- כך נפתחת הפטרת השבת בפרק ב בהושע, שהקשר המרכזי שלה לפרשתנו, הוא נושא הפקודים – מניית (ספירת) בני ישראל. קשר על דרך ההשלמה: בפרשה הוא אומר: "שאו" או "תפקדו" "במספר שמות" ובהושע: "מספר בני ישראל"; או אולי קשר על דרך ההנגדה: בפרשה יש מפקד המסתיים במספר ברור: שש מאות אלף, שלושת אלפים, חמשת מאות וחמישים (לא כולל שבט לוי). ואילו בהושע: "כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר". אבל נראה שהקשר הוא רחב יותר, גם במלה "מדבר" שמופיעה פעמיים בהפטרה (נושא לו הקדשנו גיליון מיוחד), ואולי גם ביחסי תוכחה אהבה הקיצוניים שמצויים בפרק ובספר הושע כולו. במרכז ספר במדבר עומד חטא המרגלים ותקנת דור הבנים וספר הושע מלא בתוכחות קשות על הבנים, עד שגערו בו חז"ל ואמרו: "אמר הקב"ה: מה אעשה לזקן זה?" פסחים פז ע"א. אך הספר כולל גם את ;קריאת התשובה הגדולה של הושע "שובה ישראל" שזכתה להיקבע בעיצומם של ימי הסליחות והרחמים. חטא וסליחה, תוכחה ואהבה, תשובה ואחרית יוצרים קשר כולל בין ספר הושע כולו ובין ספר במדבר בו אנו מתחילים לקרוא בשבת זו.
- כבר הרחבנו, בעקבות פסוק זה, הן בנושא איסור מניית עם ישראל והן בדרשות על מספר בני ישראל וראינו שעצם מניית העם היא דבר חיובי וראוי ורק בעקבות מפקד העם שערך דוד (שמואל ב פרק כד, דברי הימים א פרק כא) התהפך הגלגל. שם גם הבאנו את מדרש במדבר רבה ב יח אשר מרחיב ומבאר מדרש זה. "והיה מספר" – משמע דבר קצוב. "כחול הים אשר לא ימד ולא יספר" – משמע שאין מספר כי לא ניתן לספור. הכיצד? – כאן כשישראל עושים רצונו של הקב"ה וכאן כשאינם. וקשרנו גם את כל העניין לברכתו של משה בתחילת ספר דברים, כמצוין במדרש ספרי דברים פיסקא יא: "ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים - אמרו לו: רבינו משה, אי אפשנו שתברכנו! המקום הבטיח את אברהם אבינו כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול, ואתה נותן קצבה לברכתינו? ... אמר להם משה לישראל: ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים - זו משלי. ושלכם: ויברך אתכם כאשר דבר לכם - כחול ימים וכצמחי אדמה וכדגי הים וככוכבי השמים לרוב". כאן, די לנו בתזכורת זו. נמשיך בפסוקי ההפטרה.
- ההשוואה עם בריאת העולם אינה בגזירה שווה פשוטה של "יום" כנגד "יום" (כמו שמשתמע מפירוש שטיינזלץ), שהרי יש הרבה "יום" יש לנו במקרא, אלא מהצירוף "יום אחד" וכדרשות למה "יום אחד" ולא "יום ראשון". מפירוש רש"י ומהרש"א משמע ש"הקיבוץ", ההתכנסות של כל הגלויות ביום אחד, הוא מעין יצירה פלאית כמו יצירת העולם ומכאן ההשוואה. ולנו נראה שגם המילה "יזרעאל" משתתפת בדרשה זו, יום בו זרע – יצר, ברא – האל. קיבוץ גלויות בו נוצר העם מחדש, הוא דבר פלאי ומיוחד ומסימני הגאולה המובהקים, "ועם נברא יהלל יה" (תהלים קב יט). אבל יש לו גם 'מחיר'. על מנת לעלות מן הארץ (אל הארץ), יש לעבור תחילה ירידה גדולה, כפי שמלמד אותנו מדרש תהלים (בובר) מזמור מ"ה שדורש גם הוא את הפסוק שלנו: "אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אימתי אתה גואלנו? אמר להם: כשתרדו לירידה התחתונה. אותה שעה אני גואל אתכם, שנאמר: ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו וגו' ועלו מן הארץ (הושע ב ב)". בדורנו, אפשר שכבר ראינו את הירידה התחתונה שאין כבר למטה הימנה. וגם צריך שלא תהיה בינינו מחלוקת על ענייני המשיח כפי שמוסיף ומלמדנו מדרש אגדת בראשית (בובר) פרק סד (פרשת וישב תחילת העימות בין יוסף ויהודה): "... תאמר שאף משוח מלחמה העומד מיוסף ומשיח העומד מיהודה, אף הן אנטדי"קין (יריבים) זה לזה? חס ושלום אין ביניהן קנאה, שנאמר: וסרה קנאת אפרים וצוררי יהודה יכרתו אפרים לא יקנא את יהודה וגו' (ישעיהו יא יג). אבל בעולם הזה מפני שאין מתחברים זה עם זה, מקנאין זה בזה, וכל זמן שהן כך נתונין בירידה. אבל לעתיד לבא כשיתחברו זה עם זה מתעלין, שנאמר: ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו וגו' (הושע ב ב). אותה שעה: ועלו מן הארץ (שם). אמר הקב"ה: עכשיו שנתחברתם עליתם, אף אני עמכם מתעלה".
- פרק ב בהושע פותח בשלושה פסוקי נחמה אשר נותנים מענה של תקווה לפתיחת הספר הקשה בפרק א, שייכים לפרק א מבחינה עניינית וחותמים בתקווה: "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי: וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן הָאָרֶץ כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל: אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם עַמִּי וְלַאֲחוֹתֵיכֶם רֻחָמָה". (נראה שהחלוקה לפרקים כאן אינה מדויקת והיא כידוע חלוקה מאוחרת ונוצרית). אך כעת באים פסוקים ד-ז של פרק ב, שהם אולי מהקשים שבכל ספרי הנביאים והופכים חזרה את הגלגל: "רִיבוּ בְאִמְּכֶם רִיבוּ כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיה וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ: פֶּן אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה וְהִצַּגְתִּיהָ כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא: וְאֶת בָּנֶיהָ לֹא אֲרַחֵם כִּי בְנֵי זְנוּנִים הֵמָּה: כִּי זָנְתָה אִמָּם הֹבִישָׁה הוֹרָתָם כִּי אָמְרָה אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי". הדרשות על פסוקים אלה, בראשן הגמרא בפסחים ומדרש שמות רבה מו, הם עניין לעצמו ולפיכך נקדיש להם בע"ה דף מיוחד ונפרד למועד הזה כעת חיה.
- מרדות כאן היא ייסורים או חרטה. עם ישראל מתחרט אומר : "אלכה ואשובה אל אישי הראשון", אך השעה הוחמצה והקב"ה "שב למקומו", ככתוב בהמשך ספר הושע, פרק ה פסוק טו: "אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי עַד אֲשֶׁר יֶאְשְׁמוּ וּבִקְשׁוּ פָנָי בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי". ראו מדרש תהלים (בובר) מזמור י: "אמר ר' חנינא: משל לשיירא שהיתה מהלכת בדרך, כיון שחשכה לה, באה אצל הבורגנין. אמר לה הבורגנין: הכנס לי לבורגן, מפני חיות רעות, ומפני הלסטים. אמרה לו השיירא: אין דרכי ליכנס לבורגני. כיון שהלך בא עליו אישון לילה ואפלה, חזר ובא אצל הבורגנין, והיה צועק ומבקש עליו שיפתח לו. אמר ליה הבורגנין: אין דרכו של בורגנין להיפתח בלילה, ואין דרכו של בורגני לקבל בשעה זאת. בשעה שבקשתי לא רצית, ועכשיו אין אני יכול לפתוח לך. כך אמר להם הקב"ה לישראל: שובו בנים שובבים (ירמיה ג יד כב), דרשו ה' בהמצאו (ישעיה נה ו), ואין אחד מהן מבקש לשוב. אמר הקב"ה: אלכה ואשובה אל מקומי הראשון (הושע ב ט, ה טו)". בהמשך הספר מרבה הושע לדבר על התשובה. ראו דברינו בשבת שובה הושע מורה התשובה. אך כאן, אין בלבו רחמים על עם ישראל והתשובה היחידה היא הסתלקות השכינה: "אלך אשובה אל מקומי" - מקומי הראשון הוא השכינה למעלה, אליה הסתלק הקב"ה לאחר חורבן הבית. ראו גם איכה פתיחתא כד.
- כאן דווקא הושע הוא שמרכך ומשלים את דברי משה, לא רק את הפסוק: "ודִי זהב", אלא גם את: "וישמן ישורון ויבעט", "ורם לבבך ושכחת" וכן פסוקים רבים מספר דברים, תוכחות משה, שמובאים בגמרא שם בקטע שהשמטנו. משה מסנגר על עם ישראל בטענה שהקב"ה שם אותם במצב בלתי אפשרי (ראו הרחבת מוטיב זה בשמות רבה מג ז: "אתה איבדת את הנער ואתה צועק כנגדו?", בדברינו סניגוריות על חטא העגל בפרשת כי תשא). בא הושע ושם בפי הקב"ה הסכמה שאכן יש גם לו חלק ואחריות לחטאיו של עם ישראל בגלל שהרבה להם כסף וזהב ולכן חטאו לבעל. ראו איך הדרשן הופך את משמעות הפסוקים, הן של משה והן של הושע, לסניגוריה על עם ישראל.
- שוב הושע משלים את משה. המדבר הוא המקום בו התעצבה דמותו של העם, אך גם הושחתה. במדבר ניתנה התורה, במדבר חטאו בעגל ובנו את המשכן. במדבר התאוננו והתאוו, חטאו במרגלים ונדדו ארבעים שנה. ראו מדרש תהלים (בובר) מזמור עח: "כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון. בשאילת מן ושליו ומי באר ושאר נסיונות, מה סופיהן? במדבר הזה יתמו ושם ימותו (במדבר יד לה). במדבר לקו ובמדבר מתנחמין, שנאמר: הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר (הושע ב טז)". וכן הוא במדרשים רבים אחרים, הן על פסוק זה והן על פסוק ה לעיל: "ושמתיה כמדבר" (ראו למשל מדרש תנחומא בתחילת פרשת דברים סימן א בהשוואה בין המדבר וארץ ישראל). מדרשים אלה, המרבים לדרוש את שני "במדבר" של הושע פרק ב, מחזקים את ההשערה שכבר הזכרנו בהערה 1 לעיל, שפרק ב בהושע נבחר כהפטרת השבת לא רק בשל הפסוק הראשון והקשר לפקודים ומניית העם, אלא בגלל שם הספר: במדבר והדואליות שהוא מייצג כמקום מעצב וגם עצוב. מקום של פתיחות והתעלות, אך גם של חטא והפקרות. דואליות זו נמצאת בהפטרה שלנו בדברי הושע שפעם אומר: "ושמתיה כמדבר ושַׁתִּיהָ כארץ ציה והמתיה בצמא" ופעם: "והולכתיה המדבר ודברתי על ליבה". ראו דברינו המדבר בפרשה זו.
- אין להקל ראש בחטאו של עכן אשר פושט ידו בשלל במלחמה הראשונה בכניסתם לארץ ומחלל את ברית הארץ. ראו דברינו עכן בפרשת מסעי. אבל הם, בני ישראל הוסיפו לחטוא עוד יותר מעכן, כדרשה בתנחומא קדושים סימן יא: "והם לא עשו כן אלא: ויטמאו אותם בדרכם ובעלילותם. טמאו אותן בחרמו של עכן שכך כתיב (ירמיה ב) ותבואו ותטמאו את ארצי - בחרם עכן, ונחלתי שמתם לתועבה - בצלם מיכה". (ראו דברינו פסל מיכה). רק לעתיד לבוא יתוקן העניין. נראה שמייסדי פתח תקווה אם המושבות, "ארבעת הרוכבים" חברי "חברת עבודת האדמה וגאולת הארץ", שטמפפר, גוטמן, זרח ברנט ויואל משה סלומון, שודאי תלמידי חכמים היו (הרוכב החמישי היה דר' מאזארקי היווני), כיוונו לא רק לפסוק מהושע אלא גם לפירוש זה של רד"ק וכוונתם הייתה ברורה להגשים את רוחו ותוכנו. לתקן את חטא עכן בכניסה הראשונה לארץ. עובדה היא שמטרתם המקורית הייתה לייסד את פתח תקוה ליד יריחו (!) ורק לאחר שהשלטון העותומני התנגד, העתיקו את המקום מערבה למלאבס. (ראו אנציקלופדיה עברית ערך "פתח תקוה" וכן הערך "ילין יהושע" שהשתתף אף הוא בניסיון ההתנחלות ליד יריחו). אנשי היישוב הישן לקחו מהושע את "פתח תקוה", ואילו חלוצי עליות שנייה ושלישית אמצו את יזרע-אל" כנ"ל בהערה 3.
- יש סתירה בין המשנה שקובעת שרק בשנה הראשונה יכולה האישה להחליט היכן היא עושה את קרבן (חג) הפסח, בבית אביה או בבית בעלה (חמיה, משפחת בעלה), ובין הברייתא שקובעת שכל שנה היא יכולה להחליט, גם ברגע האחרון, בשעת השחיטה ממש, היכן היא עושה את הפסח (ובשנה הראשונה ודאי שהיא אצל אביה). ההסבר הוא שהברייתא מדברת באישה (כלה צעירה) "רדופה" שאינה מרגישה בנוח בבית בעלה (חמיה, משפחת בעלה) ורוצה כל הזמן לחזור לבית אביה. ואילו המשנה מדברת באישה שנקלטה יפה במשפחת בעלה החדשה ואיננה "רדופה לילך תמיד לבית אביה, שבית בעלה חביב עליה" (לשון רש"י). אדרבא, היא רדופה (משתוקקת) שידעו בבית אביה את שבחה וחייה הנעימים בביתה החדש. אישה כזו מכנה את בעלה "אישי" ולא "בעלי". מעניין איך נשליך ממשל זה לפסוק בהושע. הושע מנבא שבאחרית הימים עם ישראל יקרא לקב"ה "אישי" וירגיש במחיצתו כמו כלה שמרגישה נינוחה בבית חמיה ושוב איננה משתוקקת לחזור לבית אביה, למשפחתה מלידה. מהו "בית אביה" של עם ישראל שאליו הוא כל הזמן חוזר ומתגעגע ורק באחרית הימים ייפרד ממנו סופית? עבודת האלילים בבית תרח, נחור ולבן הארמי? עבודת גילולים של מצרים? ראו המשך הגמרא פסחים פז ע"ב מפני מה גלו ישראל לבבל וחזרו למטעתן: "מפני ששיגרן לבית אימן. משל לאדם שכעס על אשתו, להיכן משגרה - לבית אמה". מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו. ומהו בנמשל השבח שהכלה רוצה לספר בבית אביה כאשר תשוב לחיות בנעימים בבית חמיה ואישה? עם ישראל שחשוב לו שאומות העולם, משפחת העמים ממנה בא, ידעו שטוב לו בקשר המחודש עם הקב"ה.
- ראו דברינו מורשה קהילת יעקב בפרשת וזאת הברכה.
- ראו דברינו אמונה, שירה והסעה בפרשת בשלח. ראו במדרש איכה רבה ג ז המשל על המלך "שנשא מטרונה וכתב לה כתובה מרובה" והטיח לה הבטחות מהבטחות שונות ואח"כ "הניחה המלך והלך לו למדינת הים ואיחר לשם". והיו שכנותיה "מקניטות אותה ואומרות לה הניחך המלך והלך לו למדינת הים ושוב אינו חוזר עליך". אבל היא המתינה כל אותם שנים "פותחת ומוציאה כתובתה וקוראת". לימים, חזר המלך והיה תמה: "אמר לה: בתי, אני תמה איך המתנת לי כל אותן השנים". והיא עונה לו: "אלמלא כתובה מרובה שכתבת ונתת לי כבר אבדוני שכנותי". האירוסין המחודשים הם בזכות הכתובה המרובה של האירוסין הראשונים.
- אנחנו דורשים את פרק ב בהושע, אך אי אפשר שלא לחתום בקריאתה הגדולה שאולי מזהה אותו יותר מכל: "שובה ישראל עד ה' אלהיך"! מה גם שבדרשה שלהלן מסתבר שמוטיב התשובה בפרק החותם את נבואת ישעיהו, טמון כבר בפרק ב בתחילת הספר.
- תחבושת, רטייה.
- פתח הדרשן (ר' תנחומא כך נראה שם) בקביעה הכללית: "אין לך כל נביא שהכה את ישראל וכו' ", אך בהמשך, הוא מפרט רק לגבי הושע (דרשת שבת שובה). והוא משאיר לנו למצוא בכל שאר הנביאים את האיספלניס, היא הרפואה והנחמה למכותיהם.
- משום מה איננו קוראים את הפרק עד הסוף ומסיימים את קריאת ההפטרה בפסוק כב שהבאנו במקור הקודם: "וארשתיך לי באמונה וידעת את ה' ". שלושת הפסוקים הנותרים בפרק משלימים יפה את הפרק כולו, בפרט את הפסוקים המנחמים הנותנים אור ותקווה ויוצקים נחמה פורתא לדבריו הקשים של הושע באמצע הפרק. וכך מסתיים הפרק שמשום מה לא זכה להיכלל בהפטרה: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶעֱנֶה נְאֻם ה' אֶעֱנֶה אֶת הַשָּׁמָיִם וְהֵם יַעֲנוּ אֶת הָאָרֶץ: וְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה אֶת הַדָּגָן וְאֶת הַתִּירוֹשׁ וְאֶת הַיִּצְהָר וְהֵם יַעֲנוּ אֶת יִזְרְעֶאל: וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ וְרִחַמְתִּי אֶת לֹא רֻחָמָה וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי עַמִּי אַתָּה וְהוּא יֹאמַר אֱלֹהָי".
- היחס הדואלי למדבר, ראו שוב דברינו המדבר בפרשה זו.
- ראו איכה רבה א כג ביחס בין ירמיהו וישעיהו: "אתה מוצא שכל נבואות קשות שנתנבא ירמיה על ישראל הקדים ישעיה ורפאן", כשהוא עובר שם על כל פסוקי איכה שמסודרים עפ"י האל"ף בי"ת ומוצא לכל "מכה" את התרופה שהקדים לה ישעיהו. וכאן, הושע, ראש לנביאים ("תחילת דיבר ה' בהושע", פסחים פז ע"א, בבא בתרא יד ע"ב) הוא מכה והוא מרפא. הפה שדיבר קשות הוא הפה שמנחם וקורא לתשובה. ראו דברינו הושע מורה התשובה בשבת שובה.