מבוא למדרשים

ילקוט שמעוני הוא חיבור רחב היקף המרכז מאמרי חז"ל בהלכה ובאגדה על חמישה חומשי תורה, על נביאים ועל כתובים, לפי סדר הפסוקים. מחבר ילקוט שמעוני ציין את מקור הדרשות, והוא שמר בדרך כלל על הנוסח המקורי שלהן. בין מקורותיו של ילקוט שמעוני מצויים מדרשים שאבדו במרוצת הדורות, וציטוטים מתוכם בילקוט שמעוני מאפשרים להכיר את המדרשים הללו ולעתים אף לשחזר אותם. ילקוט שמעוני נערך, ככל הנראה, בתחילת המאה ה-13 באשכנז, בידי ר' שמעון הדרשן מפרנקפורט.

שם הילקוט, ייחוסו ומקומו

ייחוס ילקוט שמעוני לחכם בשם ר' שמעון הדרשן מופיע לראשונה בהערת הסופר שהעתיק את כתב היד של ילקוט שמעוני לתורה בשנת 1308.¹ אולם, זיהויו של ר' שמעון הדרשן וציון מקום מגוריו נעשו לראשונה על ידי ר' מאיר פרינץ, מדפיס הדפוס השני של הילקוט (בוונציה בשנת 1566). בשער הילקוט נכתב: "שחיבר רבנו שמעון ראש הדרשנים זצ"ל מק"ק פרנקפורט".² י"ל צונץ העריך, שילקוט שמעוני התחבר בתחילת המאה ה-13,³ ולכן שיער כי החכם ר' שמעון הדרשן מפרנקפורט הוא ר' שמעון קרא שחי במאה ה-13 בדרום אשכנז. אולם, ש"י רפפורט הטיל ספק בזיהוי מחבר הילקוט ובתיארוכו, ושיער כי הילקוט התחבר בידי ר' שמעון, אביו של ר' יוסף קרא, בן דורו של רש"י, בראשית המאה ה-11. לדעתו, הכינוי 'קרא' מקביל לכינוי 'הדרשן', ומשמעו – חכם המפורסם בידיעת המקרא והמדרשים. חוקרים רבים התנגדו להשערתו של רפפורט, וביניהם א' עפשטיין, שסבר כי ילקוט שמעוני נוצר במאה ה-13.

זמן הילקוט

כאמור, צונץ שיער כי ילקוט שמעוני חובר בתחילת המאה ה-13. הילקוט חובר, לדעתו, לאחר תקופת הגאונים, שכן בתקופת הגאונים לא הייתה מצויה באשכנז ספרות מדרשית כה רחבה כזו שהייתה בידי מחבר הילקוט. הילקוט, לדעתו, מאוחר גם למאות ה-11 וה-12, שכן חכמים שפעלו במאות אלו, כגון רש"י ורבי נתן בעל הערוך, לא מזכירים אותו כלל. מעבר לכך, בילקוט שמעוני מוזכרים מדרשים מאוחרים, כמו מדרש דברי הימים של משה ומדרש אבכיר.⁴ כמו כן, הכינוי 'הדרשן', שהוצמד לשם מחבר הילקוט, מוכר באשכנז החל מן המאה ה-13. לדעת צונץ, תחילת המאה ה-13 היא המתאימה ביותר לתיארוך הילקוט: בשנת 1240 החלו רדיפות קשות כלפי היהודים באזור פרנקפורט, מקום מושבו של מחבר הילקוט, ורק ערב רדיפות אלו שררו במקום השקט והביטחון שהיו נחוצים לחיבור ילקוט רחב היקף שכזה.

רפפורט חלק על התיארוך של צונץ, והקדים את זמן חיבור הילקוט לתחילת המאה ה-11, מכיוון שהוא סבר, כאמור, כי ר' שמעון, אביו של ר' יוסף קרא, הוא מחבר המדרש. רפפורט ביסס את השערתו על מספר מקומות בפירושו של רש"י לתנ"ך, שבהם רש"י מביא דרשות מילקוט שמעוני ומייחס את הדברים לרבי שמעון. ברם, עפשטיין בדק את הציטוטים בפירושי רש"י שבהם מוזכר רבי שמעון, השווה אותם לילקוט שמעוני וטען כי באף אחד מהם לא ניתן לומר בוודאות שרבי שמעון המוזכר ברש"י הוא רבי שמעון קרא. זאת ועוד, ר' יוסף קרא, בנו של רבי שמעון, איננו מביא אפילו פירוש אחד משל אביו בכל פירושיו הרבים, דבר היכול אולי להעיד כי אביו כלל לא חיבר חיבור פרשני-מדרשי על התנ"ך. כמו כן מונה עפשטיין, בעקבות צונץ, מספר מדרשים מאוחרים המוזכרים בילקוט שמעוני המעידים כי הוא לא חובר לפני המאה ה-13, דוגמת דברים רבה ומדרש תדשא.⁵

ד' היימן תרם הוכחה נוספת לכך שמחבר ילקוט שמעוני איננו רבי שמעון, אביו של ר' יוסף קרא. הוא הראה, שלא רק שרש"י לא השתמש בילקוט שמעוני, אלא ההפך הוא הנכון: בעל ילקוט שמעוני השתמש בפירושי רש"י לתלמוד וב-26 מקומות הוא אף שיקע את פירוש רש"י מילה במילה בתוך הילקוט. היימן העלה "השערה רחוקה", כדבריו, כי מחבר ילקוט שמעוני אינו ר' שמעון הדרשן, שאינו מוכר לנו משום מקור אחר, אלא רבנו שמשון משאנץ, מחכמי התוספות שחי במאה ה-12 בצרפת.

ילקוט שמעוני היה כמעט בלתי-ידוע מזמן חיבורו ועד סוף המאה ה-15. במהלך תקופה זו סבלו יהודי אשכנז מרדיפות, ולכן גם היצירה התורנית בתקופה זו הייתה דלה. הציטוטים הראשונים מילקוט שמעוני מופיעים במאה ה-15 אצל סופרים מספרד, ביניהם דון יצחק אברבנאל.

לשון הילקוט

ילקוט שמעוני מכיל דרשות חז"ל ממקורות רבים: מדרשי הלכה, תלמוד ירושלמי, תלמוד בבלי ומדרשי אגדה קדומים ומאוחרים. המקורות שבהם השתמש מחבר הילקוט לא עברו עיבוד, בדרך כלל, ולכן לשון הילקוט היא כלשון מקורותיו – עברית, ארמית גלילית, ארמית בבלית ומילים זרות.

מבנה הילקוט

כאמור, ילקוט שמעוני מכיל דרשות חז"ל בהלכה ובאגדה לפי סדר פסוקי התנ"ך. ילקוט שמעוני מורכב משני חלקים רחבי היקף: א. לתורה; ב. לנביאים ולכתובים.⁶ שני החלקים יצאו ככל הנראה מידי מחבר אחד.⁷ כל חלק של ילקוט שמעוני מחולק לספרים לפי סדר התנ"ך. הסדר המקורי של חלק מספרי התנ"ך כפי שהם מופיעים בילקוט שמעוני אינו תואם את סדר הספרים המקובל היום, אלא הוא תואם את הסדר המופיע בברייתא:

ת"ר סדרן של נביאים: יהושע ושופטים, שמואל ומלכים, ירמיה ויחזקאל, ישעיה ושנים עשר… סידרן של כתובים: רות וספר תהילים, ואיוב ומשלי, קהלת, שיר השירים וקינות,⁸ דניאל ומגילת אסתר, עזרא ודברי הימים         (בבא בתרא יד ע"ב).

אולם, הסופרים שהעתיקו את כתבי היד של הילקוט והמדפיסים התאימו את סדר הספרים בילקוט לסדר המקובל. גם בילקוט שמעוני על ספר תהילים משתקפת חלוקה שונה מהמקובל אצלנו. בדפוס הראשון של ילקוט שמעוני, ספר תהילים מתחלק לקמז פרשות, בעוד שספר תהילים שבידינו מתחלק לק"נ מזמורים. כלומר, בעל הילקוט מחלק את ספר תהילים לשלושה מזמורים פחות. הסיבה לפער במספר המזמורים היא, שהחלוקה הפנימית של המזמורים שונה במספר מקרים מזו הקיימת אצלנו.⁹ לדוגמה: שני המזמורים הראשונים בתהילים חוברו בילקוט שמעוני למזמור אחד.¹⁰ החלוקה של ספר תהילים לקמ"ז מזמורים היא חלוקה עתיקה, המשקפת ככל הנראה את הנוהג בתקופת האמוראים.

החלוקה הפנימית של ילקוט שמעוני היא על פי פסוקי התנ"ך. בעל ילקוט שמעוני מקפיד להביא דרשות בהלכה ובאגדה המתקשרים באופן ישיר לפסוק הנידון, ואף לפי סדר החלקים בפסוק. בדרך כלל לא מובאות דרשות שאינן מתקשרות לפסוק מסוים. ניכר שבעל הילקוט משתדל להביא דרשות ממקורות שונים ולשלב אותן זו אחרי זו כאילו הן מקור אחד, עד שלא ניתן עוד להבחין בחלקיה השונים של הדרשה. בעל הילקוט מביא לעתים דרשה שנאמרה במקור בהקשר של פסוק אחד ומשבץ אותה בהקשר של פסוק אחר. כמו כן, הוא משמיט מדרשות ארוכות את החלקים שאינם נוגעים לפירושי הפסוקים, ולעתים מביא רק את תמצית הדיון ההלכתי שבסוגיות מן התלמודים. לבעל הילקוט יש טרמינולוגיה אופיינית בהבאת המקורות. לדוגמה: כאשר הוא מביא מקור מהמשנה או מהתלמוד הוא מוסיף בדרך כלל את המילים "שנו רבותינו", "תמן תנינן", "שנינן" וכדומה. כאשר הוא עובר ממקור אחד לשני הוא מציין זאת במילים דוגמת "דבר אחר", "אחרים אומרים" וכו'.

ח"ז פינקל ראה בדרך עבודתו של בעל הילקוט מלאכה הדומה למלאכתו של פרשן התנ"ך, המשתמש במקורות ובדעות שונות של חז"ל, אך בוחר מה להביא ומה להשמיט וכיצד לשלב את הדברים בזה אחר זה; ואין הוא מלקט או מאסף בלבד, היוצר מעין אסופה של דרשות המובאות אחת אחרי השנייה ללא קשר ביניהן.

הרמזים בילקוט שמעוני

בשני חלקיו של ילקוט שמעוני מצויים סימנים, אותיות בסדר אלף-בית רץ. בדפוס הראשון של ילקוט שמעוני מצויים בחלק של ילקוט שמעוני לתורה תתקס"ג (963) סימנים, ובחלק של נביאים וכתובים מצויים תתרפ"ה (1085) סימנים. מיקומם של הסימנים בילקוט נראה שרירותי: לעתים מופיעים הסימנים בתחילת קטע ולעתים באמצעיתו או בסופו, לעתים סימן אחד מכיל מספר רב של פסוקים ודרשות ולעתים הוא מכיל שורות בודדות בלבד. לא תמיד מופיעים הסימנים בתחילת פרשה חדשה, ואפילו לא בתחילת ספר חדש. ר' מאיר פרינץ, מדפיס הילקוט, סבר בטעות כי מטרת סימנים אלו היא לחלק את הילקוט חלוקה פנימית לצורך התמצאות, אך מכיוון שראה שהסימנים לא נמצאו לכאורה, במקומם הנכון, הוא שינה ו'תיקן' את מקומם. משמעות הסימנים לא הייתה מובנת גם לחוקרים במשך תקופה ארוכה, מפני שגם הם ראו בסימנים אלו חלוקה פנימית של הילקוט, עד אשר פינקל הצליח לפתור את חידת הסימנים שבילקוט שמעוני והסביר את מטרתם.

פינקל תיאר את דרך עבודתו של מחבר הילקוט: תחילה ריכז המחבר את דרשות חז"ל על פי סדר הפסוקים, לאחר מכן חזר ובדק את עבודתו ומצא דרשות הקשורות ליותר מפסוק אחד, שניתן להביא אותן במקומות נוספים בילקוט. על מנת לא לכפול את הדרשות במספר מקומות בילקוט, סימן המחבר דרשות אלו בסדר אלף-בית רץ, ובעזרת הסימון הפנה אל הדרשה במקומה הנבחר, במילים "כתוב ברמז…".

לדוגמה: על הפסוק הראשון בבראשית מובאת בילקוט דרשה בשם רבי עקיבא. הדרשה מתארת את האותיות הבאות אחת אחת לפני הקב"ה ומבקשות ממנו שיתחיל לברוא בהן את העולם. בסוף הדרשה לגבי האות אל"ף מצוטט הפסוק "אנכי ה' אלהיך" ועל פסוק זה מובאת דרשה קצרה. במקומות שבהם מופיע פסוק זה: בעשרת הדיברות בשמות כ' ובדברים ה', מביא הילקוט דרשות שונות, אך אינו חוזר על דרשתו של רבי עקיבא המופיעה כבר בבראשית. כדי להפנות את המעיין לדרשת הפסוק בבראשית, ציין מחבר הילקוט אות אל"ף גדולה בבראשית, והוסיף בשני המקומות האחרים שבהם הפסוק נדרש הפניה לדרשה בבראשית במילים: "כתוב ברמז א". בדרך זו הפנה מחבר המדרש לדרשות על הפסוק הנידון או לדרשות על הנושא הנידון במקום אחר בילקוט.¹¹

אולם, מקומם של הרמזים בדפוסים השונים של ילקוט שמעוני השתבש כליל, מכיוון שמדפיסים ומגיהים שינו את מקומם. כיום, בהיעדר חלוקה פנימית אחרת לחיבור, עדיין מקובל להתייחס לרמזים שבילקוט שמעוני כמראי מקום, וההפניות לילקוט מתבצעות על פי הרמזים.

מקורות ילקוט שמעוני

מקורות ילקוט שמעוני כוללים יותר מחמישים חיבורים, קדומים ומאוחרים, בהלכה ובאגדה מספרות חז"ל. בעל ילקוט שמעוני ציין את המקורות לדרשות שהביא,¹² אולם ציון המקורות הוא בדרך כלל מראה מקום כללי בלבד, ולעתים נדרש מאמץ רב כדי לאתר בתוכו את מקומה המדויק של הדרשה. לדוגמה, המקורות מהתלמוד הירושלמי מובאים לפי שם המסכת ולעתים גם לפי שם הפרקים, דרשות ממדרש בראשית רבה מצוינות בשם הפרשה, אך יש מקורות שבהם בעל הילקוט מפנה לשם החיבור בלבד. פעמים רבות הילקוט מציין מקור בשם "מדרש" בלבד. בדרך כלל כוונתו בציון זה לאחד מהמדרשים הקטנים, דוגמת 'אותיות דרבי עקיבא', 'מדרש ויושע', 'מסכת סופרים', 'מדרש אל יתהלל', 'מדרש חירם מלך צור', ועוד מדרשים קטנים שלא הגיעו לידינו.¹³ כמו כן, פעמים רבות לא מופיע ציון מקור כלל, או שהוא שינה את מקומו או שהשתבש.

התרומה הגדולה שבציון המקורות היא באפשרות להתחקות אחר מדרשים שאבדו, ואפילו האפשרות לשחזר אותם בעזרת המובאות מתוכם. לדוגמה: ילקוט שמעוני מפנה במקורותיו לדרשות ב'פסיקתא' וב'פסיקתא רבתי'. צונץ היה הראשון שהסיק, כי הפניות אלו מתייחסות לשני מדרשים שונים, ושחזר בעזרת הציטוטים שצוינו כ'פסיקתא' את מדרש 'פסיקתא דרב כהנא', מדרש שנחשב לאבוד בזמנו.¹⁴ מדרשים נוספים ששוחזרו בחלקם על פי ילקוט שמעוני הם: ספרי זוטא במדבר,¹⁵ דברים זוטא,¹⁶ מדרש אבכיר¹⁷ ומדרש אספה.¹⁸

נוסף על תרומתו של הילקוט בשחזור מדרשים אבודים, רבה חשיבותו של ילקוט שמעוני גם ביחס למדרשים המצויים בידינו: הילקוט שומר על גרסות קדומות של חיבורים; פעמים רבות הוא מהווה מקור מהימן לגרסות שהיו לפניו בכתבי יד, והוא מסייע בהבנת דברי חז"ל במקומות רבים. כמו כן, ניתן ללמוד מהמקורות שעמדו בפני בעל ילקוט שמעוני מה כללה הספרות המדרשית באשכנז בזמן חיבור המדרש, ולהיעזר בכך לשם תיארוך מדרשים שונים.

מקובלת במחקר ההנחה, כי את ציון המקורות עשה המחבר עצמו, שכן רק הוא ידע להצביע על המקורות השונים המרכיבים את הדרשות, ועל מקורן המדויק של דרשות המופיעות במספר ספרי מדרש. המקורות שבהם השתמש בעל ילקוט שמעוני כוללים את שני התלמודים, את מדרשי התנאים ומדרשי אגדה קדומים ומאוחרים. הוא לא השתמש בתרגומי המקרא (פרט לתרגום לאסתר ולשיר השירים), ולא השתמש בספרות הסוד.

ד' היימן חיבר שני ספרים הכוללים מראי מקום מדויקים של מקורות ילקוט שמעוני לתורה, לנביאים ולכתובים.¹⁹ הוא התבסס בספריו על ציוני המקורות שבכתבי היד ובדפוס הראשון של ילקוט שמעוני.

דרך יצירת ילקוט שמעוני לתורה

ע' גאולה התחקה אחר תהליך יצירת ילקוט שמעוני לתורה באמצעות כתב יד המכיל מפתח פסוקים, כלומר רשימה של פסוקים שנשלפו מתוך חיבורים שונים בספרות חז"ל, ובצדם שם הפרשה בה הם מופיעים בתורה. גאולה מצא התאמה בין החיבורים המופיעים במפתח הפסוקים לבין החיבורים המופיעים בציוני המקורות של ילקוט שמעוני. הוא השווה את הפסוקים המוזכרים במפתח תחת שמו של חיבור מסוים, לשמות החיבורים שמהם מביא ילקוט שמעוני דרשות, ומצא חפיפה כמעט מוחלטת בין מפתח הפסוקים לילקוט שמעוני. לדוגמה: תחת הכותרת "מדרש קהלת" במפתח הפסוקים נכתב "'וההר בוער באש' (דברים ד', יא) ואתחנן". בילקוט שמעוני מובאת דרשה סביב פסוק זה מתוך מדרש 'קהלת זוטא' ובציון המקור בילקוט שמעוני נכתב "מדרש קהלת".

גאולה סבר, כי מפתח הפסוקים הוא עבודה מקדימה להכנת ילקוט שמעוני לתורה. מטרת המפתח הייתה, לדעתו, לבחור את הדרשות המתאימות לעורך הילקוט מתוך החיבורים השונים, לציין את המקום בילקוט שבו ניתן למקם אותן ובכך להקל על יצירת הסימנים שבתוך הילקוט ולמנוע כפילויות בהבאת הדרשות. תהליך יצירת ילקוט רחב היקף כילקוט שמעוני דרש עבודת הכנה ארוכה ומורכבת בבחירת הדרשות, מיקומן, פירוק דרשות ארוכות ליחידות קטנות ובניית מערכת הפניות בתוך החיבור בשיטת הרמזים. גאולה סבר כי מפתח הפסוקים מאפשר לנו להבין את דרך יצירתו של החיבור.²⁰

מפתח הפסוקים כולל רק פסוקים מחמישה חומשי תורה, ולא מנביאים ומכתובים. גאולה הסיק מכך, שבוצעה עבודת הכנה נפרדת לילקוט שמעוני לתורה ולילקוט שמעוני לנביאים ולכתובים. אם אכן כך היה הדבר, הדעה הרווחת שאדם אחד ערך את שני חלקי ילקוט שמעוני מוטלת בספק.²¹

מהדורות ילקוט שמעוני

ילקוט שמעוני נדפס לראשונה בסלוניקי. החלק השני של נביאים וכתובים נדפס ראשון בשנת 1521 והחלק הראשון של חמישה חומשי תורה נדפס אחריו בשנים 1526-1527. החלק השני של הילקוט נדפס לפני החלק הראשון, ככל הנראה מכיוון שכתב יד של הילקוט לנביאים וכתובים הגיע לידי המדפיסים לפני שהגיע אליהם כתב יד של ילקוט שמעוני על התורה.²²

כאמור, ילקוט שמעוני נדפס שוב בידי ר' מאיר פרינץ (ונציה 1566), אשר הכניס בו תיקונים ושינויים, ביניהם שינויים בסדר הרמזים, שינויים בציוני המקורות של הילקוט והוספת ביאור למילים קשות. עפשטיין סבר, כי הדפוס השני מבוסס על הדפוס הראשון, וההבדלים ביניהם נובעים מידי המדפיס ולא מכתב יד שעמד בפניו. בדפוס זה אף הושמטו קטעים מפני הצנזורה.²³ ילקוט שמעוני נדפס פעמים נוספות על פי שני הדפוסים הראשונים. נוסח הילקוט על פי דפוס ורשה מופיע בפרויקט השו"ת של אוניברסיטת בר אילן.

המהדורה המקובלת היום לילקוט שמעוני היא מהדורתם של ד' היימן וי' שילוני, על פי כתב יד אוקספורד, עם שינויי נוסחות מכתבי יד ומדפוסים. המהדורה הכוללת ציוני מקורות והערות ומונה עשרה כרכים, יצאה לאור בהוצאת מוסד הרב קוק בשנים 1973-1999.

ביבליוגרפיה

ממהדורות ילקוט שמעוני

דפוס ראשון: ילקוט שמעוני על התורה ועם קונטרס אחרון ועל נביאים וכתובים, סלוניקי רפ"א, רפ"ו, רפ"ז (דפוס צילום ירושלים תשכ"ח, תשל"ג).

דפוס שני: ילקוט שמעוני, ונציה שכ"ו.

ילקוט שמעוני, קרקוב שנ"ה-שנ"ו.

ילקוט שמעוני, לובלין ת"א-ת"ג.

ילקוט שמעוני על פי כתב יד אוכספורד עם שינויי נוסחאות מכתבי יד ודפוסים ראשונים ציוני מקורות והערות, ירושלים תשל"ג-תשנ"ט.

מחקרים

ע' גאולה, 'חידת מפתח הפסוקים שבכ"י מוסקווה, גינצבורג 1420/7: הזמנה לבית היוצר של הילקוט שמעוני לתורה', תרביץ ע, תשס"א, עמ' 429-464.

א' גרינבאום, 'מקורות ילקוט שמעוני על חמישה חומשי תורה', סיני עו, תשל"ה, עמ' קכ-קלג.

ש"ז הבלין, 'מהדורת הגרח"ז זצ"ל לילקוט שמעוני', מוריה ו, תשל"ח, עמ' ס-סא.

ד' היימן, 'מבוא', בתוך: ילקוט שמעוני נביאים ראשונים, ירושלים תשנ"ט, עמ' ז-י.

א' עפשטיין, 'ילקוט שמעוני דפוס שאלוניקי ודפוס ויניציאה לקוטים ממדרש אבכיר', מקדמוניות היהודים, ירושלים תשכ"ה, עמ' רעח-שח.

הנ"ל, 'ר' שמעון קרא וילקוט השמעוני', מקדמוניות היהודים, ירושלים תשכ"ה, עמ' שט-שכז.

ח"ז פינקל, 'ילקוט שמעוני ופשר רמזיו', מוריה ו, תשל"ח, עמ' סב-צב.

י"ל צונץ, הדרשות בישראל והשתלשלותן ההיסטורית, נערך והושלם על ידי ח' אלבק, ירושלים תשי"ד.

ש"י רפפורט, 'מכתב א: על איזה חכמים קדמונים', כרם חמד ז, תר"ג, עמ' 1-18.

י' שילוני, 'מבוא', בתוך: ילקוט שמעוני על התורה: ספר דברים, ירושלים תשנ"ב, עמ' א-כז.

276. Elbaum, ‘Yalkut Shimoni’, Encyclopaedia Judaica 21, Detroit 2007, pp. 275-276.

לקריאה נוספת

ע' גאולה, 'לחקר מדרש ילמדנו: דיון מחודש בכתובת הידועה מילקוט שמעוני לתורה ובמקורה', תרביץ עד ב, תשס"ה, עמ' 221-260.

א' גרינבאום, 'מקורות ילקוט שמעוני על חמשה חומשי תורה',  סיני עו, תשל"ה, עמ' 120-133.

ד' הימן, 'השלמות ילקוט שמעוני',  סיני ק, א, תשמ"ז, עמ' שפו-תז.

א' שושן, 'רפואה, כירורגיה ותרופות בילקוט שמעוני',  קורות ז, תשל"ו, עמ' 89-102.

151. Elbaum, ‘Yalqut Shim’oni and the medieval midrashic anthology’, Prooftexts 17, 2, 1997, pp. 133-151.