי תחת הנער לעבד עולם כי טוב אני ממנו, ולך תהיה צדקה. וזה טעם כל הפרשה.⁸

ויש לומר עוד על דרך רבותינו שאמרו: "זו היא השמת עין?", יאמר: "כי כמוך כפרעה" – ראוי שתעמד בדבורך ובתיורך,⁹ כי על פיך הבאנו אותו באונס גדול כאשר יזכיר, ופחד לפרש לו יותר. אבל יש בסתר דבריו שהיה מעשה הגביע תחבולה מאתו להעלילם, כי למה יבקש לראותו על כרחם? וכך אמרו בבראשית רבה (צג ח): "אמר לו יהודה: תדע לך שבעלילה באת עלינו, כמה מדינות ירדו ליקח אוכל, כלום שאלת אותם כמו ששאלת לנו? שמא בִּתְךָ אנו מבקשים או אחותנו אתה מבקש?" יאמרו כי זה היה נרמז בדבריו.¹⁰

….

"אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי" – …¹¹ אבל הטעם, כי יעקב לא לקח אשה מדעתו רק רחל, וזה טעם ילדה לי "אשתי", כי לא נולדו לי מאשה אשר היא אשתי ברצוני, רק שניים. ושמתי אהבתי בהם כאילו הם יחידים לי, והשאר כבני פילגשים הם אלי. ואחיו מת, וזה לבדו בני יחידי אשר אהבתי. ולכן יקדים הכתוב רחל ללאה, "כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל" (רות ד יא), "ויקרא לרחל וללאה השדה" (בראשית לא ד), כי היא הקודמת במחשבתו. ואמרו המפרשים כי לכך יאמר בסדר הזה (להלן מו יט) בני רחל אשת יעקב, כי היא תקרא אשתו באמת בלא מרמה.¹²

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים: נראה שבפירושו של רמב"ן לנאום יהודה בפרשתנו, מהדהדת גם דמותו של רמב"ן האיש ומנהיג הקהילה בעת שעמד בראש מורם בויכוח ברצלונה (עם המומר פבלו כריסטיאני) ואף זכה לאהדתו ולהבטחתו של חיימה מלך ארגון שהוויכוח יהיה הוגן. אפשר שרמב"ן ראה עצמו בדומה ליהודה פונה ובונה על חוש הצדק והיחס האנושי, אלא שהאיש מולו עמד לא היה יוסף ורמב"ן שלא כיהודה של סוף הנאום, לא היה מוכן להתחנן כל כך. סוף סוף מי שעמד מולו היה יהודי שהשתמד ולא אח אובד. בדגש על חוש הצדק מכוון רמב"ן למלך ארגון שהבטיח לו וויכוח הוגן. בניגוד לסוף הטוב של סיפור יוסף ואחיו, רמב"ן שאמנם ניצח בוויכוח נאלץ לאחר תקופה מסוימת לעזוב את ספרד ועלה לארץ (ויהודה וכל בית יעקב ירדו למצרים). ראה דברינו פיתוחי חותם בפרשת תצוה על החותם שהשאיר רמב"ן בארץ (תרתי משמע). ובספרם של יוסי עופר ויהונתן יעקבס תוספות רמב"ן לפירושו לתורה מצוי ניתוח מעניין של פירוש רמב"ן לנאום יהודה ובו השינויים והתוספות שיש בין מהדורה ראשונה ובין מה שהוסיף כשעלה לארץ.