- אלה שיאם של דברי הקב"ה לאליהו שבורח אל הר חורב לאחר הכינוס הגדול שערך בהר הכרמל, בו הביא את העם לקריאה הגדולה והכפולה: "ה' הוא האלוהים, ה' הוא האלוהים", אך לא למהפך לו ייחל. "מַה־לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ"? שואל אותו הקב"ה בבואו למערה שבהר. והוא עונה בקטרוג גדול על עם ישראל, כאילו כלל לא אירע הכינוס בהר הכרמל, כולל נימה אישית: "וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי־עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת־ נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת־נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ". על כך עונה לו הקב"ה בפסוקים שהבאנו למעלה: "צא ועמדת בהר וכו' ". וכאשר הקב"ה שואל אותו שוב, לאחר הרעש והדממה: "מה לך פה אליהו"? הוא חוזר על הקטרוג הנ"ל ותשובת הקב"ה על כך הלוא היא בהפטרה וכפי שהרחבנו כאמור בדברינו אליהו בהר חורב. הפעם נבקש להתמקד בקול הדממה הדקה.
- ויש לנו עוד אזכור שלישי ואחרון של דממה במקרא, תהלים קז כט: "יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה וַיֶּחֱשׁוּ גַּלֵּיהֶם". שם הדממה היא כפשוטה, ההפך מסערה. אבל בפסוק באיוב, כמו בספר מלכים אצל אליהו, יש חיבור של "קול" ו"דממה" שהוא השילוב המעניין, אוקסימורון במונחי הלשון והספרות. "קול נמוך המורכב מהקול ומהשתיקה" כלשון פירוש רלב"ג על הפסוק. האם יש הבדל בין "קול דממה דקה" של אליהו ובין "דממה וקול אשמע" של איוב? האם הקול בא מתוך הדממה הדקה או שמא 'דממה דקה' הוא תיאור של הקול - איזה קול? קול של דממה דקה. ועוד נגיע להלן לפרשני המקרא ולפסוק מאיוב.
- שים לב לעימות המיוחד הזה בין פסוק בתורה ובין פסוק מהנביאים! ההתגלות על הר סיני שבתורה היא בקולות וברקים והר עשן וקול שופר חזק מאד וכו' (שמות פרקים יט, כ, דברים פרק ה). במדרש (שמות רבה כט שנראה להלן) הדגש הוא על השקט של מעמד הר סיני, אבל במקרא בתורה: "קולות וברקים". ואת השקט, את קול הדממה הדקה, צריך להביא מאליהו. עימות פסוקים זה הוא בשבחו וטובתו של אליהו, מעצם ההשוואה בין ההתגלות אליו במערה וההתגלות במתן תורה.
- הפתרון לסתירה לכאורה בין הפסוקים הוא שהעולם דמם, ורק קולו של הקב"ה נשמע – "כשהקב"ה מדבר הכל שותקים". מסוחרי צידון, דרך אהרון הכהן ועד מלאכי השרת, כולם דוממים כשהקב"ה מדבר בקול. אבל "קול דממה דקה" אצל אליהו הוא בדיוק ההפך. הקב"ה לא דיבר בקול גדול, אלא בקול דממה דקה וממילא גם העולם דמם. האם זכה אליהו למה שלא זכו בני ישראל במעמד הר סיני? האם זכה אליהו במערה למה שמשה זכה רק במשכן? ראה פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא ד, שהבאנו בדברינו אליהו בהר חורב, שמשווה לאורך כל הדרך בין משה בהר חורב ובין אליהו, וכשהוא מגיע אל קול הדממה הוא משווה בין הקול שאליהו שמע במערה והקול שמשה שמע מבין הכרובים במשכן: "את מוצא שמשה ואליהו שוין זה לזה בכל דבר. משה נביא אליהו נביא. משה נקרא איש האלהים ואליהו נקרא איש האלהים ... במשה: ויעבור ה' על פניו ובאליהו: והנה ה' עובר. במשה: וישמע את הקול מדבר אליו ובאליהו: והנה אליו קול". ראה דברינו וישמע את הקול בפרשת נשא.
- יש מחלוקת במדרשים ובפרשנים האם "קול גדול ולא יסף" שבמעמד הר סיני הוא קול שפסק ולא הוסיף להישמע, קול מיוחד חד-פעמי; או שמא קול שלא פסק, קול שממשיך ללוות אותנו מאז מעמד הר סיני ועד היום, עד אותו תלמיד וותיק שכל מה שעתיד לחדש כבר נאמר בסיני (ירושלמי פאה ב ד). למקורות בנושא זה ראה סנהדרין יז ע"א, פרשני המקרא על הפסוק. והוא נושא נכבד שראוי לדף בפני עצמו (בפרשת ואתחנן). נראה שאת שתי השיטות ניתן לחבר לדרשה שלפנינו, אך הדבר צריך עיון ונשאיר אותו לדף המיוחל.
- בת קול היינו הד. שלא יאמרו שתי רשויות יש בשמים.
- מדרש שמות רבה יוצא לעזרתו של מדרש ספרי הנ"ל ומביא תחילה רמז לשקט ולדממה של מעמד הר סיני מפסוק בתורה: "קול גדול ולא יסף". אך הוא ממשיך ומביא בקל וחומר סיוע נוסף מאליהו. לא מאליהו שבמערה, לא מקול הדממה הדקה שם, אלא מהשקט שהיה בעת שניסו נביאי הבעל את כוחם בכרמל! בכך יוצר מדרש זה קשר ברור בין המעמד שבכרמל ממנו בורח אליהו וההתכנסות במערה בחורב שם הוא מבקש מפלט. אליהו שלא בא על סיפוקו במעמד בכרמל מנסה, לפחות עפ"י המדרשים, להתחבר למשה ולמעמד הר סיני (ראה שוב דברינו אליהו בהר חורב שם הרחבנו בנושא זה), אך מדרש שמות רבה מחזיר אותו להר הכרמל. שם מצויים השקט והדממה שיכולים ללמדנו בקל וחומר על השקט והדממה של מעמד הר סיני! (כי בסיני נאמר לא רק "אנכי ה' אלוהיך", אלא גם: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני"). ואחרי כל זאת, מהו קול הדממה של מעמד הר סיני? בכך אין מדרש שמות רבה שונה ממדרש ספרי. במעמד הר סיני, היה "קול גדול" ולא קול דממה. וכלשון הספרי: "שומע אני קול נמוך? ת"ל: את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם ... מתוך האש, הענן והערפל קול גדול". קולו של הקב"ה נשמע על רקע הדממה שמסביב – "כשהקב"ה מדבר הכל שותקים". אולי גם על רקע הדממה שהשתררה כאשר פסק הקול ולא יסף, אבל אין זה קול הדממה כפי שאנחנו מבינים בפשטות הפסוק אצל אליהו. ושוב אנו שואלים האם זכה כאן אליהו למה שלא זכו בני ישראל במעמד הר סיני?
- מדובר בסיפור על ארבעה שנכנסו בפרדס ... בן עזאי הציץ ומת ... בן זומא הציץ ונפגע ... אחר קיצץ בנטיעות. ורק ר' עקיבא עלה בשלום וירד בשלום. מה הסוד של ר' עקיבא שידע להיכנס לעולם המיסתורין ולצאת ממנו בשלום? "מאי דרש"? מה הפסוק שידע לדרוש ששמר עליו? רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן מציע את הפסוק מסוף ספר דברים: "ואתה מרבבות קודש". רבי אבהו מציע את הפסוק משיר השירים: "דגול מרבבה". ריש לקיש מציע את הפסוק מספר ישעיהו: "ה' צבאות שמו". ואילו רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן מציע את הפסוק שלנו: "קול דממה דקה". הרוצה להיכנס כאן לעולם הסוד ולפרדס, ולחבר בין משה, אליהו ורבי עקיבא, בין קולות וברקים לקולות הדממה, לאליהו שנכנס ויוצא בבתי המדרש של החכמים, לתשבי שיתרץ לנו קושיות ובעיות – יעשה זאת בלעדינו. לנו די פשטו של הסוד - פשט הפסוקים שמאליהו אנו לומדים את התגלות השכינה דווקא בשקט ולא ברעש וממנו שאל גם הפייטן את: "וקול דממה דקה ישמע" של תפילת ונתנה תוקף.
- סיפור זה מסופר בגמרא שם בעקבות הברייתא: "הרואה מלכי אומות העולם - אומר ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם. אמר רבי יוחנן: לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד, אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכה - יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם". תרגום הגמרא לעברית שלהלן נעשה בסיוע פירוש שטיינזלץ.
- וכל זאת מנין? מאליהו. שכתוב: "וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה' לֹא בָרוּחַ ה' וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה': וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" (מלכים א יט). ועל זה אמר רב ששת: מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא! וגם ברך רב ששת על המלך בשם ומלכות הגם שלא ראה אותו והגם שעיוור פטור מן המצוות. ראה שם מה היה בסופו של מי שהתחכם וחלק על רב ששת. ואגב, חזרנו לאליהו שקצה נפשו ממלכות אחאב והסבל שגרם לו וברח להר חורב. שם שמע את הדממה הדקה שממנה לקח רב ששת את הסימן למלכות הארץ, גם של מלכים רשעים וכל מיני. ראה בהקשר זה גם את מאמר ר' יוחנן בגמרא ברכות דף ט עמוד ב: "לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל. ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם שאם יזכה - יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם".
- ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם, הגם שלא ראה בעיניו. ראה רמב"ם הלכות ברכות פרק י הלכה יא: "הרואה מחכמי אומות העולם אומר: ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם שנתן מחכמתו לבשר ודם. חכמי ישראל מברך: שנתן מחכמתו ליראיו. מלכי ישראל אומר: שנתן מכבודו ומגבורתו ליראיו. מלכי אומות העולם מברך: שנתן מכבודו לבשר ודם".
- ורב ששת לא עונה לו, אבל הגמרא שם מסיימת: "ומאי הוי עליה דההוא מינא?" מה היה בסופו של אותו המין שלגלג על רב ששת? ואחת התשובות היא: "רב ששת נתן עיניו בו, ונעשה גל של עצמות"! נתן עיניו בו! שני דברים (לפחות) למדנו מסיפור זה. האחד, שלא בכדי נקרא הסומא: סגי-נהור - רואה הרבה. עיוורים שומעים את קולות הדממה ורואים את המלכות בעיני רוחם יותר טוב מהרבה פיכחים, בפרט פיכחים עם "לב טוב" כמו אותו המין. ראה גם שאליהו הסתיר את פניו כששמע את הקול, ככתוב: "וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה" וגם משה הסתיר פניו (בסנה) וכוסה ע"י הקב"ה בנקרת הצור (שמות סוף פרק לג). הדבר השני, הוא היחס למלכות, כולל מלכי אומות העולם, והדממה כסמל לה. הדממה הנובעת מיראת הכבוד למלך כשהוא עובר או כשמישהו ניצב לפניו, מושוות עם קול הדממה הדקה ששומע אליהו בשיא קרבתו לקב"ה במערה, היא נקרת הצור של משה. קול דממה הוא קולה של המלכות. הביטוי "כתר מלכות וקול דממה דקה" חוזר בתיאור מעשה המרכבה במדרשים רבים. כאן קול הדממה הוא של מלך מאומות העולם (פרסי? נציב רומא?) שרב ששת מכבד אותו וטורח לבוא, להמתין ולשמוע את השקט המלווה את בואו, משום שמלכות הארץ היא כעין מלכות שמים. ראה דברינו לחלוק כבוד למלכות בפרשת וארא.
- נעבור לפרשני המקרא, אבל לפני כן נעשה תחנה קצרה בפסוק שהבאנו בפתח דברינו מאיוב, הם דברי אליפז רעו שבא לנחמו ונמצא מוכיחו: "הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִּלְאֶה וַעְצֹר בְּמִלִּין מִי יוּכָל: ... זְכָר־נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ". ועל מנת לחזק את דבריו הוא מתאר את החיזיון שנגלה לו: "בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל־אֲנָשִׁים: ... וְרוּחַ עַל־פָּנַי יַחֲלֹף תְּסַמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי" ומגיע אל הפסוק שלנו: "יַעֲמֹד וְלֹא־אַכִּיר מַרְאֵהוּ תְּמוּנָה לְנֶגֶד עֵינָי דְּמָמָה וָקוֹל אֶשְׁמָע".
- האם "דממה וקול" של אליפז מקביל ל-"קול דממה" של אליהו? מפירוש רש"י עד כאן אפשר לחשוב שכן, משום המילה "חשאי", למרות שאין הוא מזכיר כאן את קול הדממה של אליהו. וכך אמנם מפרש אבן עזרא על הפסוק: "דממה וקול - כמו קול דממה דקה וזו דרך נבואה קטנה". ניחא אליפז "נבואה קטנה" לאליפז, כך גם לאליהו? אך בפירוש השני של רש"י הוא יוצר מרחק גדול בין שניהם כפי שנראה להלן.
- תרגום יונתן בן עוזיאל, התרגום לארמית המלווה את ספרי הנביאים והכתובים. ראה הסבר באתר דעת.
- בפירוש השני, מפריד רש"י בין "קול דממה" של אליהו ובין "דממה וקול" של אליפז. לא ברור מאיפה בא כאן משה ונראה שהוא שיבוש וצ"ל אליהו (גם אם נאמר שיש השוואה מלאה בין משה לאליהו כנ"ל). אליפז לא זכה לשמוע את הדממה הם המלאכים שמשבחים את הקב"ה בחשאי. אליפז שמע את הקול שיוצא מהדממה אבל לא את דממת הקול. אליפז שמע את הברת הקול, את ההד שיוצא מהקול המקורי. הראשונים (משה ואליהו) זכו לשמוע את קול הדממה הדקה. השווה עם קול ובת קול (הברת קול) של מדרש שמות רבה לעיל, דרשת ריש לקיש שם. והאחרונים אחרונים זכו לבת קול בבית המדרש. נחזור לאליהו.
- רד"ק מנתח את הפסוק של אליהו צעד אחר צעד ויוצר בכך, אולי בלי משים, סימטריה מעניינת עם הסיפור על רב ששת בגמרא ברכות הנ"ל. "והנה ה' עובר" – זו הכרזה כללית שהנה המלך עובר בעיר. הרוח היא הגדוד הראשון ואולי חשב אליהו שזהו "ויעבור ה' על פניו" של משה, בא קול ואומר לו: אין זה כבוד ה' (עדיין). בא הגדוד השני, האש, ושוב נלווה לה קול שצריך לומר לאליהו: גם זה עדיין לא כבוד ה'. וכשבא הגדוד השלישי, קול הדממה הדקה, שוב אין צורך בהסברים. שם הבין אליהו מדעתו שזהו כבוד ה'. אך ראה פירוש רלב"ג על הפסוק שאומר שאת המורכבות הזו של קול "המורכב מהקול ומהשתיקה" לא הבין אליהו "מרוב כעסו על חטאת ישראל" ולכן חזר שוב על מה שכבר אמר בראשונה.
- אין זה "וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל־לְבָבֶךָ בְּכָל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה" מפרשת התשובה בפרשת נצבים, פרק ל, אלא של תחילת ספר דברים: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל־לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל־הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד". "והשבות אל לבבך" של ידיעת ה' והכרת ממשלתו בעולם, הפסוק שאנו אומרים יום-יום בתפילה עלינו לשבח. ראה רמב"ם הלכות שופר סוכה ולולב, פרק ג הלכה ט, שמונה פסוק זה עם פסוקי המלכויות. וראה התייחסותו לפסוק זה במורה הנבוכים חלק ג פרק נא.
- ראה ספר חובות הלבבות שער א - שער היחוד פרק ב: "והחלק הרביעי הוא יחוד האלהים בלב ובלשון, אחר אשר ידע להביא הראיות עליו ולעמוד על אמיתת אחדותו מדרך העיון והסברות הנכונות השכליות. וזהו החלק השלם והחשוב שבהם והמעלה הזאת היא אשר הזהיר עליה הנביא, באמרו וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים וגומר".
- פירוש הפסוק, ממשיך רבי בחיי להסביר ומגיע לעיקר דבריו.
- הקב"ה. כך גם "עליו שבסוף המשפט.
- ידיעת האל השכלית וחקר אמיתת מציאותו מתוך התבוננות בעולם שסביבנו ובקורות העתים, היא מצווה עשה חשובה ואפשרית (לא מצאנו אותה אצל מוני המצוות), אבל אין היא ידיעת עצמותו ומהותו של האל. זו האחרונה אפשרית, אם בכלל, רק בשתיקה, בקול של דממה, בניקוי כל המחשבות הרציונאליות, בהעלמה ובלימה: בלימת הפה מלדבר והלב מלהרהר. זה הסוד שר' עקיבא ידע וששמר עליו בכניסה להיכל הסוד. ראה סודה של תפילת החסידים הראשונים מאת הרב יעקב נגן. ולגבי ספר יצירה ראה הערך בויקיפדיה.
- פעמיים נזכרת המילה "דקה" בכל המקרא.