- הלכה זו נדרשת על דברי המשנה במסכת ברכות פרק ט משנה ג: "בנה בית חדש וקנה כלים חדשים אומר ברוך שהחיינו וכו' ". על כך מוסיף הירושלמי ברכות נוספות על קניית ולבישת בגדים חדשים ("מלביש ערומים") ומשם מתגלגל לנושא שלנו.
- ראה פירוש קרבן נתנאל: "מברך על עשיית סוכה לחבירו שצונו ה' לעשות סוכה לשמו - לשם מי שעושה סוכה בשבילו. כי ישראל ערבים זה בזה ומצווה כל אחד לעשות מצוה בשביל חבירו". ויש שמגיהים (תוספות להלן) "לשמה" – לשם מצוות סוכה ובכך אנחנו נכנסים לדיון אם עשיית הסוכה צריכה להיות לשם המצווה או בפשטות לעשות סוכה, וזו לכאורה מחלוקת בית שמאי ובית הלל לגבי סוכה ישנה שנראה להלן. ויש שמוחקים את המילה "לשמו".
- לא "שהחיינו", אלא "אשר החיינו".
- נושא הברכות על עשיית הלולב ונטילתו חוזר בירושלמי סוכה פרק ג הלכה ד: "העושה לולב לעצמו אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות לולב. לאחר לעשות לולב לשמו. כשהוא נוטלו מהו אומר ברוך אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת לולב. נתפלל בו אומר ברוך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה ומברך עליו כל שעה שהוא נוטלו". ושם מחלוקת לגבי נוסח ברכת לולב בשאר ימי החג שמצוותו בשאר ימי החג היא מדרבנן: "הכל מודין בי"ט הראשון שהוא אומר על נטילת לולב. מה פליגין? בשאר כל הימים. ר' יוחנן אמר: על נטילת לולב, ר' יהושע בן לוי אמר: על מצות זקנים". וכך גם שיטתו של ר' יהושע בן לוי שעל נר חנוכה שכולו מדרבנן מברכים בכל שמונה הימים: "על מצות זקנים". וזה נושא מעניין לפעם אחרת.
- זו שיטת הירושלמי שמברכים ברכת המצוות לא רק על קיום המצווה: נטילת הלולב, הנחת התפילין, הישיבה בסוכה, לבישת הציצית, אלא גם על הכנתה: עשיית הלולב (קטיפתו מהעץ? אגידתו?), עשיית התפילין (כתיבת הקלפים? בניית הבתים?), בניית הסוכה (הרכבתה בימינו?) וכו'. בולטת מכולם היא מצוות ציצית בה נאמר במפורש בתורה: "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם וכו' " (במדבר טו לח). על סוכה, מצאנו דרשת חז"ל: "תעשה ולא מן העשוי" (במקומות רבים במסכת סוכה) שאולי נסמכת על הפסוק בדברים טז יג: "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ וכו' " (כאילו קורא את הפסוק: החג בו תעשה לך סוכה. לולב, אולי בגלל: "ולקחתם", משמע שיש פעולה של לקיחה קודם לנטילה. ובמזוזה אולי בגלל "וכתבתם". ובשאר לא מצאנו. ויש עוד לחקור אם בכוונה נוקט הירושלמי במצוות אלה או שהן דוגמאות ואפשר שהכלל שייך גם במצוות אחרות כגון): שופר, מצה, קרבן פסח כשבית המקדש היה קיים ואולי עוד. אנחנו נתמקד בברכה על עשיית סוכה ונידרש לשאר המצוות שהירושלמי מזכיר, רק ככל הנדרש.
- בית שמאי סבורים שעשיית הסוכה צריכה להיות לשמה – לשם מצוות סוכה; לבנות סוכה על מנת לקיים בה את מצוות הישיבה בסוכה. לפיכך, לשיטתם, סוכה שנעשתה זמן רב לפני החג (כגון שהשאירו אותה משנה שעברה) – פסולה. בית הלל מכשירים משום שלשיטתם אין צורך לבנות סוכה "לשמה". ובית שמאי מסכימים שאם נבנתה הסוכה בתוך שלושים הימים שלפני החג שאז מן הסתם אדם בונה סוכה לצורך המצווה (בזמנם בנו סוכות בתחילת הקיץ לשהייה בשדות, ראה סוכת קייצים, רועים, בורגנין, שומרי פירות, סוכה ח ע"ב), או שבנה בכוונה ברורה לקיים מצוות סוכה – כשרה.
- הלכת הירושלמי שמברכים על עשיית הסוכה נראית לכאורה כמתאימה לשיטת בית שמאי שדורשים בניית סוכה לשמה. ראה "לשמו" או "לשמה" במקור הקודם. אמנם, יש לנו ברייתא שאומרת שיש לעשות איזה חידוש בסוכה הישנה על מנת שתהיה ראויה למצוות ישיבה בסוכה. ומספיק שינוי קטן זה (טפח לשיטת חברייא) על מנת לברך בשם ומלכות: "ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות סוכה". אך אפשר שיש כאן 'סדק קטן' בשיטת הירושלמי, לאור ההלכה כבית הלל בדין סוכה ישנה.
- לכאורה זה מקור לירושלמי, אבל מהמשך התוספתא נראה שלא. התוספתא מדברת על ברכת שהחיינו שהיא ברכת הזמן, לא ברכת המצוות.
- המשפט האחרון הוא נושא אחר, ראה דיון על כך בגמרא בבלי סוכה מו ע"א. אותנו מעניין נושא הברכה על עשיית הסוכה שהיא שהחיינו ולא כירושלמי. כך הוא גם בהמשך שם בהלכה י, במצוות נוספות שיש בהן עשייה לפני קיום המצווה עצמה: "העושה לולב לעצמו אומר: ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, כשהוא נוטלו אומר: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב ... העושה ציצית לעצמו אומר: ברוך שהחיינו, כשהוא מתעטף אומר: ברוך אשר קדשנו במצוותיו וצווונו להתעטף בציצית ... העושה תפלין לעצמו אומר: ברוך שהחיינו, כשהוא מניחן: ברוך אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להניח תפלין וכו' ". בדומה לרשימת המצוות בירושלמי, אבל התוספתא מדברת על 'ברכת שהחיינו' ששייכת לקטגוריה של ברכות הראייה והזמן, לא ברכת המצוות. (אגב, התוספתא היא גם זו שמחדשת את נוסח הברכה "לישב בסוכה" והדברים קשורים כפי שנראה להלן). גם המשנה שעליה מתבסס הירושלמי, ראה הערה 1, היא בעניין ברכת שהחיינו, בראש פרק ט של מסכת ברכות שעניינו ברכות הראייה, לא המצוות. ולא נמצא בכל המשנה ברכה על עשיית סוכה, רק דיונים על אופן עשייתה (גם אגב לא הברכה "לישב בסוכה" שמקורה כאמור בתוספתא). אז מאיפה לקח הירושלמי את הדין של ברכה על עשיית סוכה? האם היה לחכמי התלמוד הירושלמי מקור תנאי שלא ידוע לנו בנושא זה? מדרש תנאים? האם היה זה 'מנהג ארץ ישראל'? – תעלומה!
- ראה בראש הדף שם שהתלמוד הבבלי מביא את התוספתא שהבאנו לעיל, וכאן, בהמשך הסוגיה, מובא "תנו רבנן" זה שהיא ברייתא דומה שמוסיפה שניתן לברך "שהחיינו" גם על סוכה שכבר עומדת "אם יכול לחדש בה דבר" (בדומה לירושלמי לעיל: "צריך לחדש בה דבר", על הברכה לעשות סוכה). מחד גיסא, נראה שהברייתא מעודדת את האדם לברך שהחיינו על עשיית הסוכה: בפעולה קטנה הוא יכול לזכות בברכה בשעת עשיית הסוכה. (אבל זה רק אם עשה לעצמו ולא עבור חברו כפי שמדקדקים התוספות על הדף). מאידך גיסא, כיוון שמדובר בברכת שהחיינו, מעדיף רב כהנא לומר אותה בשעת הקידוש של ליל החג הראשון ולחבר אותה עם ברכת היום, ברכת היין וברכת "לישב בסוכה". כפי שאנחנו עושים היום. ראה פירוש הרא"ש על הדף בגמרא זו שמהזזת "שהחיינו" של עשיית הסוכה לישיבה בה, מסיק כך גם לגבי לולב: "והאידנא לא נהוג לברך שהחיינו בשעת עשיה אלא בשעת נטילה כדאמרינן לקמן בשהחיינו דסוכה דרב כהנא מסדר להו אכסא דקדושא, הכי נמי דלולב מברכין ליה בשעת נטילה". ומן הסתם כך גם לגבי כל שאר המצוות שנזכרות בירושלמי ובתוספתא.
- רב נחמן רואה את רב אדא בר אהבה שקושר ציצית ומברך "לעשות ציצית" ומעיר לו שאין זה כשיטת רב. כאן יש לנו עדות ישירה על כך ששיטת הירושלמי הגיעה לבבל והיו שאמצו אותה. רב כידוע הוא מראשוני האמוראים, לפעמים ניתן לו אפילו התואר "תנא" ("רב תנא הוא ופליג", עירובין נ ע"ב ועוד חמישה מקומות בתלמוד הבבלי שמצאנו), שהה מספר שנים בבית מדרשו של רבי יהודה הנשיא והכיר היטב את תורת ארץ ישראל. אבל את הדין של ברכה על עשיית ציצית, ובמשתמע גם כל שאר המצוות שהירושלמי מביא, הוא לא מקבל. ואפשר שדין זה של הירושלמי התחדש לאחר שחזר רב לבבל. ראה סוף הערה 9 לעיל.
- דור שני אחרי רב (שלישי לאמוראי בבל), אחרי שרב הונא נפטר ומן הסתם גם רב שהיה רבו של רב הונא, חוזר רב חסדא (תלמידו של רב הונא) ומעלה את השאלה מדוע באמת שלא נברך על עשיית ציצית.
- הבסיס לשיטת רב חסדא היא האבחנה (הכלל) אם עשיית פעולת ההכנה למצווה, או אפילו המצווה עצמה: בניית הסוכה, הטלת הציצית, פעולת המילה, בניית התפילין, כשרים אם נעשו ע"י גוי או לא. אם לא, אזי זו מצווה מיוחדת לישראל ויש סיבה טובה לומר: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו". אבל אם גוי גם יכול לעשותה, כגון שזירת חוטי הציצית, אין הצדקה לברך על עשייה זו.
- דין סוכה שגוי יכול לבנותה ואין מברכים על עשייתה, מסייע לכלל הנ"ל. אך תפילין שגוי לא יכול לעשותם, למה שלא יברכו על עשייתם? אגב הדיון בתפילין נסטה מעט ונזכיר את הדין המיוחד לברך על חליצת התפילין, ברכה מיוחדת שנהגו בה רק בני ארץ ישראל: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לשמור חוקיו" (ברכות מד ע"ב, נדה נא ע"ב). 'ברכה אחרונה' על קיום מצווה! ונחלקו הראשונים אם נהגו כך בני ארץ ישראל רק בתפילין או גם במצווות אחרות.
- הכלל של רב חסדא פועל אולי לטובת ברכה על עשיית ציצית, אבל נגד ברכה על עשיית סוכה, שהרי סוכה שעשאה גוי כשירה לישב בה בסוכות ולברך עליה "לישב בסוכה"! משמע, אין עשיית הסוכה מצווה חיובית שיש לברך עליה. ומה הראיה שהגמרא מביאה? שוב התוספתא עם ברכת "שהחיינו" שהיא של שמחה וזמן, אבל לא ברכת המצוות. וכבר ראינו לעיל איך רב כהנא 'מגלגל' את ברכת "שהחיינו" לישיבה בסוכה ולא לעשייתה. אין ספק שחכמי בבל הבינו את התוספתא כחולקת על שיטת הירושלמי (שמקורה כאמור לא ברור) ולפיכך אמצוה ודחו את הצעת הירושלמי לברך על עשיית הסוכה (גם לעצמו, לא רק לחברו).
- הגמרא ממשיכה לדון בתפילין, שהם כנגד הכלל של רב חסדא, משום שפשיטא שעשייתם פסולה בגוי ורק ישראל יכול לעשותם (לבנותם) ובכל זאת לא מברכים על עשייתם (לשיטת הירושלמי משמע שכן מברכים על עשיית תפילין, אבל לתלמוד הבבלי פשיטא שלא, מתוך ברכות התפילין שמתמקדות בהנחתן ראה שם בסוגיה שקצרנו).
- סוף דבר, מביאה הגמרא הסבר מכיוון אחר לגמרי: יש טעם לברך על עשיית (ההכנה ל) מצווה, רק אם היא עומדת בפני עצמה (וגם אם היא כשרה בגוי). אבל כל עשייה שבעצם איננה גמר המצווה אלא מטרתה להביא למצווה עצמה, אין לברך עליה (גם אם עשייה זו פסולה בגוי). עשיית התפילין איננה מטרה בפני עצמה, רק שיבוא מישהו ויניח את התפילין ויקיים: "וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם". וכך גם בהכנות למילה. וכך משתמע גם בסוכה. הרי בשביל מה בונים את הסוכה אם לא בשביל לקיים בה מצוות "בסוכות תשבו שבעת ימים"? (ואנו הוספנו את הטעם של דין סוכה ישנה שהלכה כבית הלל שכשרה, מה שמפחית את מצוות העשייה). ונותרה בסוגיה בגמרא שם רק מצוות ציצית שבה פתחה הסוגיה, והדבר תלוי אם ציצית היא חובת הבגד (ואז אכן יש לברך "על עשיית ציצית") או שהוא חובת האדם ואז אין לברך (וההלכה היא שציצית היא חובת האדם).
- תוספות זה מצוטט ע"י ראשונים ואחרונים רבים כמי שקובע שברכת עשיית (הכנה) למצוות היא 'מחלוקת התלמודים' ולפי שאנחנו בד"כ נוהגים כתלמוד הבבלי ("התלמוד שלנו"), נדחתה שיטת הירושלמי. אבל התוספות מביא את ברכת שהחיינו בשעת עשיית ציצית לא רק בשם התוספתא, אלא גם בשם רב שרירא גאון, משמע שכך אמצו הגאונים להלכה. האם רק על ציצית? נראה שלא משום שהוא מצטט את התוספתא שמרחיבה למצוות אחרות. ראה גם תוספות סוכה מו ע"א: "העושה סוכה לעצמו מברך שהחיינו - צריך לפרש טעם מאי שנא דיש מצות שתקינו לברך שהחיינו ויש מצות שלא תקינו. בעשיית סוכה ולולב תקינו כדאשכחן הכא, ובעשיית ציצית ותפילין לא תקינו ... ונראה דמצוה שיש עליה שמחה תקנו שהחיינו וכו' ". המבחן הוא השמחה שיש לאדם. אם הוא שמח בבניית הסוכה, שיברך שהחיינו (ואז יש שאלה היא אם יברך שוב שהחיינו כשנכנס לישב בסוכה בערב החג ונראה שזו מחלוקת הראשונים). אך אם דעתו היא על הישיבה ועצם הקמת הסוכה היא רק אמצעי בעיניו, שינהג כשיטת רב כהנא וכמקובל היום ויחכה לברכת שהחיינו בקידוש. ולא באנו כמובן לפסוק הלכה.
- מלשון רב עמרם "ולברך בה" ולא עליה – משמע כעת כניסתו אליה והיא כבר בנויה ועומדת - וכן מהצמדת שתי הברכות, משתמע כשיטת רב כהנא וכנהוג בימינו. אך ראה ספר הלכות קצובות הלכות סוכה סימן א שאומר: "העושה סוכה כשיתחיל לעשות צריך לברך שהחיינו. וכשנכנס בה בכל סעודה וסעודה צריך לברך בין ביום ובין בערב אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לישב בסוכה". ומפתיע עוד יותר הם דברי פירוש / מדרש שכל טוב (בובר) שמות פרשת בא - בשלח פרק יג שמשמר את שיטת הירושלמי בתפילין: "וכשיתחיל לתת הקלפים בבתים מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעשות תפילין".
- הרמב"ם נדרש להקדיש הלכה שלימה להוציא משיטת הירושלמי והנימוק שלו הוא דברי הגמרא במנחות לעיל על גמר עשייתה של המצווה. ראה הערה 17 לעיל. הדבר מעורר את המחשבה שאפשר שהיו בסביבתו (במצרים? צפון אפריקה?) מי שנהג כשיטת הירושלמי (כמו שנהגו בפוסטאט בקריאת התורה כשיטת ארץ ישראל עד זמנו של הרמב"ם), שאם לא פשטה מזרחה לארץ ישראל, אולי פשטה מערבה. ומה עם ברכת שהחיינו של התוספתא? לכך מתייחס הרמב"ם בהלכה ט להלן.
- יש קצת בעיה בלשון הרמב"ם בשימוש במילה "עשייתה" או "שעת עשייתה". בהלכה הקודמת, בה הרמב"ם מוציא מדין הירושלמי, הכוונה בבירור להקמת הסוכה (או התקנת הלולב ועשיית השופר). במשפט הראשון של הלכה ט "שעת עשייתה" היא שעת קיום המצווה (שים לב שהוא מוסיף את מקרא מגילה ונר חנוכה שהן מצוות מדרבנן). אבל במשפט השני של הלכה ט נראה שהוא חוזר לשעת העשייה של בניית הסוכה, לקיחת הלולב וכו'. ממשפט אחרון זה נראה שגם אם הרמב"ם לא מקבל לכתחילה את ברכת "שהחיינו" על עשיית הסוכה, כדברי התוספתא והגמרות בסוכה ובמנחות, אין הוא פוסל אפשרות זו. והוא אף טורח לתת עצה למי שלא בירך שהחיינו עשיית הלולב והסוכה (והשופר) שיוכל להשלים בברכת שהחיינו בשעת קיום המצווה: "בשעה שיצא ידי חובתו". אפשר אפילו להבין שלכתחילה הרמב"ם בעד "שהחיינו" בשעת העשייה, כפי שמשתמע בדברי המאירי להלן, אבל כאן אין הוא אומר זאת במפורש (הוא חוזר על הדברים במפורש באחת בתשובותיו) ואולי גם הוא קצת מהסס בדבר. ראה היסוס כזה בשולחן ערוך אורח חיים הלכות סוכה סימן תרמא. כותרת הסימן היא: "שאין מברכין שהחיינו על עשיית הסוכה", אבל בגוף הסימן כותב ר' יוסף קארו: "העושה סוכה, בין לעצמו בין לאחר, אינו מברך על עשייתה. אבל שהחיינו היה ראוי לברך כשעושה אותה לעצמו. אלא שאנו סומכים על זמן שאנו אומרים על הכוס של קידוש". "היה ראוי" מסכים השולחן ערוך.
- מלשון זו נראה שאם ברכת "לעשות סוכה" של הירושלמי נדחתה, כפי שהוא מסביר להלן, ברכת "שהחיינו" שרירה וקיימת (בזכות הרב שרירא גאון). ואפילו אם מחדש משהו בסוכה קיימת "מברך מיד שהחיינו, שחידושו כעשייתו". ורק אם לא ברך בעשייה, מברך "שהחיינו" בקידוש. ורק "על מקצת החכמים" מוזכר "שהיו מסדרין אותם על כוס הקידוש ולא היו מברכים בשעת עשייה". אבל בסוף הוא אומר: "וכן המנהג", משמע בכל זאת לומר "שהחיינו" בקידוש ולא בעשייה, אולי גם בגלל הספק אם חוזר ומברך שהחיינו בליל החג כשנכנס לראשונה לסוכה ומברך לישב בסוכה.
- בקטע זה שקצרנו בו חוזר המאירי על מה שאנחנו כבר יודעים: על שיטת הירושלמי ודחייתה בבבלי.
- "גדולי המחברים" בלשון המאירי הוא הרמב"ם ומכאן למדנו את הבנתנו ברמב"ם לעיל. ידוע שהמאירי מכנה ראשונים בתארים "גדולי המגיהים" "גדולי המפרשים", "גדולי הפוסקים", "גדולי הרבנים" וכו', וכבר דרשו בהם סימנים למי הכוונה. ראה אתר אוצר החכמה.
- כוונתו להלכה י בתוספתא ברכות פרק ו שמוסיפה: לולב, ציצית ותפילין לסוכה שנזכרת בהלכה ט שם. ראה הערה 9 לעיל. אבל שם לא נזכרים מצה ושופר.
- הנה המאירי מחזיר אותנו למצוה שיש בה שמחה שראינו כבר בתוספות לעיל (הערה 18) ומחלק בין סוכה ולולב שיש בהם הנאה והרחבת הלב לעושיהם ובהם מברכים שהחיינו על העשייה (ראה דברינו זמן שמחתנו בסוכות) ובין מצה, שופר ומגילה שאין בהם את אלה.
- לא ברכה "לעשות" כירושלמי וגם לא שהחיינו כתוספתא וכבבלי.
- הרי לנו סיבה של חוץ לארץ מדוע נעלמה ברכת שהחיינו על עשיית הסוכה לפחות. ונראה שכך גם באופן דומה על לולב שהיו ארבעה מינים בחסר גדול ולעתים אחד לקהילה שלימה. והיום, שברוך השם יש שפע של ארבעה מינים וכל אחד קונה ומהדר לעצמו בהם עד שאין מקום לנוע בהקפות בבית הכנסת, ורחבת הכותל מלאה המוני בית ישראל ובידיהם אלפי לולבים ניצבים אל על, ובכל מרפסת ורחבת חניה וגינה עומדת סוכה, ושירת החג עולה ומתנגנת מסוכה לסוכה, והשכינה מדלגת "מסוכה לסוכה ומגדר לגדר ... מבית הכנסת זו לבית הכנסת זו ומבית המדרש זה לבית המדרש זה, בשביל מה? בשביל לברך את ישראל" (פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא טו – החודש) – אולי בימינו יסכים מרדכי ואיתו שאר גדולי ישראל שיש לחזור למנהג שכל אחד כשבונה את סוכתו ומתקין את לולבו מברך שהחיינו. ולא באנו כמובן לפסוק הלכה.