List

*** תקציר *** לסקירה המלאה והעדכנית ראה הספר מבוא למדרשים מאת ענת רייזל  בהוצאת מכללת הרצוג –  תבונות mavo3-4

 

מדרש עשרת הדיברות הוא חיבור בעל מסגרת מארגנת של עשרת הדיברות, הכולל צירוף של דרשות וסיפורים המדגימים על דרך השלילה ועל דרך החיוב את קיום עשרת הדיברות ואת מוסר ההשכל הנלמד מהם. בשונה ממדרשי חז"ל הקדומים, שבהם המוקד הוא בדרשה, במדרש עשרת הדיברות הסיפורים הם העיקר. למדרש יש עשרות כתבי יד המתחלקים לכמה נוסחים: שני נוסחים המיוצגים על ידי שני דפוסים שונים,1 נוסח כתבי היד,2 ונוסח קטעי הגניזה.3 נוסחי המדרש שונים מאוד אלו מאלו בהיקפם, בסגנונם, במספר הסיפורים המופיעים בהם4 ובתוכנם, ולכן מקובל לטעון כי אין מדובר במדרש אחד, אלא בקבוצת מדרשים – מדרשי עשרת הדיברות.5

שם החיבור

בכתבי היד של החיבור מופיעים שמות מגוונים. חלקם מגדירים את החיבור כמדרש, לדוגמה: 'מדרשת עשרת הדיברות', 'מדרש עשרת הדיברות', 'דרש עשרת הדיברות'; וחלקם מתמקדים בסיפורים שבו, לדוגמה: 'מעשים על עשר הדברות', 'מעשיות על עשרת הדיברות', 'אגדות של דיברות' ו'ספר חבור מעשיות'. בכתב יד אחד מופיע השם 'הגדה של שבועות'.6 השמות השונים של החיבור מלמדים על האופן שבו ראו המעתיקים את אופיו של החיבור – כמדרש או כאסופה של סיפורים.

טיבו של החיבור

החוקרים התלבטו בדבר אופיו של החיבור. ד' נוי ראה בחיבור אוסף של סיפורים עממיים, המתמקדים בעיקר ביחסים שבינו לבינה, שנועדו לבדר את השומעים שהיו בעיקר המוני העם הפשוט. לדעתו, הסיפורים סווגו לפי תבנית עשרת הדיברות לשם הסוואה בלבד, על מנת לקבל הכשר חברתי-דתי לחיבור שמטרתו הייתה חילונית- בידורית. לעומתו, ע' שפירא סברה שהחיבור הנו מדרש (ולא קובץ סיפורים) שענה על צורך חינוכי-מוסרי וספרותי-אסתטי, בהתייחסות שלו לעשרת הדיברות. לדעתה, מחבר המדרש בחר להעביר את המסרים החינוכיים שלו בעזרת סיפורים, מכיוון שהוא היה מודע לכוחם הרטורי, ובעזרתם הוא פירש והדגים את החוקים שבעשרת הדיברות, וכך קרב אותם לקהל היעד שלו.

לשון החיבור וזמנו

לשון החיבור היא עברית, עם מעט מילים בארמית, שככל הנראה השתגרו בלשון הדיבור. סיפורים שהופיעו במקורות חז"ל קודמים יותר בארמית, תורגמו במדרש לעברית. החוקרים תיארכו את המדרש לתקופה שבין המאה השביעית למאה ה-11.

שפירא בחנה את מקורותיו של החיבור (בנוסח קבוצה אחת מכתבי היד)7 וציינה, שבעל המדרש השתמש בעיקר במקורות יהודיים, בכתב ובעל פה, ואולי הושפע גם ממקורות זרים. מבדיקת מקורותיו של החיבור והחיבורים שעשו בו שימוש, שפירא העריכה שהמדרש התחבר במאה העשירית, או מעט קודם לכן. לדעתה, מחבר המדרש השתמש במדרש תנחומא, בפרקי דרבי אליעזר ובסדר אליהו, כשהם היו כבר חיבורים מגובשים. החיבורים שעשו שימוש במדרש עשרת הדיברות, לדעתה, הם אלפא ביתא דבן סירא,8 המתוארך למאה ה-11, וייתכן גם חיבור יפה מן הישועה של רבנו נסים מקירואן,9 שהתחבר בתחילת המאה ה-11. לרנר (מעשיות) הקדים את זמנו של עריכת המדרש (בנוסח המדרש שנמצא בגניזת קהיר) למאה השמינית או לסוף המאה השביעית. הוא הגיע למסקנה זו לאחר שהתחקה אחר שלבי עיצובו של סיפור קטוע מן המדרש שמצא בקטע מן הגניזה, והסיק שסיפור זה מבוסס על סיפור מן התלמוד הבבלי אך במהדורה קדומה של התלמוד, לפני שהתלמוד קיבל את עיצובו הסופי.

 

1.     נוסח הדפוסים מאיטליה (פירארה שי"ד, ונציה שנ"ט, ועוד), שבו החיבור פותח בסיפורים לדיבר הראשון, ומסתיים בדרשה מסכמת למדרש כולו; נוסח הדפוסים מפולין (לובלין של"ב, זולקווא תקנ"ח, ועוד), שהועתק על ידי ילינק בבית המדרש א, לייפציג תרי"ג, עמ' 62-90. בנוסח זה המדרש פותח בסדרת דרשות, שרק לאחריהן מובאים הסיפורים על עשרת הדיברות, והוא קטוע בסופו ומסתיים בדיבר התשיעי.

2.     נוסח כתבי היד שאינם תלויים בנוסחי הדפוסים ושונים מהם, הוא נוסח משולב שיש בו גם את הדרשות בראש החיבור (כמו בנוסח הדפוס הפולני), וגם את הסיפורים לדיבר העשירי ואת הדרשה המסכמת בסופו (כמו בנוסח הדפוס האיטלקי).

3.     מ"ב לרנר פרסם קטעי גניזה המכילים שני נוסחים נוספים למדרש עשרת הדיברות, שלדעתו שייכם לשני חיבורים שונים. ראה: לרנר, עשרת הדיברות, עמ' 217-236.

4.     מספר הסיפורים נע בין 17 ל-44 בכתבי היד השונים.

5.     לצורך המשך הדיון אמשיך לכנות את המדרש – או קבוצת המדרשים – בלשון יחיד.

6.     כתב יד וטיקן 107/11.

7.     נוסח כתב יד פריס 716, המייצג ענף נוסח אחד מתוך כתבי היד.

8.     זהו חיבור המביא 22 פתגמים ארמיים המסודרים לפי סדר האלף-בית, ולהם מצורפים דרשות וסיפורים.

9.     'חיבור יפה מן הישועה' הוא אוסף של שישים סיפורים בשפה הערבית, שנאספו ממקורות יהודיים, וככל הנראה גם ממקורות זרים.

*** תקציר *** לסקירה המלאה והעדכנית ראה הספר מבוא למדרשים מאת ענת רייזל  בהוצאת מכללת הרצוג –  תבונות mavo3-4