- כך בפרשתנו. ובפרשת השבוע שעבר, כי תשא, נמצא פסוק דומה: "שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה' כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת" (שמות לא טו). ופעם שלישית, בספר ויקרא, פרשת אמור (בפתיחה לפרשת המועדות): "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַה' בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם" (ויקרא כג ג). וקדם לכולם, בשמות טז כג פרשת המן, אם כי בסדר הפוך, הביטוי שבתון שבת: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה' מָחָר". ארבע פעמים בתורה נקראת שבת בראשית: שבת שבתון. האם רק תפארת המליצה לפנינו, "כפל וחיזוק העניין", מעין "דברה תורה בלשון בני אדם", או משהו מהותי יותר?
- לא רק שבת בראשית נקראת שבת שבתון, גם יום הכיפורים מכונה כך. פעמיים בספר ויקרא. פעם אחת הנ"ל בפרשת אחרי מות; ופעם שנייה, בפרשת המועדות בפרשת אמור: "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם" (ויקרא כג לב). וגם שנת השמיטה מכונה "שבת שבתון", ראו פרשת בהר, ויקרא כה ד: "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר". אך כבר מלשון המקרא נראה שיש הבדל ברור בין השלושה. כל "שבת שבתון" של שבת בראשית, הוא "לה' ". כל שבת שבתון של יום הכיפורים הוא "לכם" ושבת שבתון של שנת השמיטה הוא "לארץ" (הגם שחזר וחתם שם: "שבת לה' " – כי לי כל הארץ). ואנו נתמקד בשבת שבתון של שבת בראשית.
- הרבה מנוחות והרבה השבתות יכולות להיות לאדם במהלך השבוע. מנוחות ארעי למיניהן. אבל יום שכולו שבת, יום ששובת מתחילתו ועד סופו הוא רק בשבת שהיא מנוחת מרגוע. "מנוחה שלימה שאתה רוצה בה". זו משמעות כפל המילים: שבת שבתון עפ"י רש"י. ולא ברור אם השבתון שמצטרף לשבת הוא שעושה את זה למרגוע – שבת שהיא שבתון, לא שבת שהיא ארעי; או שאדרבא, ה"שבת" היא שעושה את זה לשבתון. לא סתם שבתון שיכול להישמע כמו "קטון", "אדמון", "ילדון" וכו', אלא שבתון שהוא שבת. כמו האזכור הראשון בתורה בפרשת המן "שבתון שבת קודש".
- רעיון זה שרש"י מביא, לא מצאנו לו מקור קדום יותר (בחז"ל) ואפשר שהוא דרשה של רש"י. כך גם פירש רמב"ן בספר ויקרא פרק כג, פרשת המועדות: "והנה אמר מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי, במלאכת עבודה. אבל השבת תשמרו לעשות אותה שבת שבתון מכל מלאכה שבעולם, כי יזהיר בשבת פעמים רבות. וירמוז עוד בכאן כי גם בבואו באחד מן המועדים לא תדחה לעשות בה אוכל נפש". ואנו נוסיף נופך משלנו. מצוות יום טוב קדמה בתורה לשבת. ראו שמות יב טז: "וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם". מקרא קודש - להוציא מלאכות לצורך שמחת החג. מצוות השבת באה מאוחר יותר, בספר שמות כנזכר לעיל. באה התורה בפרשתנו, ועוד קודם כאמור בפרשת בשלח במן וכי תשא, ואומרת שבשבת יש תוספת קדושה של "שבת שבתון" ואי לכך גם צורכי אוכל נפש אסורים. הכיוון הוא לא משבת ליום טוב, כפי שאנו רגילים לחשוב, לא ששבת אסרה ל"ט מלאכות ובא יום טוב והתיר מלאכות הקשורות באוכל נפש; אלא ההפך בדיוק. תחילה נאסרו מלאכות של יום טוב ואח"כ באה השבת והוסיפה קדושה ואיסורים – שבת שבתון. בפרשת המועדות קדמה השבת, כמו במעשה בראשית. אבל בספר שמות, קדם יום טוב! ונראה שלכך התכוון רש"י בפירושו: "שבת שבתון - לכך כפלו הכתוב, לומר שאסור בכל מלאכה, אפילו אוכל נפש". והדרשה בה מסיים רש"י על "שבתון" שאיננו "שבת שבתון" לא באה אלא לחזק ולהבהיר את הדין של "אוכל נפש" שכבר למדנו אותו בפרשת בשלח.
- אבן עזרא מביא "דעת מפרשים" ואינו דוחה אותה (כאשר אבן עזרא אינו מסכים עם פירוש מסוים הוא מביע את דעתו בצורה נחרצת וברורה). לפי דעה זו, אפשר שאכן מעין כפל מילים כאן, בדומה לביטוי "אדמת עפר" ואולי גם כמו "הבל הבלים".
- לפי פירוש רס"ג (הגאון בלשון אבן עזרא בכל מקום), שבתון הוא מילה קלה יותר, שביתה ממלאכה, הפסקת עבודה מסיבה כלשהיא (קצת כמו בשימוש של מילה זו בימינו). באה התוספת "שבת קודש" לומר לך, שביתה זו איננה סתם שביתה ממלאכה, כי אם שבת קודש, שבת לה', שביתה בשל ציווי מגבוה, שביתה שיש לה ערך חיובי ולא רק שלילה והיעדר מלאכה.
- אבן עזרא לא מסכים עם הגאון ומביא ראיה מהביטוי "שבת שבתון". בפרשת המן ניתן אולי להבין את הביטוי שבתון שבת קודש לה' באופן שהציע רס"ג, ומשם יש הליכה מהקל אל הכבד. מלא תעשה לעשה, משמור לזכור, משביתה לקדושה. אבל אם כן, "שבת שבתון" כאן מהו? הליכה חזרה מהכבד אל הקל? מעניין שלצורך תשובתו לרס"ג, מצטט אבן עזרא את "שבת שבתון" של יום הכיפורים (שעוד נראה להלן) ולא את "שבת שבתון" של שבת עצמה שמצוי בשלושה מקומות בתורה כפי שראינו.
- השבת היא לה' והשבתון הוא לכם. זו משמעות שבת שבתון בשיטת אבן עזרא. השבת כמציאות אובייקטיבית עומדת וקיימת מבריאת העולם. השבתון שאנחנו מקיימים, הוא "לכם", הוא מציאות שבני האדם יוצרים. אפשר להעמיק מאד ברעיון זה, מימי פרעה שנתן את השבתון לבני ישראל (שמות רבה א כח) ועד ימינו שהשבתון הוא חוק חילוני. ונשאיר לשואבי המים לדון בעניין זה איש ואישה כפי הבנתם ורוחם הטובה ואולי גם יזכונו במימיהם הזכים.
- כאן "גולש" אבן עזרא לשבת של שמיטה ולחגי החודש השביעי, כל מה שמתבסס על המספר שבע במחזור הימים או החודשים. יום כיפור הוא "שבת שבתון" כי הוא חל בחודש השביעי. וגם ראש השנה – יום תרועה וסוכות, הגם שאינם מכונים "שבת שבתון", וזר ומדגיש המקרא שהם חלים "בחודש השביעי" (ויקרא כג פסוקים כג, לט). העיקר הוא המספר 7.
- כאן מתייחס אבן עזרא לשבת שבתון של יום הכיפורים, לא רק כתשובה לרס"ג לעיל, אלא כפירושו הוא ל"שבת שבתון" של יום הכיפורים. שבת שבתון - שביתה גמורה, שביתת השביתות. שהרי בשבת יש אכילה ושתיה והכנות לסעודה וכו'. ביום הכיפורים השביתה היא מוחלטת. גם שביתה מהשביתה של שבת שהיא כיבוד השבת במאכל ומשקה. גם שביתה לגוף. (למרות שאבן עזרא מפריד בין שני הפירושים שהוא מביא, נראה שהם דווקא משלימים). שורה תחתונה, יש ההבדל גדול, בשיטת אבן עזרא, בין שבת שבתון של שבת בראשית ובין שבת שבתון של יום הכיפורים.
- שבת שבתון בפירוש רמב"ן הוא ביטוי מחוזק בדומה לביטוי: יסוד היסודות, ראשון הראשונים, שיר השירים, היינו דבר מהותי ויסודי שהעולם נוסד ומיוסד עליו - נדבך מרכזי בבריאה. כך היא גם הנשמה היתירה "הבאה מיסוד עולם" ונופשת בשבת שהוא "יסוד עולם". ועם כל זאת, מוסיף שם רמב"ן ואומר: "והזכיר בשבת שהיא ברית עולם (פסוק טז), וחזר ואמר כי אות היא ביני ובין בני ישראל (פסוק יז), אות היא השבת ביום השביעי, והטעם, שהיום אות והשבת היא אות לעולם". יסוד מוסד זה הופך לאות בעולם – לדבר גלוי ונראה לעולם, רק כאשר בני ישראל שומרים עליו ומקיימים אותו. ראו דברינו מקדש ישראל והשבת בפרשת בראשית. ובין השיטין נראה שנקלענו לדילמה של שבת ייחודית לעם ישראל (שגם נתנה בצנעה, ביצה טז ע"א) מול השבת כרעיון אוניברסלי: שבת יציאת מצרים מול שבת בראשית.
- למה צריך להזכיר שהשבת היא קודש לה' ועוד בפתיחת פרשת המועדות בספר ויקרא, מה גם שכבר נצטוונו על השבת במספר מקומות בתורה, ונזכר: "שבת שבתון לה' " בפרשתנו, בפסוק שהבאנו בראש הדף? ראו אגב הפסוק השלם בספר ויקרא שם: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַה' בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם".
- במקומות רבים נדרשת המילה "אותם" שבפסוק, שכתובה בכתיב חסר "אֹתָם" במובן של "אַתֶּם", היינו שקביעת החודש והמועדות הם בידי בית דין. ראו, למשל, ראש השנה כד ע"א: "אמר קרא: וידבר משה את מועדי ה' - מכאן שראש בית דין אומר מקודש. וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש, מנלן? אמר רב פפא: אמר קרא: אשר תקראו אֹתָם, קרי ביה אַתֶּם". ראו ציטוט פסוק זה גם במסכת שבת פרק ב משנה ט בעימות בין ר' יהושע ורבן גמליאל בקביעת מועד יום הכיפורים. ראו בוא בשלום רבי ותלמידי.
- הדגש במדרש הוא על הקריאה ברצף "שבת שבתון קודש לה' ". "שבת שבתון" לא מספיק על מנת להפקיע את השבת מרשות בית דין. שהרי גם ביום הכיפורים נאמר שבת שבתון, ועדיין מועדו מסור בידיו של בית הדין. חייבים להוסיף את "קודש לה' " על מנת להפקיע סופית את השבת מרשות בית הדין. זה ההבדל הידוע בין שבת "שקבועה ועומדת מששת ימי בראשית" ובין המועדים המסורים לבית דין – הבדל שבא לידי ביטוי בנוסח ברכת קדושת היום: "מקדש השבת וישראל" לעומת "מקדש ישראל והזמנים" והשילוב "מקדש השבת וישראל והזמנים". ולגבי עצם הרעיון (הוה אמינא) שמועדה של השבת יהיה גם הוא מסור בידי בית דין, ראו דברינו מי ומתי נתן לנו את השבת שמשה בחכמתו עשה את חשבון הימים מבריאת העולם לשם קביעת יום השבת (שם גם הזכרנו את ההלכה של מי שאיבד את חשבון ימי השבוע כיצד הוא קובע לעצמו את יום השבת) וראו שוב גם דברינו מקדש ישראל והשבת בפרשת בראשית. ובימינו התעוררה בעיית קביעת השבת בארצות המזרח הרחוק, ביחס לקו התאריך. ראו כאן.
- ראו "ההבדל הדק" בין הסיומת של מקור זה, מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, ובין הסיומת של מכילתא דרבי ישמעאל הנ"ל. מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי מקפידה לסיים כך: "כך הוא אומר: שבת הוא לה' בכל מושבותיכם". פסוק המורה שהשבת היא לה'. פסוק זה הוא המשך של הפסוק הקודם: "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש", שעליו מתבססת הדרשה (למה נזכרת שבת בפרשת המועדות) ומשלים את שמות לא טו בו נפתחה הדרשה: "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה' ". אבל במכילתא דרבי ישמעאל הנ"ל הסיום הוא: "ושמרתם את השבת" בהשמטה (של הדרשן או העורך?) של הפסוק המלא: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם" ממנו משתמע שהשבת היא כן "שלכם" (אין עוד "ושמרתם את השבת" בתורה). השימוש בפסוק זה מקלקל לכאורה את סיום הדרשה ומצריך עיון נוסף. כך או כך, דרשות מכילתאות אלה הן המקור הראשי להבחנה בין שבת בראשית שהיא לה' ושבתות המועדים שהם "לכם". הבחנה שמופיעה לאורך כל הפרשנים והמדרשים המאוחרים יותר. ראו, כדוגמא, דברי אבן עזרא הפירוש הקצר שמות פרק לה (בוויכוחו עם קראי מסוים): " ... ועוד, כי השבת לא תקרא שבתכם, כי אם שבת השם, כמו אך את שבתותי (שמות לא יג). רק יום הכפורים נקרא כן, שבת שבתון היא לכם (ויקרא כג לב). ולא מצאנו שאמר בו 'שבת לה' ''. בקיצור, יש שבת שבתון ויש שבת שבתון.
- את הלבנה בהתחדשותה, את המולד. מדובר בעדי קידוש החודש.
- אם יש פחד מאויב ואורב, (צודה, לשון התורה "ואשר לא צדה") לוקחים כלי הגנה. מדובר, כפי שנראה בסוף המשנה, בשבת.
- קדושת השבת אינה מסורה לבית דין, אומרת המכילתא לעיל. אין בית הדין יכול להזיז את השבת ממועדה – מה שהוא יכול לעשות בקביעת מועד החגים. אבל בית הדין יכול, אומרת המשנה, לדחות את קדושת השבת לצורך קביעת המועדות. לחלל את השבת לצורך הליכה לירושלים לצורך מתן עדות לפני בית הדין הגדול הממונה על קביעת המועדות. אם כך, משהו מקדושת השבת כן מסור בידי בית הדין (שהרי עצם הרעיון שבית דין יזיז את השבת ממקומה, הוא הווה אמינא רחוקה). האם אפשר שזו דרשה / תקנה של חכמים כנגד הבייתוסים, הצדוקים ושאר מקלקלי הלוח? (מקור הדין נראה שהוא מבית מדרשו של רבי עקיבא, ראו ספרא אמור פרשה ט סוף פרק ט וציטוטה במסכת ראש השנה פרק ב משנה ט ובגמרא שם גמרא שבת כה ע"ב, וצריך עיון).
- הנה לכאורה אמירה הפוכה: השבת כן מסורה לכם – קודש היא לכם. אותה מכילתא שלעיל דורשת את הפסוק בשמות לא טו: "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה' " – השבת מסורה לה' ולא לבית הדין, משתמשת כאן באותו מטבע לשון במהופך: "לכם מסורה השבת". ההבדל העקרוני הוא ברור, כאן מדובר בפיקוח נפש שדוחה שבת ואילו לעיל מדובר בקביעת זמנה של השבת, אבל הדמיון הלשוני בולט. ראו שוב בהערה 15 לעיל על סיום המכילתא בפסוק הקטוע: "ושמרתם את השבת" שמשמיט את "כי קודש היא לכם", אולי כבר שם נשתל הרמז שבמידה מסוימת השבת כן מסורה לכם. כך או כך, על מכילתא זו שמצוטטת בגמרא יומא דף פה, הארכנו לדון בדברינו חלל עליו שבת אחת בפרשת כי תשא. דברינו שם ודברינו בדף זה משלימים זה את זה.
- אין משהו מיוחד בביטוי שבת שבתון ואין הוא אלא אנלוגיה לכל שאר המועדות. כל המועדות נקראים שבתון וכמו שפסח וחג השבועות נקראים "שבת", ראש השנה שבתון, סוכות שבתון וכו', כך גם יש שבת שבתון. או נאמר ההפך, התואר שבתון שניתן לשבת, קיים בכל המועדים. כולם הם שבתון (או שבת). שבת בראשית שזכתה ראשונה לתואר, באה ללמד על כל שאר המועדים, שגם הם אסורים במלאכה, שגם הם "מקרא קודש". ראו דבריו של בעל מדרש אסופה מאוחר זה בהמשך שם, דף סד עמוד א: "ואין הפרש בין שבת שבתון לשבתון שנאמר: ביום הראשון שבתון וביום השביעי שבתון ואומר וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש". שביעי של פסח מושווה לשבת היום השביעי! השוו דברים אלה שהם ברוח הפוכה מזו של רש"י בו פתחנו שדורש את שבת שבתון ליצור הבדל מהמועדים שהם מותרים במלאכת אוכל נפש ואילו השבת (ויום הכיפורים) אסורים. אצל רש"י ורמב"ן שבת שבתון מפריד בין שבת בראשית למועדים, ואילו כאן, ביטוי זה דווקא מחבר.
- ראו מסכת ביצה פרק ה משנה ב: "כל שחייבין עליו משום שבות, משום רשות, משום מצוה בשבת, חייבין עליו ביום טוב. ואלו הן משום שבות: לא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה, ולא שטין על פני המים, ולא מטפחין, ולא מספקין, ולא מרקדין. ואלו הן משום רשות: לא דנין, ולא מקדשין, ולא חולצין, ולא מיבמין. ואלו הן משום מצוה: לא מקדישין, ולא מעריכין, ולא מחרימין, ולא מגביהין תרומה ומעשר. כל אלו ביום טוב אמרו, קל וחומר בשבת. אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד".
- שבת שבתון, עפ"י דרשה זו, הוא אסמכתא לדין חכמים של איסור שבות בשבת ויו"ט. האסמכתא הידועה יותר היא הפסוק בישעיהו נח יג: "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר", אך כאן, אסמכתא מהתורה, מהלשון: שבת שבתון. שביתה מלאה. ושוב, הרי לנו בדיוק ההפך מהפרשנים והמדרשים לעיל, אשר דורשים את שבת שבתון ליצירת חיץ והבדל בין שבת והמועדים, כאן, אדרבא, משבתון של שבת אנו לומדים שאיסור שבות דרבנן תקף גם ביום טוב. דרשה זו של שבת שבתון, לעניין איסור שבות, נמצאת בפירוש רמב"ן ויקרא כג כד, שאף מביא עניין זה בשם מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יב: "אין לי אלא מלאכה שחייבין על מינה חטאת. מלאכה שאין חייבין על מינה חטאת מניין? לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה לא שטין על פני המים לא מספקין לא מרקדין ולא מטפחין. תלמוד לומר: כל מלאכה. אין לי אלא ברשות, במצוה מניין? אין מקדישין אין מעריכין ואין מגביהין ואין מתרימין תרומה ומעשרות. תלמוד לומר: שבתון שבת קדש (שמות טז כג)". השוו דברים אלה עם המשנה במסכת ביצה שהבאנו בהערה הקודמת. ובחפזוננו הבאנו את הדברים בסדר היסטורי הפוך, מפסיקתא זוטרתא, דרך רמב"ן למכילתא, ועם צמאי המים הסליחה.
- פירוש ספורנו זה ממשיך את דברי רמב"ן שהבאנו בהערה הקודמת. נביא להלן גם את דברי רמב"ן עצמם.
- אלה סוף דבריו של רמב"ן על מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי שהבאנו בהערה 21, ממנה משתמע לכאורה שכל איסורי שבות של חכמים הם מהתורה בגלל תוספת הציווי "ושמרתם את השבת", או בגלל "שבת שבתון". על כך שואל רמב"ן שהרי כידוע איסור שבות הוא מדרבנן. ומסקנתו והצעתו היא בקטע שלהלן.
- השווה לשון מכילתא דרבי ישמעאל כי תשא - מסכתא דשבתא פרשה א: "כי קדש היא לכם. מגיד שהשבת מוספת קדושה לישראל, מה לפלוני חנותו נעולה, שהוא משמר את השבת, מה לפלוני בטל ממלאכתו, שהוא משמר את השבת".
- "שבתון", בשיטת רמב"ן היא מצוות עשה, מעבר לל"ט איסורי לא תעשה של מלאכות בשבת, לנוח ולשבות ולהקדיש את יום השבת לדברים של קדושה ומנוחה. זה מהתורה כמצוות עשה. כך שמי למשל שמזיז רהיטים בבית ומסדר אותם מלמעלה למטה, אולי לא עבר על מצוות לא-תעשה של איסור מלאכה בשבת, אבל עבר על מצוות עשה של "ושמרתם", או "שבת" או "שבתון" או גם "למען ינוח". אח"כ בא הנביא ישעיהו והרחיב ובאו חכמים והוסיפו איסור שבות, ברוח "שבתון" שבתורה, אבל לא כאיסור תורה. רמב"ן חזר והרחיב דברים אלה בדרשתו הידועה לראש השנה. שם הוא מפליג בתיאור מי שלא עובר על איסור, אבל לא נח: "אבל יגלגל זבל שבחצרו כל היום מלמעלה למטה וימלא ממנו קופות ומשפלות לרפת בקר, ויסיע אבנים גדולות אבנים יקרות אבני גזית ויעצב בהם, אם כן אין השבתות מנוחה ואין ימים טובים שבתון אלא מדברי סופרים". והוא מסביר שם את הדרגות השונות של איסורי השבת ויום טוב: "אבל העיקר כך הוא, שהוזהרנו במלאכות בשבת בלאו וכרת ובחיוב סקילה, וכל העושה מלאכה אחת אפילו קטנה שבקטנות שהיא אב או תולדה ענוש כרת ונסקל. והטורחים והעמל כשאין בהם אב מלאכה ולא תולדה, הוזהרנו בהם בעשה דשבתון. וביו"ט נמי המלאכות בלאו והטורח בעשה הזה שהוא שבתון. כלומר יום מנוחה ובטול שנעמד בטלים ולא נעשה דבר. וממנו אמר הנביא: וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך וגו', ובאו חכמים והוסיפו בשבתון שלא יטלטל אפילו אבן קטנה". ראוי רמב"ן זה ללימוד מיוחד.