תלמוד ומעשה

וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם: (דברים ה א)

ספרי דברים פיסקא מא1

"ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" – מגיד שמעשה תלוי בתלמוד ואין תלמוד תלוי במעשה.2 וכן מצינו שענש על התלמוד יותר מן המעשה, שנאמר: "שמעו דבר ה' בית ישראל כי ריב לה' עם יושבי הארץ כי אין אמת ואין חסד ואין דעת אלהים בארץ" (הושע ד א). "אין אמת" – אין דברי אמת נאמרים … "ואין חסד" – אין דברי חסד נאמרים … "ואין דעת" – אין דברי דעת נאמרים … 3

ואומר: "לכן כאכול קש לשון אש וחשש להבה ירפה" (ישעיה ה כד) – וכי יש לך קש שהוא אוכל אש? אלא קש זה הוא עשו הרשע, שכל זמן שישראל מרפים ידיהם מן המצות שולט בהם.4 ואומר: "מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר, ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה" (ירמיה ט יא – יב) … 5  ואומר: "כה אמר ה' על שלשה פשעי יהודה ועל ארבעה לא אשיבנו על מאסם את תורת ה' וחוקיו לא שמרו" (עמוס ב ד).

וכבר היו רבי טרפון ורבי עקיבה ורבי יוסי הגלילי מסובים בבית עריס בלוד. נשאלה שאלה זו לפניהם: מי גדול, תלמוד או מעשה? אמר ר' טרפון: גדול מעשה. ר' עקיבה אומר גדול תלמוד.6 ענו כולם ואמרו: גדול תלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה.7

קידושין דף מ עמוד ב

וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול, נענה ר"ע ואמר: תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה.8

רש"י שם: שהתלמוד מביא לידי מעשה – נמצאו שניהם בידו.

פירוש הריטב"א שם: שהתלמוד שתיהן בו, שהוא בעצמו מעשה, שהוא מצוה מביא לידי מעשה.9

תוספות שם: יש מפרשים שאדם שלא למד עדיין ובא לימלך אם ילמוד תחילה או יעסוק במעשה, אומרים לו למוֹד תחילה, לפי שאין עם הארץ חסיד. אבל אדם שלמד כבר, המעשה טוב יותר מלימוד.10

מסכת בבא קמא דף יז עמוד א

תנו רבנן: וכבוד עשו לו במותו – זה חזקיה מלך יהודה … שהניחו ספר תורה על מיטתו, ואמרו: קיים זה מה שכתוב בזה.11 והאידנא … אפוקי מפקינן, אנוחי לא מנחינן. ואיבעית אימא: אנוחי נמי מנחינן, קיים לא אמרינן.12 אמר רבה בר בר חנה: הוה אזילנא בהדיה דר' יוחנן למשאל שמעתא … והדר אמר לן: אפילו "קיים" אמרינן, "לימד" לא אמרינן.13 והאמר מר: גדול לימוד תורה, שהלימוד מביא לידי מעשה!14 לא קשיא: הא למיגמר, הא לאגמורי.15

תלמוד ירושלמי מסכת פסחים פרק ג הלכה ז

… כך שנה רבי: המעשה קודם לתלמוד. נמנו בעליית בית ארוס בלוד: התלמוד קודם למעשה.16 רבי אבהו שלח לר' חנינה בריה יזכי בטיבריה. אתון ואמרון ליה: גומל הוא חסד. שלח ומר ליה: המבלי אין  קברים בקיסרין שלחתיך לטבריא? שכבר נמנו וגמרו בעליית בית ארום בלוד שהתלמוד קודם למעשה. רבנין דקיסרין אמרין: הדא דתימר בשיש שם מי שיעשה. אבל אם אין שם מי שיעשה – המעשה קודם.17

מסכתות קטנות מסכת שמחות פרק יא הלכה ז

אין מבטלין תלמוד תורה מפני המת והכלה, אבא שאול אומר המעשה קודם לתלמוד, וכן היה רבי יהודה עושה בשעה שהיה רואה את המת ואת הכלה מתקלסין ובאין, היה נותן עיניו בתלמידים ואמר: המעשה קודם לתלמוד.18

מגילה דף כז עמוד א

אמר רבי יוחנן משום רבן שמעון בן גמליאל: לא ימכור אדם ספר תורה ישן ליקח בו חדש … דאמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה, ולישא אשה, שמע מינה: תורה בתורה שפיר דמי. – דלמא שאני תלמוד, שהתלמוד מביא לידי מעשה.19

מסכת אבות פרק ד משנה ה

רבי ישמעאל בנו אומר: הלומד על מנת לְלַמֵּד – מספיקין בידו ללמוד וללמד. והלומד על מנת לעשות – מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות.20

תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק א הלכה ב

הלָמֵד (או לֹמֵד) על מנת לעשות ולא הלמד שלא לעשות. שהלמד שלא לעשות, נוח לו שלא נברא. וא"ר יוחנן: הלמד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שילייתו על פניו ולא יצא לעולם.21

ספרי דברים פרשת שופטים פיסקא קסא22

"והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו …. למען ילמד ליראה את ה' אלהיו",23 מלמד שהמורא מביא לידי מקרא, מקרא מביא לידי תרגום, תרגום מביא לידי משנה, משנה מביאה לידי תלמוד, תלמוד מביא לידי מעשה, מעשה מביא לידי יראה.24

 

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים 1: ראה פירוש רמב"ן בפרשתנו לפסוק מא בפרק ד: "אז יבדיל משה שלוש ערים בעבר הירדן". פרשה זו נראית "תקועה" באמצע התיאור המוביל למעמד הר סיני ועשרת הדברות של ספר דברים. תיאור זה מתחיל בפרק ד פסוק לב ולכאורה נקטע בפרשת ערי המקלט (פסוקים מא עד סוף הפרק) וממשיך בפרק ה בפסוק אותו אנו דורשים! מה עושה פרשה זו כאן? מדוע היא קוטעת את מעמד הר סיני? מפרש רמב"ן: "אמר, מצווה הבאה לידינו נקיים אותה". הרי לנו מעשה הקודם לתלמוד. מעשה הקוטע את התלמוד, ולא רק להוצאת המת ולהכנסת כלה. ואולי זה דין מיוחד של 'תקנת הכלל' כמו יציאת בית הדין לתיקון הדרכים בחודש אדר וכדומה.

מים אחרונים 2: התמקדנו כדרכנו במדרשים, אך יש לזכור שהנושא נדון באריכות בספרות המחשבה, בראשונים ובפוסקים. ראה ספר העיקרים מאמר שלישי פרק כח, מגן אבות לרשב"ץ אבות ד ז, מחזור ויטרי סימן תכד, הקדמת הרד"ק לפירושו לתורה ועוד.

 

עדכון אחרון: 14/08/2016

הערות שוליים

  1.  ספרי זה נמצא בפרשת עקב על הפסוק "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי" (דברים יא יג, פרשה שנייה של קריאת שמע)  ובא לחדש ש"מיד נתחייבו בתלמוד", גם על מצוות התלויות בארץ שטרם נתחייבו בעשייתן. אך הפסוק העיקרי הנדרש שם הוא מפרשת ואתחנן בה אנו עומדים. פרשיות אתחנן ועקב (ובמקצת גם תחילת ראה) הם רצף אחד של דברים שחולקו כפי שחולקו.
  2.  זו קביעה אינטלקטואלית, רציונאלית ואקדמאית חדה וברורה (שאפשר שהחסידות למשל תחלוק עליה), שעל מנת לעשות צריך ללמוד, צריך לדעת את ספר החוקים והמצוות. אבל הלימוד, עולם הדעת, הוא סוברני – הוא "מעשה" בפני עצמו. ראה הסיפור הקצת פחות ידוע על תחילת דרכו של ר' עקיבא בלימוד התורה שבאה מאי ידיעת ההלכה: "אמר רבי עקיבא זו היתה תחילת תשמישי לפני חכמים. השכמתי ומצאתי הרוג אחד והייתי מטפל בו בשלשה תחומי שבת עד שהבאתיו למקום קבורה וקברתיו. וכשבאתי והשערתי דברים לפני חכמים, אמרו לי: על כל פסיעה ופסיעה שהיית פוסע, מעלין עליך כאילו היית שופך דמים. ודנתי קל וחומר בעצמי, ומה אם עכשיו שנתכוונתי לזכות חטאתי, אילו נתכוונתי למעט על אחת כמה וכמה. וכשהיו אומרים דבר זה לפני רבי עקיבא היה אומר זו היתה תחילת זכותי" (מסכת שמחות פרק ד הלכה יט וכן הוא במסכת דרך ארץ פרק ז הלכה י ובירושלמי נזיר פרק ז). זה אותו רבי עקיבא שבהמשך קובע באופן ברור שהתלמוד גדול מהמעשה. גם לשון התלות: "שמעשה תלוי בתלמוד ואין תלמוד תלוי במעשה", לא משאיר מקום לספק מי עדיף על פני מי. ראה הביטוי בגמרא תענית ז א ובבא בתרא יב א: "מי נתלה במי? הוי אומר: קטן נתלה בגדול", ביטוי שעוד נשוב ונראה להלן.
  3.  הדגש בתוכחת הנביא, אומר הדרשן, איננו על אי עשיית האמת, על העדר החסד והדעת, אלא על חסר הדיבור והשיח, הלימוד והעיסוק האינטלקטואלי בהם; על האמת, החסד והדעת שאינם נאמרים בבית המדרש. ראה במקור שם שלשם כך מביא המדרש פסוקים ממשלי כג כג: "אמת קנה ואל תמכור", מתהלים קיט סד: "חסדך ה' מלאה הארץ" ומהושע ד ו: "נדמו עמי מבלי הדעת כי אתה הדעת מאסת". ההוכחה מפסוקים צריכה עיון מה אלה, אך הרעיון הוא ברור – לימוד לשם לימוד לשם לימוד. ניחא, אמת וחסד - לא עשייתם אלא לימודם. אבל הדעת! לא עשיית הדעת, אלא אמירת הדעת? הלימוד על הלימוד, ללמוד הלכות תלמוד תורה בלי לקיים?
  4. למרות שקטע זה הוא המשך של הקטע הקודם (כך ברור מהלשון "ואומר"), יצרנו כאן פסקה חדשה משום שנראה לנו שב"ואומר" הזה משנה הדרשן כיוון באופן משמעותי (או שמא לא הבנו את דבריו מתחילתם). פה כבר מדובר על המצוות, על המעשה. וכך גם משתמע מהפסוקים הבאים, כפי שנראה. האם הדרשן אכן שינה את דעתו? האם הוא מכין אותנו לפשרה הבלתי נמנעת?
  5. תשעה באב אחר כותלנו. הרבה נדרש פסוק זה באיכה רבה. ראה פתיחתא ב שם: "ר' הונא ור' ירמיה בשם ר' שמואל ברבי יצחק  אמר: מצינו שויתר הקב"ה על עבודת כוכבים ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ולא ויתר על מאסה של תורה שנאמר: על מה אבדה הארץ - על עבודת כוכבים ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים אין כתיב כאן, אלא – על עזבם את תורתי. ר' הונא ור' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא אמרי: כתיב: ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו (ירמיה טז יא) - הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, מתוך  שהיו מתעסקין בה, המאור שבה היה מחזירן למוטב. רב הונא אמר: למוֹד תורה אע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה". כאן נראה כאילו הדרשן חוזר לגישה האינטלקטואלית בה פתחנו, שהרי מדובר בפירוש על לימוד התורה. אבל הביטוי "המאור שבה היה מחזירם למוטב" (ובירושלמי חגיגה פרק א הלכה ז הנוסח הוא: "השאור שבה היה מקרבן אצלי"), מצביע על המעשה שצריך לנבוע מהלימוד. מחזירם למוטב – לקיום המצוות, כך נראה. והפסוק הבא מעמוס, אומר את שניהם בברור: "על מאסם את תורת ה' וחוקיו לא שמרו"
  6. האם זה אותו ר' עקיבא של תחילת שימושו לפני החכמים שהבאנו בהערה 2 לעיל, היינו, ר' עקיבא שסבור שהתלמוד חשוב כי אחרת עושים מעשים לא נכונים (ומכאן הדרך לפשרה שמוצעת להלן "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" היא ברורה ואיננה כלל ויתור מצידו של ר' עקיבא), או שמא ר' עקיבא חדש לפנינו, זה שספון כעת באוהלה של תורה ומקדש את הלימוד כערך בפני עצמו גם ללא קשר למעשה. ראה יחסו לעמי הארצות בראי יחסו הוא בעבר לתלמידי החכמים: "תניא, אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ אמרתי: מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו: רבי,  אמור ככלב! - אמר להן: זה - נושך ושובר עצם, וזה - נושך ואינו שובר עצם" (פסחים מט ע"ב). ראה גם הדו-שיח בינו ובין ר' אליעזר בן הורקנוס רבו (שנוזף בו בתחילת דרכו בעניין מת המצוה) "עקיבא, כלום חיסרתי מן התורה כולה" (סנהדרין קא ע"א) ואיך הם לומדים שלוש מאות הלכות בבהרת עזה ושלשת אלפים בנטיעת קישואין (סנהדרין סח ע"א), שזה בודאי יצירת עולם לימוד לעצמו שאין בו "מעשה להלכה". ולעצם העניין, מדוע ר' טרפון מציג את המעשה ור' עקיבא את התלמוד, ראה מחלוקתם לגבי כהן בעל מום אם יכול לתקוע בחצוצרות אם לא, ספרי במדבר פיסקא עה: "הכהנים, בין תמימים בין בעלי מומים דברי ר' טרפון. ר' עקיבא אומר: תמימים ולא בעלי מומים, נאמר כאן כהנים ונאמר להלן כהנים, מה כהנים האמורים להלן תמימים ולא בעלי מומין אף כהנים האמורים כאן תמימים ולא בעלי מומין. אמר לו רבי טרפון: עד מתי מגבב ומביא עלינו עקיבא! איני יכול לסבול! אקפח את בניי אם לא ראיתי שמעון אחי אימא שהיה חגר ברגלו אחת שהיה עומד ומריע בחצוצרות. אמר לו: הין רבי, שמא בהקהל ראית שבעלי מומין כשרין בהקהל וביום הכיפורים וביובל? אמר לו: העבודה שלא בידיתה! אשריך אברהם אבינו שיצא מחלציך עקיבא. טרפון ראה ושכח, עקיבא דורש מעצמו ומסכים להלכה. הא כל הפורש ממך כפורש מחייו". ר' עקיבא מכוון אל האמת ההלכתית בכח לימודו, יותר מר' טרפון בכח עדות המעשה שלו.
  7. הרי לנו הפשרה, שלפי דברינו היא מתבקשת ממהלך הדיון לעיל, והגענו לסיכום שלכאורה מקובל על כולם (השווה עם "נמנו וגמרו" שבגמרא עירובין יג ע"ב לגבי בריאת האדם). אך לא היא, ראה שם איך הדיון נמשך: "רבי יוסי הגלילי אומר: גדול תלמוד שקודם לחלה ארבעים שנה ולמעשרות חמשים וארבע ולשמיטים ששים ואחת וליובלות מאה ושלוש. וכשם שענש על התלמוד יותר מן המעשה, כך נתן שכר על התלמוד יותר מן המעשה, שנאמר: ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם. מהו אומר? למען ירבו ימיכם וימי בניכם. ואומר: ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חוקיו (תהלים קה מד- מה)". ישמרו חוקיו, זה לימוד או מעשה?
  8.  להוציא את מקום המפגש, בית אריס, עריס, או ערים (במקורות ונוסחאות שונים) וכאן בית נתזה בלוד, נוסח הגמרא בקידושין זהה לזה של הספרי ובכולם בעלי הפלוגתא הם ר' טרפון ור' עקיבא. נוסח הספרי נראה קדום יותר משום שהוא מכיל את כל הדיון המקדים המביא אותנו בסוף לוויכוח ולפשרה, בעוד שבגמרא בקידושין מובא כל הנושא כקטע עצמאי קצר (במסגרת דיון כללי על לימוד תורה): "וכבר היה ר' טרפון וזקנים מסובין וכו' ". ראה גם הנוסח בשיר השירים רבה ב לא (דונסקי) על הפסוק יונתי בחגוי הסלע: "וכבר נמנו פעם אחת בבית עליית ערים בלוד ואמרו: מי גדול, התלמוד או המעשה? ר' טרפון אומר: גדול הוא המעשה, ר' עקיבא אומר: גדול הוא התלמוד. נמנו וגמרו: גדול הוא התלמוד שמביא לידי מעשה, כי קולך ערב – זה התלמוד ומראך נאוה – זה מעשה הטוב". האם האנלוגיה: קול – תלמוד, מראה – מעשה, יכולה ללמדנו משהו על עדיפות? המראה הוא לכאורה הדבר השלם יותר, מקור הקול; או שמא הקול שאינו תלוי במראה הפיסי של הדובר, שאינו מושפע מההופעה החיצונית, זה שנשאר ככלות כל הגופים, הוא הדבר האמיתי יותר? והרי לנו דילמה: "קבל האמת ממי שאמרה" כנגד "והיו עיניך רואות את מוריך"! ועד שנכריע ביניהם, ניזכר בתיאור מעמד הר סיני בו התמזגו שניהם: "וכל העם רואים את הקולות".
  9. רש"י מנסה להימנע מקביעה מה עדיף על מה ומבין את ה"נמנו וגמרו" כפשרה - "נמצאו שניהם בידו" - וכעקיפת הדיון הערכי מהותי (ואולי גם המעשי) האם הלימוד עדיף או המעשה. פירוש ריטב"א מחזיר אותנו לעדיפות התלמוד, אף מעבר לגישה האינטלקטואלית שראינו במדרש ספרי בו פתחנו: בלימוד יש גם מעשה של מצוות לימוד תורה! האם לכל זה יש משמעות מעשית להלכה? ראה עיונים שטיינזלץ קידושין מ ע"ב שדן בנושא דווקא בהסתמך על שיטת הריטב"א שמכריע לטובת הלימוד. לגבי מצווה שאינה ניתנת לדחייה או להיעשות ע"י אחרים (קידוש בשבת, ברית מילה, מצה בפסח, הצלה וכו'), פשיטא שמפסיקים מלימוד תורה. אך מה עם מצווה שלכאורה אחרים יכולים לעשות? ריטב"א יגיד שלא יפסיק ממשנתו? ורש"י מה יאמר, שמפסיקים לכל דבר? אז מתי נלמד? לנו נראה שהדיון הוא בסופו של דבר ערכי-תיאורטי וכל אחד יפסוק לעצמו, בכל מקרה לגופו, בעזרת הברכה הרביעית של תפילת שמונה עשרה הנאמרת שלוש פעמים בכל יום!
  10. תוספות מציע פתרון ביניים הגיוני ופשוט ואולי דרך מעשית למה שרש"י קרא: "נמצאו שניהם בידו". בלי לימוד בסיסי, אין שום טעם לשום מעשה. ראה שוב הסיפור על רבי עקיבא ומת המצווה בהערה 2 לעיל. ופירוש זוהר לתורה - השמטות כרך א (בראשית) דף רסו עמוד א: "כי אין מעשה בלא חכמה, כי התלמוד מביא לידי מעשה". אך מי "שלמד כבר" ויודע, וודאי שירוץ ויקיים מה שלמד והמעשה עדיף. אך מה המידה ל"למד כבר"? ומה עם לימוד ברמות הגבוהות לצורך שימור התורה, דרישתה, הלכתה, העמקה בה והרחבת יריעותיה ומיתריה? מה עם הלימוד בבתי המדרש שבירושלים, יבנה, אושא, ציפורי, בבל, ליטא, מצרים, ספרד וכעת שוב ירושלים?
  11. ראה דברינו שני ארונות היו, בפרשה זו, על ארונו של יוסף שהיה הולך לצד ארון הברית כל ארבעים השנים במדבר, גמרא סוטה יג א: "וכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר, היו שני ארונות הללו, אחד של מת ואחד של שכינה, מהלכין זה עם זה. והיו עוברין ושבין אומרים: מה טיבן של שני ארונות הללו? אמרו: אחד של מת ואחד של שכינה. וכי מה דרכו של מת להלך עם שכינה? אמרו: קיים זה כל מה שכתוב בזה".
  12. בימינו (האידנא בזמן התלמוד), אנחנו מוציאים ספר תורה במיתתו ומיטתו של אדם חשוב ותלמיד חכם, אבל לא אומרים: "קיים זה מה שכתוב בזה", כמו שעשו לחזקיהו המלך.
  13. אפילו כן נאמר: "קיים", אבל אין לומר "לימד" ומכאן לכאורה שהלימוד גדול מהמעשה.
  14. היינו שהמעשה גדול יותר, אז אם אמרת "קיים", למה לא תאמר גם "לימד" שמביא ל"קיים"? כך מפרש שטיינזלץ בעקבות רש"י שאומר: "אלמא מעשה עדיף" ותוספות מביאים בשם רש"י גם את האמירה: "מי נתלה במי? קטן נתלה בגדול", היינו שהלימוד שנתלה במעשה הוא הקטן והמעשה הוא הגדול (בנוסח רש"י שבידינו אין תוספת זו). אם כך, אזי רש"י כאן סותר את פירושו שראינו בגמרא קידושין לעיל ("נמצאו שניהם בידו") ולפיכך מציע תוספות מהלך אחר לקושיית הגמרא שאיננו נובע מהעדיפות הערכית בין לימוד ועשה, אלא מהתלות המעשית שאם אומרים "קיים", בהכרח גם למד. ראה פירוש תוספות "יש מפרשים" בגמרא קידושין לעיל ודברינו בראש הערה 10.
  15. הרי לנו הבחנה נוספת ב"תלמוד" עצמו בין מי שלומד לעצמו ומי שמלמד לאחרים (ראה סוף הערתנו 10 לעיל). וכלשון רש"י שם: "למיגמר - לעצמו מעשה עדיף אבל לאגמורי לאחריני עדיף ממעשה הלכך לימד לא אמרינן". ושטיינזלץ: "למיגמר זה ללמוד – אז גדול המעשה מן הלימוד. לאגמורי זה ללמד תורה לאחרים – גדולה הוראת התורה יותר מקיומה". סוף דבר, הרי לנו חמש שיטות (שאנחנו מצאנו ומן הסתם יש עוד)  בהבנת הכלל: "גדול תלמוד שמביא למעשה". שיטת רש"י בגמרא בבא קמא שהמעשה עדיף. שיטת הריטב"א בקידושין שהלימוד עדיף, שיטת התוספות "יש מפרשים" שבלימוד בסיסי ודאי שהלימוד חשוב יותר כי בלעדיו אין שום טעם לשום מעשה, אך מי שלמד, וודאי שירוץ ויקיים מה שלמד והמעשה עדיף; ומסקנת הגמרא בבא קמא שבלימוד לעצמו מעשה עדיף אבל בלימוד לאחרים והרבצת תורה לרבים הלימוד עדיף. ואחרי כולם, שיטת רש"י בגמרא קידושין שאין כאן בעצם הכרעה והאדם צריך לשאוף ששניהם יימצאו בידו. וכבר הערנו על הצד המעשי בהערה 9 לעיל.
  16. שני דורות אחרי ר' עקיבא ור' טרפון חוזר לכאורה רבי לסבור כדעתו של ר' טרפון, האם הוא הולך בדרך של אבי סבו רבן שמעון בן גמליאל הזקן אשר קובע נחרצות באבות פרק א משנה יז: "ולא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה"? והגמרא שמיד מזכירה לנו שכבר נמנו בעליית בית אריס שהתלמוד קודם למעשה, האם היא באה לסתור את דברי רבי או לומר שככה הוא הבין את הפשרה (כמו רש"י בגמרא קידושין בהערה 9 לעיל)? מכל זה נראה בברור שהדיון בנושא כל כך מרכזי לא תם ולא נשלם.
  17. ראה חידושי הרא"ש כתובות פרק ב שמסביר סיפור זה כך: רבי אבהו שולח את ר' חנינה (או חייא) בנו ללמוד תורה בטבריה. באו וסיפרו לו שהוא עוסק בגמילות חסדים במקום ללמוד. שולח ר' אבהו תוכחה לבנו: המבלי אין קברים בקיסריה שלחתיך לטבריה? הלוא ללמוד תורה שלחתיך. והתשובה היא, שלא היה מישהו אחר שיעסוק בגמילות חסדים ולכן הוא הוצרך לעסוק בכך (ראה שם גם תלמידים נוספים שאיחרו לבית המדרש כי טיפלו בגר ערירי שלא היה מי שיטפל בקבורתו). ועכ"פ, בירושלמי יש התחלה של דיון "הלכה למעשה", כפי שכבר העירונו בהערה 9 לעיל.
  18.  וכן הוא במקורות רבים, ראה למשל כתובות יז ע"א: "תנו רבנן: מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה. אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אלעאי, שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה; במה דברים אמורים -  כשאין עמו כל צרכו, אבל יש עמו כל צרכו - אין מבטלין" ולפי המספרים בגמרא שם לגבי מת ולפי המפרשים לגבי כלה, "כל צורכו" הוא מספר גבוה ביותר, כך שלמעשה מבטלים תלמוד תורה תמיד. והבאנו את המקור ממסכת שמחות כי שם מוזכר עניין התלמוד והמעשה.
  19. אסור למכור ספר תורה על מנת לקנות בדמיו ספר תורה חדש. אבל מותר למכור ספר תורה על מנת שאדם יוכל לשבת וללמוד תורה ("להתפרנס בו כשלומד תורה" רש"י). ואין ספק שמדובר כאן בלימוד התורה שבע"פ מול ספר התורה שבכתב. וכל כל למה? כי "התלמוד מביא לידי מעשה". באיזו שיטה מכל השיטות שראינו לעיל הולכת דעה זו?
  20. ובהמשך המסכת, בפרק ו המונה את ארבעים ושמונה הדברים שבהם נקנה לימוד תורה, הוא מונה אותם כשתי דרכים שונות: "הלומד על מנת ללמד והלומד על מנת לעשות". האפשרות של הלומד על מנת ללמוד לא קיימת כלל, או שבמקרה הטוב נאמר שהלומד על מנת ללמוד מספיקים בידו ללמוד, ותו לא. ואולי על אפשרות זו באים דברי רבי צדוק בהמשך המשנה שם: "רבי צדוק אומר: אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם. וכך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא חלף - הא למדת כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם". ראה שוב דברי רבי בירושלמי פסחים לעיל שקובע: "המעשה קודם לתלמוד". האם רבי, שערך וחתם את המשנה, חוזר על עמדתו כשהיא מושמעת בפי רבי ישמעאל במסכת אבות? רבי עקיבא, בר הפלוגתא הגדול של ר' ישמעאל לא בהכרח ישתכנע מכך. קשה לראות בר' ישמעאל מכריע בין ר' טרפון ור' עקיבא. מה גם שבספרי ובגמרא קידושין כבר הגיעו להסכמה משותפת ולפשרה: "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". אך, ראה פירוש אור החיים על הפסוק בדברים פרק כח א: "וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וכו' ", שמביא את משנה זו במסכת אבות ורואה בה הכרעה ברורה, ואלה דבריו: "הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד, והלומד על מנת לעשות וכו' ... הרי שמובחר הלימוד הוא לקיים". יש לימוד ויש לימוד מובחר. הלימוד המובחר הוא על מנת לקיים.
  21. מכל המקורות שראינו, נראה שמקור זה הוא החריף ביותר כנגד מי שמסתגר באוהלה של תורה, לומד את המצוות, וכשבאה מצווה לידו הוא מתעלם ממנה בטענה שהוא עוסק בתורה. מצב כזה מכנה הירושלמי: לומד (או לָמֵד) שלא לעשות! וגינוי של איש כזה הוא בכל פה. אלא שניתן לדקדק ולומר שכאן מדובר בדיון מעשי ולא עקרוני. ראה שם על: "כותבי ספרים תפילין ומזוזות מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפילה. ר' חנינא בן עקביא אומר כשם שמפסיקין לק"ש כך מפסיקין לתפילה ולתפילין ולשאר כל מצותיה של תורה. ולא מודה רשב"י שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב". ואילו אנחנו בדיון עקרוני וערכי. אך דא עקא, שככל שהדיון יותר מעשי, פשיטא שהלימוד הוא ע"מ לעשות. ללמדך, שגם אם תקבל הכרעה עקרונית שתלמוד גדול ממעשה, הכרעה זו תישאר בתיאוריה, ובפועל תמיד המעש ידחה את התלמוד.
  22. אנחנו בפרשת ואתחנן, פתחנו בספרי מפרשת עקב ונסיים בספרי מפרשת שופטים.
  23. מדובר במלך שמצווה שילך תמיד עם ספר תורה לידו.
  24. ראייה שרשרתית זו אולי משנה קצת את התמונה: תלמוד ומעשה הם חוליה בשרשרת ארוכה של דבר המביא לדבר אחר. ועכ"פ, אין המעשה קצה השרשרת, אלא היראה. ראה איך הוא פותח במורא ומסיים ביראה. ואולי גם היראה איננה סוף פסוק, אלא האהבה. ראה דברינו עשה מאהבה עשה מיראה בפרשת עקב.