- בראש פרק ז בספר במדבר אנחנו חוזרים לסוף ספר שמות, לסוף פרשת פקודי (סוף פרק מ) בה משה מקים המשכן והענן וכבוד ה' מכסים וממלאים את המשכן הוא אהל מועד. ראה דברינו הקמת המשכן בפרשת פקודי. אך כאן נזכר חידוש שלא נזכר בספר שמות (וגם לא בספר ויקרא בפרשות צו ושמיני העוסקות בימי המילואים), הוא מעורבות הנשיאים וקרבנם הכפול. הראשון, תרומת העגלות והבקר לנשיאת חלקי המשכן (הכלים שבתוך המשכן נישאו על כתף, רש"י במדבר ז ט). הציווי למשה: "קח מאיתם" יכול להיקרא כפשוטו. בפרשת תרומה: "קחו מאתכם תרומה לה' " (שמות לה ה), "קח את אהרון ואת בניו" (ויקרא ח ב) ועוד, וכאן: "קח מאיתם". אבל עינו של הדרשן תפסה כאן דבר מה.
- כך גם במדרש במדבר רבה יב יז: "אין צב אלא מטוקסות שלא היו מחוסרות כלום" ושם מסביר א. א. הלוי שמטוקסין הם ערוכים ומסודרים, כנראה מלשון "טקס" והדרשה היא על "צב" שמזכיר "צבא" שערוך ומסודר.
- שהיו לעגלות גג וכיסוי מלמעלה ששמרו על כלי המשכן מחום השמש במדבר. ובנוסחים אחרים "קמורות" במקום "חופים".
- למה לא רצה משה לקבל את תרומת העגלות של הנשיאים? ממה חשש? ראה המשך המדרש שם דברי ר' נתן שמזכיר שהנשיאים לא התנדבו במלאכת המשכן תחילה ואמרו: "יתנדבו ציבור מה שמתנדבים ומה שמחסרים הן אנו משלימים". אז ראו שהעם הביא כל מה שנדרש "והמלאכה היתה דים" ולפיכך הקדימו להתנדב כאן: "אמרו הנשיאים: מה עלינו לעשות? והנשיאים הביאו את אבני השוהם לכך התנדבו כאן תחילה". יפה, תיקנו מה שפגמו וכאן הוסיפו עגלות לשאת את המשכן. אז ממה חשש משה?
- ממני, גוף שלישי במשמעות של גוף ראשון, לשון נקיה.
- ומה כאן? קנאת משה על כך שהנשיאים חשבו על מה שהוא לא חשב? קנאה על כך שהקב"ה מדבר ישירות עם הנשיאים ולא דרכו? זה משה שאומר ליהושע בפרשה הבאה, במדבר יא כט: "וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם"?! ומה עונה לו הקב"ה? גם אותי לא שאלו! הנה יש לנו נשיאים שחושבים בעצמם, מחליטים ומתנדבים!
- מדרש זה מופיע בשלמותו (פחות או יותר) גם בפסיקתא דרב כהנא פיסקא יא – ויהיה ביום כלות משה, ונראה שמדרש אחד הוא. מדרש אמוראים זה מאריך ומפרט ויוצר סיפור על גב מה שאמרו מדרשי התנאים הנ"ל (ספרי) בקצרה. ויש כאן גם קומה שלישית. ראה כל העניין במדרש במדבר רבה פרשה יב סימנים טז-יז-יח שמאריך עוד יותר. (מדרש במדבר רבה, החלק הראשון והמפורט, פרשות במדבר ונשא, הוא מדרש מלקט ומאוחר שהתחבר בפרובאנס במאה ה- 12, כנראה בידי מי מתלמידי ר' משה הדרשן ונחשב למאוחרים שבמדרשי רבה על התורה. ראה מבוא למדרש במדבר רבה באתר מחלקי המים). אנחנו ניצמד כאמור למדרש שיר השירים רבה – הקומה השנייה – ונרחיב פה ושם לקומה השלישית, היא, כאמור, מדרש במדבר רבה יב טז-יז-יח בפרשתנו.
- כשאת רוצה (את התרצה), אין את צריכה לשאול או לבקש מאף אחד, ולא ללמוד מאף אחד.
- ערכי משנה הוא שם אחר לסדרי משנה (לערוך = לסדר). כך הלשון גם במקבילה בפסיקתא דרב כהנא, ונראה שזה "לשון יחידי".
- שלא עשו הנשיאים קופה משותפת בה כל אחד נתן אחד חלקי 12 מהעלות הכוללת של השוורים והעגלות וקנו אותם בכסף, אלא שהביאו את שש עגלות הצב ואת שנים עשר הבקר מרכושם הם ובחלוקה נינוחה (אולי פלאית) ביניהם: "שלא לקחום בדמים, אלא זה הביא שור וזה הביא שור זה הביא עגלה וזה הביא עגלה".
- מי זה "הציבור"? למה לא נוקט המדרש לשון "הקודש"? הרי אנו יודעים שאדם יכול לנדור ולנדוב לקודש כל דבר, גם דבר שאינו ראוי לקרבן, והקודש מוכר ונהנה מדמיו. האם הציבור כאן הוא אהרון? אנחנו בעיצומו של חינוך המשכן. האם אהרון הוא כבר 'בעל הבית' או שמא עדיין משה על פיו ישק כל דבר. ואולי יש כאן מסר ש"הקודש" הוא בסופו של דבר שייך לציבור ושכל מה ששייך לציבור הוא "קודש"?
- הלשון השכיחה בתורה היא: "וידבר ה' אל משה לאמר" – דיבור לאמר. "ויאמר ה' אל משה לאמר" הוא לשון נדירה יותר, אבל מצויה, שצריכה להידרש: מה פשר כפילות השורש אמ"ר בפסוק? ואכן נדרש העניין ברוב המופעים. ראה למשל מכילתא דרבי ישמעאל כי תשא - מסכתא דשבתא פרשה א על הפסוק בשמות לא יב, פרשת כי תשא מצוות השבת: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר - לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח". ומכולם, מעניינת במיוחד הדרשה בספרי במדבר פרשת פינחס פיסקא קלד: "ויאמר ה' אל משה לאמר כן בנות צלפחד דוברות - יפה תבעו בנות צלפחד שכך כתובה פרשה לפני במרום אשרי אדם שהמקום מודה לדבריו". לדרשה זו יש קשר לנושא שלנו, כפי שנראה (והרוצה לעצור ולנחש כאן, מוזמן). ראה דברינו בנות צלפחד בפרשת פנחס.
- מכאן למדנו שמשה החמיר מאד עם הנשיאים שלא התנדבו תחילה, בציווי הכללי שנמסר על ידו לעם, ועכשיו הם מביאים דבר שכלל לא הצטוו עליו, תרומה שלא נזכרת בכל מעשה המשכן בספר שמות. נקודה זו מפותחת במדרש במדבר רבה: "ויקריבו נשיאי ישראל - למה נזדרזו הנשיאים לבוא ולהקריב תחילה ובמלאכת המשכן נתעצלו ולא הביאו אלא אבני שוהם ואבני מילואים באחרונה? לפי שבשעה שאמר משה: כל נדיב לב יביאו תרומת ה' למלאכת המשכן ולא אמר לנשיאים, היה רע בעיניהם על שלא אמר להם להביא". היה מתח בין משה לנשיאים בכל פרשת המשכן. ראה הנוסח במדרש במדבר רבה של דברי ר' הושעיא ששונה במילה אחת: "אמר לו הקב"ה: משה, צא ואמור להם דברי כבושים ודברי נחמות". לא דברי שבח, אלא דברי כיבושים.
- מדרשים רבים חוזרים על המוטיב שהקב"ה הוא שסובל, היינו נושא, את עולמו, על בסיס הפסוק בישעיהו מו ד: "וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל אֲנִי עָשִׂיתִי וַאֲנִי אֶשָּׂא וַאֲנִי אֶסְבֹּל וַאֲמַלֵּט". ראה ויקרא רבה ד ח, דברים רבה ב לז ועוד. כאן, העגלות שמביאים הנשיאים מסייעים כביכול לקב"ה במשא המשכן הוא העולם! ראה בהקשר זה מדרש שמות רבה לו ד: "הקב"ה סובל עולמו שנאמר (ישעיה מו) אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט, וצוה לבני קהת שיסבלוהו שנאמר (במדבר ז) ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו". אבל בהמשך המדרש שם בתיאור הכהנים הנושאים את ארון הברית במעבר הירדן בימי יהושע: "א"ר ברכיה: הארון סובל את סובליו ולא הכהנים סבלוהו אלא הוא סבלן". "הארון נושא את נושאיו". האם זה מקור החשש של משה, שהעמסת כלי המשכן ונשיאתם בעגלות ולא בידי בני אדם איננה דרך כבוד, ולא בכדי הוא לא הצטווה על כך?
- על מנת להעצים את חששו/התנגדותו של משה, נוקט כאן הדרשן בלשון מאד חריפה במונחי בית המדרש של ימיו (ובאוזן קהל שומעיו): "אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה!" (מגילה ב ע"ב, יומא פ ע"א ועוד). "אלה המצוות" – הפסוק החותם את ספר ויקרא! (לא את ספר דברים) ואנחנו בספר במדבר שבא אחריו. ובאמת, מה גרם למשה לחשוש כל כך? שוב בא מדרש במדבר רבה ומשלים ומסייע להבנת התמונה: "כיון שנגמר המשכן, הקדימו והביאו קרבן בזריזות, זהו שכתוב: ויקריבו נשיאי ישראל. אמרו: הרי השעה שנקריב קרבנות בשמחה, ששרתה שכינה במעשה ידינו. כיון שנעשה המשכן ולא היה חסר כלום, אמרו: מה יש לנו להביא?". המדרש שם בפי הנשיאים את ברכת משה בהשלמת המשכן בסוף פרשת פקודי: "מה ברכה ברכן? אמר להם: תשרה השכינה במעשה ידיכם" (ספרא שמיני פרשה א, ראה דברינו ויהי נעם ה' אלוהינו עלינו בפרשת פקודי. הוא משה שהקים אישית את המשכן (תנחומא פקודי יא). אבל בכל ההתלהבות והשמחה האלה, מישהו רואה חסרון. משהו חסר. מישהו שואל: "מה יש לנו להביא?". "מישהו" זה הם הנשיאים. האם צרות עין או דאגה כנה. משלים במדבר רבה: "ויקריבו נשיאי ישראל - שנתנחמו על מה שעשו בתחילה".
- כך יש לסרס את הפסוק ולקרוא אותו: הקב"ה אומר למשה: קח – מאיתם היו הדברים! גם אני לא ידעתי ולא ציוויתי להביא עגלות לשאת את המשכן. זה הכל מהם. זו התוספת "הקטנה" של מדרש האמוראים (שיר השירים רבה) על מדרש ספרי זוטא. או שמא מדרש שיר השירים רבה מביא לנו את מה שנשמט במרוצת הדורות, כשהעתיקו את מדרש ספרי, ונשמר בשיר השירים רבה. ומדרש במדבר רבה, 'הקומה השלישית' משלים ומרכך כשהוא נוקט בלשון הספרי: "הסכימה דעתם לדעת העליונה". ואגב, ענינו על הקשר עם בנות צלפחד (הערה 12 לעיל).
- ראה הפסוק במלואו שהוא עומד לדרוש קטע אחר קטע: "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם". ראה דברינו יששכר חמור גרם בברכת יעקב בפרשת ויחי.
- דלגנו על הדרשה המפורטת שמשבחת את בני יששכר שהיו בקיאים בלוח השנה ומאתיים מראשי הסנהדרין היו משבט זה.
- כך יפה לדרוש בספר דברי הימים על חכמתם של בני יששכר לדורות ולסיים בכבודו של משה, שכל הלכה שהיו בני יששכר אומרים, הרי היא "כהלכה למשה מסיני". אבל פה משה חי וקיים ורואה שהנשיאים הביאו משהו שהוא לא ידע עליו ולא חשב עליו (אולי חשב, אבל חשב שלא ראוי) ובשבט יששכר מתגבש חוג לומדי תורה ודורשיה שלא דרך משה. מה המשמעות של פרט זה לדורות? האם עדיין יאמר משה: "מי ייתן כל עם ה' נביאים" וחכמים ויודעי עתים והם לא משבטי ולא מבית דיני?
- בתורה כתוב "בקר" ובמדרש "שור". האם פליטת קולמוס כאן של הדרשן בשל הפרות שנשאו את הארון בחזרה משדה פלישתים ואכן שם שמטו הבקר? וכבר זכינו לדרוש בנושא זה בדברינו פרץ בעוזא בפרשת שמיני.
- עכשיו משה חושש מה יקרה לעגלות ולבקר שסוחב אותם, עכשיו הוא מעלה לכאורה טענה חדשה. או שמא היה זה חששו המקורי?
- אנחנו עדיין בפסוק: "קח מאיתם והיו" והפעם בדרשה נוספת (ראה הערה 16 לעיל). אל תדאג משה, קח מאיתם ותראה שהם "יהיו" – יהיו חזקים ויישארו לאורך זמן ולא יארע להם דבר ממה שאתה חושש.
- עד הכניסה לארץ בימי יהושע, ארבעים (שלושים ושמונה) שנה במדבר שרדו הבקר והעגלות.
- לפי שיטת חכמים, רק בהקמת מקדש שלמה, הושלמה תרומת הנשיאים במדבר. ואותו הבקר שנשא את המשכן במדבר, הועלה כעולה בחנוכת מקדש עולמים. 'מדרש גוזמא' ללא ספק אבל שמבקש לחבר את המשכן שבמדבר עם מקדש שלמה.
- "ולא הזהימו" בנוסח פסיקתא דרב כהנא.
- מקובל במדרש לסיים בדבר טוב ואין טבעי יותר לדרשן מאשר לפנות לקהל ולומר להם בסיום דרשתו, דברי שבח וניחומים. הנה הבקר והעגלות האלה שכל כך הסעירו את משה, שחשש שמא יארע בהם פסול, מסיבה זו או אחרת, הנה הם עדיין חיים וקיימים היכן שהוא, ולא אירע בהם שום פסול או מום. קל וחומר: אתם בני אברהם יצחק ויעקב, אתם קהל שומעיי (מי שלא נרדם בדרשה וגם מי שנרדם ומתעורר עתה לקראת סופה): "חיים כולכם היום". אך באמת, אם לא על דרך הגוזמא, ואם לא על מנת ליצור קל וחומר המתחבר איכשהו לדרשה, מה רוצה ר' מאיר (או מי שמדבר בשמו) לומר בכך שהבקר שנדבו הנשיאים: "לא הוממו ולא הזקינו ולא הטריפו"? כל המחכימנו בעניין זה יבורך בכל מילי דמיטב.
- נפנה מעט לפרשני המקרא (רבים מהם, ובהם: רש"י, אבן עזרא, כלי יקר, אור החיים ועוד, לא מתעכבים על מהות הציווי: "קח מאיתם", מעבר לפשטו של מקרא, אם בכלל). הציווי: "כי בכתף יישאו" (במדבר ז ט) נאמר אמנם לאחר תרומת הנשיאים, אבל יש רגליים לדבר, מסביר ספורנו, שמשה הבין שמשא כל הלוויים, את המשכן וכל כליו, יהיה בכתף וביד אדם. כך אפשר להבין מקריאת פרק ג בספר במדבר שקדם לתרומת הנשיאים. ובכל תרומת המשכן, לא נזכר שום עניין עגלות למשא. החשש הגדול של משה היה, לפיכך, מכך שהנשיאים מחדשים כאן הלכה או תורמים דבר מה שאיננו לפי הלכות המשכן. אם אכן כך, באמת נתחדשה כאן הלכה חשובה והנשיאים הם שזכו לה. וגם הקב"ה הסכים על ידם, כפי שראינו במדרשים לעיל, בבחינת: נצחוני בני, נצחוני בני – "מאיתם היו הדברים".
- רמב"ן שקדם בזמן לספורנו, כאילו קרא את מחשבותיו וממשיך/משלים את פירושו. כל עניין העגלות היה במחשבת הנשיאים. איזו רוח קודש נתגלתה לנשיאים, איזו בת קול גילתה להם את האמת הפשוטה הזו שכבד מאד לסחוב את יריעות המשכן ואת קרשיו? (גם כלי הקודש לא היו קלים בכלל, כפי שעשה מי שעשה את חשבון משקל הזהב בארון כולל הכפורת, במנורה, במזבח הזהב ועוד, אלא שעל כך אולי אמרו חכמים: "הארון נושא את נושאיו"). בת קול אנושית פשוטה וכפולה, גילתה להם: כובד המשא, וכבוד השכינה שהיא כמלוכה.
- כבר בספר שמות נזכרים הנשיאים שלוש פעמים: בפרשת המן (שמות טז כב), בתרומת אבני השוהם (שמות לה כז), ובפרשת כי תשא (שמות לד א). אבל בספר במדבר מתעצמים תפקידם וחשיבותם של הנשיאים והם נוטלים חלק: במפקד העם, בדגלים: המסעות והמחנות, ובפרשתנו גם בעימות עם משה בפרשת תרומת העגלות והבקר לנשיאת המשכן – היא החוליה המשלימה את המשכן, בפרט בשנות נדודיו במדבר, חוליה שמשה לא הרגיש או הרגיש ולא חשב שהיא חסרה. בא מדרש זה וזורק אותנו באחת לתחילת ספר שמות, לאותם שהיו ממונים על בני ישראל בעבדותם במצרים, תוך ציון שלא היו "הדיוטות". מי הם הנשיאים בפרשתנו? שוטרי בני ישראל שעמדו במצב הבלתי אפשרי בין פרעה ונוגשיו ובין העם, שהוכו מכאן ומכאן, ושזעקו כנגד משה ואהרון, לאחר שבפגישתם הראשונה עם פרעה לא הוקל הסבל אלא רק הוכבד: "יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ" (שמות ה כא). האם התעורר כאן מחדש המתח במצרים שבין שוטרי בני ישראל ומשה? אפשר שבאמת טעה משה כשלא שיתף אותם מלכתחילה במעשה המשכן. ואפשר, שרק מי שהיה בתוך השעבוד וראה מקרוב את הסבל ומשא הלבנים הכבדות על כתפי העם, עלתה בראשו המחשבה שצריך "משאיות" לסחוב את משא המשכן במדבר. וראתה דעת העליונה שיפה כיוונו והרגיעה את משה: "קח, משה את תרומתם, קח מאיתם והיו! קח מאלה שהיו שם בשעבוד מצרים כשאתה לא היית.