List

*** תקציר *** לסקירה המלאה והעדכנית ראה הספר מבוא למדרשים מאת ענת רייזל  בהוצאת מכללת הרצוג –  תבונות mavo3-4

 

מדרש הגדול הוא ילקוט רחב היקף, הכולל דרשות בנושאי הלכה ואגדה לפי סדר הפסוקים על חמישה חומשי תורה ועל מגילת אסתר.1 המדרש נערך בתימן, ככל הנראה, במאה ה-14 על ידי ר' דוד אלעדני, והוא מהווה את גולת הכותרת ביצירה המדרשית של יהודי תימן. החומר המדרשי הכלול במדרש הגדול לקוח מספרי מדרש רבים: מדרשי הלכה, מדרשי אגדה ותלמודים, אך ללא ציון המקורות. מדרש הגדול תרם רבות לשחזור ספרי מדרש קדומים שאבדו, שחלקים מתוכם צוטטו בו.

שם הילקוט וייחוסו

שמו של מדרש הגדול ניתן לו, ככל הנראה, בשל היקפו הרחב של החיבור – פי שניים ממדרשי רבה על התורה. התואר 'גדול' בשם המדרש נזכר כבר בכמה כתבי יד של החיבור.

הראשון שהזכיר את מדרש הגדול היה ר' יוסף שליט ריקוטי בספרו חכמת המשכן. הוא ציטט כמה פסקות העוסקות במלאכת המשכן וכינה את מקורן "ספר שהובא מעדני". ר' יעקב ספיר, שביקר בתימן בשנת 1859, תיאר בספרו אבן ספיר את מדרש הגדול שראה בכתב יד בביתו של הרב הראשי של צנעא. הוא ציין, כי מדרש זה מיוחס בתימן לר' אברהם בן הרמב"ם.

במשך תקופה ארוכה רווחו דעות שונות בקרב החוקרים ביחס לזהות מחבר המדרש ומוצאו. המסורת הקדומה בתימן מייחסת את המדרש לרבי דוד אלעדני. מעתיקי כתבי היד של המדרש מציינים כי ר' דוד הוא מחבר המדרש, ושמו נזכר גם בחיבורים שונים מתימן המצטטים ומתייחסים למדרש הגדול. אולם, בניגוד למסורת קדומה זו, גדול חכמי תימן מהמאה ה-18, ר' יחיא צאלח (מהרי"ץ), ייחס את החיבור לר' אברהם בן הרמב"ם.

ש' פיש, שההדיר את מדרש הגדול לספר במדבר, דן בשאלת ייחוס המדרש וניסה לצרף את שתי המסורות. פיש (מבוא) טען, כי ר' אברהם בן הרמב"ם חיבר את המדרש בשפה הערבית ור' דוד אלעדני תירגמו לעברית. אולם, הוא חזר בו מדעתו מאוחר יותר,2 והחזיק בדעה כי ר' דוד אלעדני חיבר את המדרש.

ע' שטיינזלץ, שההדיר את מדרש הגדול לספר ויקרא, בחן את שאלת מחבר המדרש דרך גוף המדרש עצמו: מחבר המדרש פתח כל פרשה במדרש בפיוט מחורז המתחיל במילה "מרשות". שטיינזלץ (החריזה) הצביע על חריגים בחריזה בפיוטים אלו, התואמים את ההיגוי הספרדי, ושיער כי מחבר הפיוטים היה ספרדי ולא תימני. אולם, ש' מורג הראה שבשירת משוררי תימן קיימת חריזה שאינה תואמת ואף מנוגדת להגייה המסורתית של העברית בקרב העדה. לדעתו, תופעה זו מעידה על 'חירות השירה' של משוררי תימן. לכן, לדעתו, אין בתופעה זו כדי לערער את הייחוס של מדרש הגדול לר' דוד אלעדני.

י' רצהבי הסביר, כי דעת מהרי"ץ, החולקת על המסורת העתיקה ביחס למחבר המדרש, מקורה בטעות. הוא ציין, כי למדרש הגדול היה מקום של כבוד בספרות המדרשית של יהודי תימן מאות בשנים, ולכן נשמרה המסורת המקורית ביחס לזהות המחבר, ר' דוד אלעדני. אולם, עם הגעתם של ספרי הדפוס לתימן במאה ה-16, וביניהם מדרשי רבה לתורה ומדרש התנחומא, נפקד מקומו של מדרש הגדול בקרב הלומדים בתימן למשך כמאתיים שנים. עלותם הנמוכה יחסית של ספרי המדרש המודפסים, והעדפת הלימוד בשיטת הסוד והרמז בהשפעת הקבלה מארץ ישראל, גרמו לדחיקת לימוד מדרש הגדול לטובת לימוד המדרשים המודפסים. לדעת רצהבי, מצב זה גרם לכך שנשכח שמו של מחבר מדרש הגדול, והוא יוחס בטעות למחבר אחר. רצהבי שיער גם, כי החילוף בין ר' דוד אלעדני לר' אברהם בנו של הרמב"ם נבע מכך ששניהם כונו 'הנגיד' ושניהם חיברו פירוש על התורה. כיום מקובל במחקר לייחס את המדרש לר' דוד אלעדני.3

ר' דוד אלעדני היה תלמיד חכם גדול, דיין ופייטן, שעמד בראש הציבור בתימן. רצהבי סבר, כי תשובות של ר' יהושע הנגיד, אחד מצאצאי הרמב"ם שחי במחצית הראשונה של המאה ה-14 במצרים, הופנו לרבי דוד אלעדני עבור בני תימן. 4חלק מהחוקרים סבורים, כי ר' דוד היה ממשפחת נגידי תימן. מלבד מדרש הגדול לחמישה חומשי תורה ולמגילת אסתר לא ידוע לנו על חיבור נוסף, מכל סוג שהוא, של ר' דוד אלעדני.

לשון הילקוט

לשון מדרש הגדול, כלשון מקורותיו, מורכבת מעברית, מארמית וממילים זרות. רצהבי ציין, כי הודות להקפדה של בני תימן בשמירה על המסורת הלשונית, נשמרו גרסות מדויקות של נוסח, כתיב וניקוד המילים במדרש הגדול. מעתיקי כתבי היד של המדרש בתימן היו תלמידי חכמים בעלי מסורת לשונית. הם ניקדו בגוף המדרש פסוקים, ולעתים אף מילים עבריות וארמיות. בחלק מכתבי היד של מדרש הגדול הוסיפו המעתיקים פירושים למילים קשות בשולי הגיליון. אולם, י' טובי (מדרש הגדול) הראה, כי בעל מדרש הגדול גם עיבד את מקורותיו והתאים אותם למקומם החדש במדרש הגדול.5 בשל כך, נדרשת זהירות רבה בשימוש במדרש הגדול לשם שחזור נוסח המדרשים שהיו לפניו.6

זמן הילקוט ומקומו

סוגיית מקומו וזמנו של המדרש תלויה בסוגיית מחבר המדרש. היום נוטים להסכים במחקר כי המדרש התחבר בתימן, שכן כל כתבי היד של המדרש הידועים לנו (מאות כתבי יד) מקורם מתימן. ראיה נוספת למקום היווצרות המדרש מתגלה במבנהו: המדרש מחולק לפרשות לפי מנהג הקריאה בתורה, ובראש כל פרשה מובא פיוט. בשונה משאר הפרשות במדרש, כוללת פרשת חקת פיוט נוסף בגוף הפרשה, לפני הפסוק "ויסעו מקדש" (במדבר כ', כב). חלוקה זו של פרשת חקת תואמת את המנהג התימני הקדום, שעל פיו בשנה שפרשות חקת ובלק מחוברות, אין קוראים אותן יחד, אלא מחברים את חציה הראשון של פרשת חקת, עד הפסוק "ויסעו מקדש" לפרשת קרח שלפניה, ואת חציה השני של הפרשה, מהפסוק "ויסעו מקדש" לפרשת בלק שאחריה. עדות למנהג זה מצויה בסידור רב סעדיה גאון, והוא מיוחד ליהדות תימן בלבד. הפיוט הנוסף בפרשת חקת מעיד בבירור כי זה היה מנהגו של בעל המדרש.

זמנו של המדרש היה שנוי במחלוקת בין החוקרים כל עוד לא הייתה הסכמה בדבר זהות מחברו, ולכן הוא תוארך בין המאה ה-13 למאה ה-15. בעקבות הייחוס של המדרש לר' דוד אלעדני ובעקבות השערת רצהבי שר' דוד אלעדני עמד בקשר עם ר' יהושע הנגיד, מסתמן כי המדרש נערך במאה ה-14.

 

1.     מדרש הגדול על מגילת אסתר יצא לאור בידי ש' בובר על פי כתבי יד תימניים וכונה על ידו אגדת אסתר, אך הוא אינו אלא מדרש הגדול למגילת אסתר.

2.     במבוא לחלק השני של המהדורה.

3.     י"ל נחום אף טען, כי שמו של ר' דוד אלעדני נזכר ברמז בפתיחה של חמשת חלקי המדרש: ראשי התיבות של מילות הפסוק הראשון בכל חלק במדרש מצטרפות לערך הגימטרי של ר' דוד בן עמרם, ולעתים אף לשם עירו – עדן. לדעתו, הדבר מהווה הוכחה מוצקה לזהות מחבר המדרש.

4.     מתשובות ר' יהושע ניכר שהוא העריך וכיבד את ר' דוד והוא אף כינה אותו "שר ודיין פאר הדיינים". ראה: י' רצהבי, תשובות ר' יהושע הנגיד, ירושלים תשמ"ט.

5.     ראה להלן בפרק מבנה הילקוט ותכניו.

6.     מ' בר-אשר סיגל אפיינה את דרכו של בעל מדרש הגדול בהבאת דרשות התנאים, ראה: מ' בר-אשר סיגל, פרשת מעשרות (דברים י"ד, כב-כט) במכילתא לדברים דר' ישמעאל, בירור טקסטואלי ופירוש, עבודה לשם קבלת התואר מוסמך, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשס"ו.

 

*** תקציר *** לסקירה המלאה והעדכנית ראה הספר מבוא למדרשים מאת ענת רייזל  בהוצאת מכללת הרצוג –  תבונות mavo3-4