- כבר בספר דברים מתואר תפקיד הכהן כמורה תורה ואפילו פוסק ושופט, בפסוקים בפרשת שופטים, דברים יז ח: "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט". בספרים שמות ויקרא מתרכז תפקיד הכהן בעבודת המקדש. עם שיבת ציון בימי עזרא ונחמיה (או אפילו לפניה בימי ששבצר וזרובבל) מתנבא מלאכי את התקווה הגדולה: "וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת" (מלאכי ג ד), ומשלב את תפקידי הכהנים של ספר ויקרא עם ספר דברים, אולי אפילו בדגש גדול יותר לתפקיד הכהן כמורה ואיש התורה והמשפט. מה שלהוותנו לא קרה והחכמים תפסו בהדרגה את תפקיד הכוהנים, בהיבטים אלה.
- פרשת תצוה צופה פני עתיד אל חטא העגל (או צופה לעבר אם נאמר שמעשה העגל קדם לציווי על המשכן, ראה דברינו אימתי נאמרה למשה הפרשה הזו בפרשת תרומה), ומתחברת לפרשת שמיני שם נזכרת שוב, עפ"י ספר ויקרא, כפרת אהרון בעת חניכתו לכהונה. וכבר הרחבנו על נושא זה בדברינו כפרת אהרון וכפרת העם בפרשת שמיני וכן בדברינו פיו של שטן שם.
- לא רק אהרון, אלא גם פנחס נכדו כמתואר במדרש ויקרא רבה כא יב: "פנחס בשעה שהיה רוח הקודש שרוי עליו היו פניו בוערות כלפידים. עליו הוא אומר: כי שפתי כהן ישמרו דעת ... כי מלאך ה' צבאות הוא". ראה שם גם על שמעון הצדיק כיצד היה נכנס ועם מי היה נכנס לקודש הקדשים ביום הכיפורים: "הלוא הקב"ה וכבודו היה נכנס עמו ויוצא עמו". אך דא עקא, זה בדיוק מה שדרשת ר' יהודה בהמשך המדרש באה לומר: לא הכניסה בקדושה לקודש הקדשים היא העיקר, אלא התורה. כיצד יהיה הכהן כמלאך ה' צבאות ולא רק יום בשנה? התשובה: אם "שפתי כהן ישמרו דעת" ותורת אמת בפיהו.
- שלוש אות אל"ף יש במילה "ואמאסאך" (כך בכתיב, הקרי הוא: "וְאֶמְאָסְךָ"). מי שמאס בדעת, נמאס משלושה דברים.
- לא נתקררה דעתו של הדרשן מהפסוק בהושע ומהמאיסה של כהן שאינו בן תורה, והוא ממשיך לדרוש בגנותו בעזרת פסוק מאיוב. ראה הפסוק המלא שנדרש כולו בהמשך הדרשה: "אֶרֶץ עֵיפָתָה כְּמוֹ אֹפֶל צַלְמָוֶת וְלֹא סְדָרִים וַתֹּפַע כְּמוֹ אֹפֶל".
- רבו המדרשים על לימוד "סדרים סדרים", אם כסדרי הפרשות הארץ ישראליות במקרא, אם סדרים כסדרי המשנה, והכוונה היא ללימוד קטעים – קטעים, סוגיות – סוגיות, והבנתם. ראה למשל ויקרא רבה ג א: "ר' יצחק פתח (קהלת ד) טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח - טוב מי ששונה שני סדרים ורגיל בהם, ממי ששונה הלכות ואינו רגיל בהם". ובספרי דברים פיסקא שו: "כשעירים עלי דשא - כשאדם הולך ללמוד תורה תחילה אינו יודע מה לעשות עד ששונה שני ספרים או שני סדרים ואחר כך נמשכת אחריו כרביבים. לכך נאמר: כרביבים עלי עשב". ראה גם ויקרא רבה לד ד על מפגש האיש הרש ואיש התככים: "רש זהו רש בתורה ואיש תככים זה ששונה סדר או שני סדרים". ובספרי דברים פיסקא מח: "כך תלמידי חכמים: למד שנים שלשה דברים ביום, שנים שלשה פרקים בשבת, שתים שלש פרשיות בחודש, נמצא מעשיר לאחר זמן. ועליו הוא אומר: וקובץ על יד ירבה (משלי יג יא). וראוי "קובץ על יד ירבה" לדף בפני עצמו (או שמא לדפים שהולכים ונקבצים ...).
- אם יגע בתורה, לא די לו שהוא בבחינת מלאך, אלא שהוא זוכה למדרגה אפילו גבוהה יותר – להיות תלמידו של הקב"ה.
- נראה שלא בכדי מצויות דרשות אלה המזכירות את פסוקי מלאכי ותפקיד הכהן כמורה הוראה ומלמד תורה, במדרשים על פרשת תצוה שהיא, כאמור, הראשונה להזכיר את הכהונה בתורה – כהונת אהרון ובניו. אלא שיש להבין מה כוונת הדרשן, שמן הסתם חי לאחר החורבן ולאחר ירידת קרנם של הכהנים ועליית קרנם של החכמים לומדי התורה באשר הם ולאו דווקא משבט לוי ומן הכהנים (ר' טרפון למשל היה כהן) – מה כוונתו בדרשות אלה ודווקא בפרשתנו? האם הוא מיצר על אידיאל הכהונה שלא התממש ורואה בכך חלק מהחורבן? האם הוא רואה בכך את סיבת החורבן? או שמא הוא מכוון להאדיר את קרנם של החכמים ולומר שהם הכהנים האידיאלים שספר דברים וספר מלאכי מציירים? וכל זאת, כאמור, דווקא כאן, דווקא בפרשה בה הכהונה מתבטאת בעבודת הקרבנות ובגדי הכהנים.
- מה הדבר אשר תעשה להם? הנה הפסוק המלא: "וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וְאֵילִם שְׁנַיִם תְּמִימִם" – עבודת הקרבנות. בא הדרשן ואומר: לא זה הדבר, אלא זה הדבר! זה מה שאני עומד לדרוש להלן: "דבר" של דברים, של דברי תורה ותפילה. ראה פירוש אברבנאל על הפסוק שמקשר את שני חלק המדרש שהבאנו: "אמר רבי יהודה ומנין שכהן גדול צריך להיות תלמיד חכם? דכתיב (מלאכי ג') כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. ולכך זכרה התורה כאן התכלית הראשון באמרו: וזה הדבר אשר תעשה להם - רוצה לומר לאהרן ולבניו לקדש אותם לכהן לי".
- והמדרש ממשיך שם בדוגמאות רבות של מי שהתפללו ונענו: בני ישראל במצרים, יהושע, בימי השופטים, בימי שמואל ועוד. גלשנו לסימן ד הסמוך לנושא לקיחת דברים במקום קרבנות, נושא אליו נדרשנו כבר בדברינו ונשלמה פרים שפתינו בפרשת ויקרא. אלא שהדגש שם, בפרשת ויקרא, היה על תשלום שפתיים של תפילה או של התעסקות בתורת הקרבנות. וכדברי ויקרא רבה ז ג בפרשת צו: "אמר הקב"ה: הואיל ואתם מתעסקים בהם, מעלה אני עליכם כאילו אתם מקריבין אותן". לקיחת הדברים כאן, הם דברי תורה: "אלה הדברים אשר דבר משה", ובספר דברים אין כמעט בכלל ענייני קרבנות (רק שלמי שמחה וחגיגה, דברים יב, יד, טז). רק אם אין בכוחו של העם ללמוד תורה, אזי: "בכו והתפללו לפני ואני מקבל". מהחיבור של שני המדרשים הנ"ל עולה שתפקיד הכהן כמורה הוראה ואיש התורה צריך היה להימשך גם כשאין בית מקדש.
- מכנה אותם.
- ראה הפסוקים שם מתחילת הפרק שמדברים בגאולת עם ישראל כולו ולא רק בשבט הלוי או הכהנים: "רוּחַ אֲדֹנָי ה' עָלָי יַעַן מָשַׁח ה' אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ: לִקְרֹא שְׁנַת רָצוֹן לַה' וְיוֹם נָקָם לֵאלֹהֵינוּ לְנַחֵם כָּל אֲבֵלִים: לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה וְקֹרָא לָהֶם אֵילֵי הַצֶּדֶק מַטַּע ה' לְהִתְפָּאֵר". עם ישראל כולו יכול להיות ככהנים ולוויים ומי לנו ראשון לרעיון זה? המקרא בשמות פרק יט פסוק ו בהכנה למתן תורה: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". זה האזכור הראשון של כהונה וכהנים במקרא בהקשר לעם ישראל (יש אזכורים רבים קודם לכן בספר בראשית של כהנים גויים).
- ראה התיאור הנשגב של אהרון בגדולתו ותפארתו, על בסיס הפסוק בתהלים קלג ב: "כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו", במדרש ויקרא רבה ג ו. הסוף שם, על בסיס הפסוק במלאכי, הוא מעניינינו: "תורת אמת היתה בפיהו – שלא אמר על טמא טהור ועל טהור טמא. ועוולה לא נמצא בשפתיו - שלא אסר את המותר ולא התיר את האסור. בשלום ובמישור הלך אתי - שלא הרהר אחר דרכי המקום כדרך שלא הרהר אבינו אברהם. ורבים השיב מעון - שהשיב פושעים לתלמוד תורה. וכן הוא אומר (שיר השירים א) מישרים אהבוך. מה כתיב בו בסוף? כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא". ראה דברינו לא שמעתי, שכחתי טעיתי בפרשת שמיני שאהרון מעמיד את משה על טעותו בהלכה.
- הדרישה מהכהנים לעסוק בתורה כחלק בלתי נפרד מכהונתם ומשמרת הקודש שלהם היא חדה וברורה ואין בה מצבי ביניים. או מלאך ה' צבאות או "בהמה שאינה מכירה את קונה" (ראה ישעיהו א ג: "ידע שור קונהו"). ואם זו נראית לשון חריפה, מה נאמר על זו: מדרש תנחומא פרשת תרומה סימן א: "את מוצא שתי תרומות בחר בהן הקב"ה: אחד למשכן ואחד לכהנים. תרומת כהנים - על מנת שיהיו בני תורה, אמר רבי ינאי: כל כהן שאינו בן תורה מותר לאכול על קברו תרומה". ובאמת, אין צורך בהחרפת הלשון. ראה מדרש 'מרוכך' יותר, אבות דרבי נתן נוסח ב פרק מח: "אהרן לא זכה לכהונה אלא בזכות התורה, שנאמר: כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו (מלאכי ב ז)". הנוסח הוא רך יותר אך המהות היא אחת: בלי תורה, אין מקום לכהונה. כהונה ולוויה שאינם נושאי התורה בישראל, פג תוקפם וטעמם. ותורה מה תהא עליה? האם תיווצר "כהונה של תורה" חדשה?
- אם איננו טועים, לרש"י זכות הבכורה להצביע על הפסוק בברכת שבט לוי בפרשת וזאת הברכה: "יורו משפטיך ליעקב" כבניין אב לתיאור תפקיד שבט לוי והכהנים בתוכם של לימוד ושמירת התורה. הנביא מלאכי לקח את "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" ממשה. סוף ספר מלאכי, סוף ספרות הנביאים מתקשר לסוף התורה, לפרשת וזאת הברכה. הוא הנביא מלאכי אשר גם קורא בסוף ספרו: "זכרו תורת משה" עליה הרחבנו בדברינו זכרו תורת משה בשבת הגדול. בעקבות רש"י הלכו מפרשים רבים. ראה למשל פירוש בכור שור דברים לג י: "יורו משפטיך ליעקב: כדכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו. והלוים - נמי שאין להם נחלה לא היו טרודין כי אם ללמוד, ולכך יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". וכן הוא בדומה בפירוש הרא"ש שם: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל - כי שפתי כהן ישמרו דעת". וראה עוד בפירוש רד"ק מלאכי ב ז: "כי שפתי כהן ישמרו דעת - כי כן יאות לכל כהן שישמרו שפתיו דעת המצות והחוקים להורותם בשפתיו לישראל כמו שאמר בתורה: ולהורות את בני ישראל את כל החוקים אשר דבר ה' אליהם ביד משה, ונאמר: יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. לפיכך יבקשו ישראל תורה מפיהו".
- ולפיכך גם מונה התורה את חטאו של הכהן המשיח: "אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם" (ויקרא ד ג), בראש חטאי האישים הספציפיים (לפני הנשיא וכל העדה), כפי שמפרש אברבנאל בהקדמה לספר ויקרא: "ולפי שהחטא הוא קטון היה בערך החוטא או גדול, הכהן הגדול ששגג בהוראה והתיר לעם דבר האסור אם למיעוט ידיעתו או לקוצר עיונו, גדול עונו מנשוא. יען וביען: שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. והוא בהוראתו מלבד שחטא בעצמו, החטיא את הרבים. ולכך זכרה תורה ראשונה חטאתו כי הוא הגדול שבחטאות". כך גם מפרש אלשיך על הפסוק: "אם הכהן המשיח יחטא, כי זה ימשך לו בשביל אשמת העם. והוא: כי לוּ קִיֵים הוא מקרא שכתוב (מלאכי א) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, שהוא להוכיח במישור, לא היתה תקלה יוצאת מתחת ידו עתה, אך מאשר לא הזהירם. ועל העדר הזהרתו, חטאו זה גדול ממזיד של עצמו, כי חטא הרבים תלוי בו". ראה גם פירוש משך חכמה ויקרא ד כא באופן דומה. ואם נחזור למדרש תנחומא לעיל, ראה שם שאיסור שתיית יין של הכהנים נמשך גם אחרי החורבן! מן הסתם כי הייתה ציפייה שתפקיד הכהנים בתורה יימשך.
- תפקיד הכהן הוא כפול: דעת התורה ועשיית המשפט והשני תלוי כמובן בראשון. להוותנו כל אלה לא צלחו ומעמד הכהונה בכלל, הכהונה הגדולה בפרט, הלך והתדרדר בעיקר לקראת סוף בית שני. ראה ויקרא רבה כא ט ומקורות אחרים על קניית הכהונה הגדולה בכסף ולא נוכל להאריך בעניין זה כאן. אז מי מקיים "יורו משפטיך ליעקב" – "כי שפתי כהן ישמרו דעת"? תלמידי החכמים. ראה ספרא תזריע - פרשת נגעים פרשה א פרק א שהחכמים הורו לכהנים בדיני נגעים: "חכם שבישראל רואה את הנגעים ואומר לכהן אעפ"י שוטה: אמור טמא והוא אומר טמא, אמור טהור והוא אומר טהור". על חילופין אלה כתבו רבים וטובים ולא נוכל להאריך כאן. השיא הוא כמובן המשפט המסיים את משנה מסכת הוריות: "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ".
- כל באי עולם! ראה גם הביטוי "באי בראשית" לשאינם בני ישראל שהוא לשון המכילתא.
- כך מסיים הרמב"ם את הלכות שמיטה ויובל. נראה שמקור לדברים אלה, כולל הביטוי "באי עולם", הוא ספרי במדבר פרשת קרח פיסקא קיט: "נמצאת אומר שלשה כתרים הם: כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות: כתר כהונה זכה בו אהרן ונטלו. כתר מלכות זכה בו דוד ונטלו. הרי כתר תורה מונח, כדי שלא ליתן פתחון פה לבאי העולם לומר: אילו היה כתר כהונה וכתר מלכות מונחים הייתי זוכה בהן ונוטלן. הרי כתר תורה [תוכחה] לכל באי העולם, שכל מי שזוכה בו, מעלה אני עליו כאילו שלושתם מונחים וזכה בכולם". ראה גם אבות דרבי נתן נוסח א פרק מא: "רבי שמעון אומר ג' כתרים הם אלו הן. כתר תורה. וכתר כהונה. וכתר מלכות. וכתר שם טוב עולה על גביהן. כתר כהונה כיצד? אפילו נותן כסף וזהב שבעולם אין נותנין לו כתר כהונה, שנאמר: והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם (במדבר כה יג). כתר מלכות, אפילו נותן כל כסף וזהב שבעולם אין נותנין לו כתר מלכות, שנאמר: ודוד עבדי נשיא להם לעולם (יחזקאל לז כה). אבל כתר תורה אינו כן. עמלה של תורה, כל הרוצה ליטול יבוא ויטול, שנאמר: הוי כל צמא לכו למים (ישעיה נה א)". והסיומת המתבקשת: "ואין מים אלא תורה", עליה זכינו לכתוב בפרשת בשלח.
- תלמיד חכם אחד שיצאו עליו שמועות רעות: "שהיה חשוד בדבר עבירה" (שטיינזלץ). מכאן ואילך נביא את המשך הגמרא בתרגום לעברית בעזרת פירוש שטיינזלץ.
- רש"י: "הואיל וסנו שומעניה, הא דצריכי ליה רבנן לאו כלום הוא".
- רב יהודה שנידה את אותו תלמיד חכם שיצאו עליו שמועות רעות, חלה ונטה למות.
- רב יהודה חייך.
- את עצמו, דיבור בגוף שלישי עצמי במקום בגוף ראשון.
- "ונהגתי בך כדין" (שטיינזלץ). הרי לנו שכאשר חכמים מעתיקים את הפסוק מספר מלאכי: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ... כי מלאך ה' צבאות הוא" מהכהנים אל עצמם ומבית המקדש אל בית המדרש, הוא חל גם עליהם. הם שאמרו: "קשוט עצמך תחילה". ואכן כך נהג רב יהודה, אמנם בהיסוס רב, ואולי גם שילם על כך מחיר כבד. שהרי כאן לא מדובר בעונש משמים (שמות רבה וספרי לעיל), כי אם נידוי בידי אדם! ראה אגב המשך הסיפור שם שגם אחרי מותו של רב יהודה לא התירו את נידויו של האיש שלגלג עליו והוא בכה ומת מצער. גם בקבורתו היו בעיות וסופו שנקבר במערה של דיינים, אך לא במערה של חסידים.
- איך זה למד ר' מאיר מ"אחר" הוא אלישע בן אבויה שיצא לתרבות רעה - "קיצץ בנטיעות", בעקבות הארבעה שנכנסו לפרדס? ראה תחילת העניין בדף יד ע"א שם והכל בעקבות המשנה בראש פרק שני של מסכת חגיגה אם דורשים או לא דורשים במעשה בראשית, במעשה מרכבה ובעריות. (ראה דברינו דורשין או לא דורשין במעשה בראשית בפרשת בראשית).
- כהערתנו לעיל שהפסוק בספר מלאכי חל גם על תלמידי החכמים ובית המדרש ולא רק על הכהנים ובית המקדש. כדאי לזכור את שם החכם שטבע אמירה ברורה זו – ר' יוחנן. נראה אותו להלן.
- שהקב"ה אומר לאדם תשמע את כל דברי החכמים, גם הפגומים ותכוון לדעתי, לדעת המקום.
- רב חנינא מביא פסוק אחר לזכותו של ר' מאיר ונראה שהדרשה מבוססת על המילים: "שמעי, ראי הטי" מצד אחד, אבל גם "שכחי" מצד שני, היינו שהאדם יכול וצריך לברור לְמָה הוא מטה את אוזנו, מה הוא שומע ומה הוא רואה, אך בה בעת גם מה הוא שוכח או אפילו משכיח. תלמיד הגון צריך להתקין מסננת ונפה בשכלו.
- הסבר ראשון שהגמרא נותנת לסתירה לכאורה בין הדרשה על הפסוק במלאכי שאין ללמוד מרב שאינו הגון ובין הפסוקים במשלי ובתהלים שהתלמיד יכול לסנן ולכוון לאמת (לדעתו של הקב"ה), הוא שזה ההבדל בין תלמיד קטן שאינו בוגר (מלאכי) ובין תלמיד וותיק ובוגר כר' מאיר.
- רב דימי, כשבא מארץ ישראל לבבל הביא את התירוץ הארץ-ישראלי שר' מאיר לקח "תחלא" והפריד בין החלק הנאכל ובין החלק שנזרק ("שיחלא"). רש"י מסביר שמדובר בפרי התמר, ר' מאיר אכל את "פרי החיצון הנאכל בתמרה" וזרק את "גרעינה הנזרקת". שטיינזלץ מסביר שמדובר בצמח השחליים שמקלפים את קליפתו החיצונית ואוכלים את גרגיריו. ראה הערך שחליים בויקיפדיה וכן בפורטל הדף היומי מפי ד"ר משה רענן.
- נראה שרבא צועד צעד נוסף קדימה. הדברים אינם מותנים בתלמיד, אלא ברב. הרב, גם אם סרח ויצא לתרבות רעה, אין זה אלא לכלוך חיצוני שדבק בו. תוכו ופנימיותו של תלמיד חכם שסרח, לא נפגמו. פרי האגוז שפריו הפנימי מוגן ע"י קליפתו החזקה הוא הדוגמא שרבא בוחר. ראה דברינו אל גינת האגוז ירדתי בשיר השירים. האם רבא עדיין מסכים שבסופו של דבר הלימוד מתלמיד חכם כזה איננו דבר פשוט וצריך תלמיד כר' מאיר על מנת לא להתלכלך מקליפת האגוז בזמן שמנסים להוציא את תוכו, או שמא הוא חולק על אמרתו של ר' יוחנן שרק מתלמיד חכם שדומה למלאך ה' צבאות ניתן ללמוד. כי סוף סוף, על מי באמת ניתן לומר שהוא כמלאך ה' צבאות?
- רבה בר שילא מצא את אליהו הנביא (נתגלה לו) ושאל אותו מה עושה הקב"ה? מה הוא אומר על הדיון הזה בבית המדרש? עונה לו אליהו שהקב"ה אומר דברי תורה מפי כל החכמים, אך לא מפי ר' מאיר. – מדוע? - משום שלמד תורה מפי "אחר". השווה 'החרמה' זו של רבי מאיר בשמים עם החרמתו בארץ: "מי הם הללו שמימיהם אנו שותים ושמותם אין אנו מזכירים?" (הוריות יד ע"א). וסתם משנה – ר' מאיר.
- עונה רבה בר שילא לאליהו: הכיצד זה הקב"ה לא אומר תורה מפיו של ר' מאיר משום שלמד תורה מ"אחר"? הרי ר' מאיר ידע לסנן ולמיין: "רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק"! (והרי לנו הדימוי השלישי: שחליים, אגוז, רימון). ואנו שואלים: איזו מן קושיה זו על הקב"ה? האם האמרה: "רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק" היא פסוק מהתורה? נראה לנו שזו דוגמא נוספת של "לא בשמים היא" ואולי גם ביקורת על "גילויי אליהו" למיניהם. אם בבית המדרש קבלו את מה שעשה ר' מאיר: ריש לקיש, רב חנינא ורבא, אין שומעים לבת קול או לגילוי אליהו של רבה בר שילא.
- סוף דבר שהקב"ה מביא משנה בשמו של ר' מאיר ויש להבין מדוע דווקא משנה זו ממסכת סנהדרין על מומתי בית דין ויש עוד לחקור ולהפוך בסיפור מיוחד זה. מה שחשוב לנושא שלנו הוא הדגם שר' מאיר מציב לאחריות היחיד – התלמיד, כלפי רבו או רבותיו (ראה הביטוי "תלמיד חכמים" ברבים), לדעת לברור את הבר מתוך התבן, את היין מתוך השמרים. ראה מסכת אבות פרק ה משנה טו: "ארבע מדות ביושבי לפני חכמים: ספוג ומשפך משמרת ונפה. ספוג שהוא סופג את הכל, משפך שמכניס בזו ומוציא בזו, משמרת שמוציאה את היין וקולטת את השמרים, ונפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת". ראה שוב לעיל דרשת ריש לקיש: "ולבך תשית לדעתי - לדעתם לא נאמר, אלא "לדעתי", וכן דרשת רב חנינא על שמיעה, הטייה ושכחה. והדברים מזכירים את הסוגיה גם היא במסכת חגיגה דף ג עמוד ב על "בעלי האסופות" והדעות השונות והמנוגדות הנשמעות בבית המדרש: "הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה? ... אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין". ודברי רש"י שם: "עשה אזניך כאפרכסת - מאחר שכולן לבן לשמים - עשה אזנך שומעת ולמוד, ודע דברי כולן, וכשתדע להבחין אי זה יכשר - קבע הלכה כמותו". ר' יוחנן (ראה הערה 27 לעיל) יאמר שזה נכון בתוך בית המדרש בו יושבים החכמים הדומים למלאך ה' צבאות". חכמים שנכסו לעצמם את הפסוק ממלאכי: "שפתי כהן יבקשו דעת וכו' " וביקרו את ירידת קרנם של הכהנים, לא יעשו כעת הנחנה לעצמם, ואין ללמוד תורה מרב שיצא לתרבות רעה. מה שהיה נכון לכהנים, נכון גם לחכמים. ר' מאיר יאמר שלתורה, בניגוד לעבודת המקדש, יש כח כה גדול עד ש"כהן גדול" כאלישע בן אבויה משמר את תורתו הפנימית, כאגוז וכרימון והוא ר' מאיר עכ"פ יודע להפריד בין הקליפה שהתלכלכה ובין לוז האגוז וגרעיני הרימון הטהורים (ולשיטת רש"י להוציא את גלעין התמר הפנימי ולאכול את בשרו.
- אנחנו הולכים אחורה בסדר הדברים בסיפור בגמרא, אבל זה הקטע בסיפור שנראה לנו לחתום בו.
- ראה התיאור של אלישע בן אבויה ברות רבה (לרנר) פרשה ו: "אמרו עליו על אלישע בן אבויה, שלא היתה העזרה ננעלת על אדם חכם וגבור בתורה בישראל כמותו. וכיון שהיה מדבר ודורש בלשכת הגזית או בבית המדרש של טברייא, היו כל החברים עומדים על רגליהם ומאזנים לדבריו, ואח"כ באים כלם ונושקין אותו על ראשו. אם בטבריא כך, קל וחמר בשאר מדינות ובשאר עיירות".
- וניתנה נשמתו בכף הקלע. ראה שבת קנב ע"ב: "[נשמתן] של רשעים זוממות והולכות, ומלאך אחד עומד בסוף העולם ומלאך אחר עומד בסוף העולם, ומקלעין נשמתן זה לזה, שנאמר: ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע (שמואל א כה כט)".
- עליית עשן מהקבר הוא סמל שהנפטר נענש בגיהינום, אבל מכאן גם תשועתו שישלם שם את עונשו ויבוא לחיי העולם הבא.
- ר' מאיר, תלמידו של אלישע בן אבויה, מצליח במותו להכניס את רבו האהוב לגיהינום על מנת שיתמרקו עוונותיו. אך ר' יוחנן, זה שאמר לעיל באופן פסקני שרק מפי רב שדומה למלאך ה' צבאות מותר ללמוד תורה, מזדעק על שריפתו של אלישע בן אבויה "וכי גבורה היא לשרוף את רבו"? ובמותו מפסיק את האש מעל קברו של אלישע בן אבויה ומעלה אותו לחיי העולם הבא. ר' יוחנן גם קובל איך זה שחבורת החכמים לא יכלה להציל את החבר שסרח ולגונן עליו. "אם היינו מחזיקים בידיו של אלישע בן אבויה, מי היה יכול להוציא אותו מבינותינו? ". אולי כעת מבין ר' יוחנן ללבו של ר' מאיר ואולי משנה מעט את דעתו בהקשר לרב שחייב להיות דומה למלאך ה' צבאות. אפשר גם שחכמים הבחינו בין "קיצוץ בנטיעות" של כפירה ואפיקורסיות – אידיאולוגיה, ובין השחתה מוסרית-ערכית. ואנו רק נוסיף בשולי סיפור מיוחד זה שלוש הערות: אחת, שגם ר' מאיר מצוטט לעיתים במשנה בשם "אחרים אומרים" – ראה הוריות יג ע"ב בתחתית העמוד. מוכן היה ר' מאיר לקבל את שם הגנאי שהוצמד לרבו. השנייה, שחכמים לא מחקו את שמו של אלישע בן אבויה ממקורות ההלכה והאגדה. ראה דבריו במסכת אבות פרק ד משנה כ: "אלישע בן אבויה אומר: הלומד ילד למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר חדש. והלומד זקן למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר מחוק".