- כבר קדם הביטוי "רוח אלוהים" בפרשת בראשית, בתיאור סוד בריאת העולם: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל־פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א ב). אך יוסף הוא האדם הראשון שזכה לתואר זה ולפיכך מיקמנו נושא זה בפרשתנו. אחריו באים אישים רבים אשר זכו ל"רוח אלהים" ובהם: בצלאל: "וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל־מְלָאכָה: (שמות לא ג), בלעם: "וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת־עֵינָיו וַיַּרְא אֶת־יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים" (במדבר כד ב) ושלושה מנביאי ישראל: יחזקאל: "וְרוּחַ נְשָׂאַתְנִי וַתְּבִיאֵנִי כַשְׂדִּימָה אֶל־הַגּוֹלָה בַּמַּרְאֶה בְּרוּחַ אֱלֹהִים וַיַּעַל מֵעָלַי הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי" (יחזקאל יא כד), עזריהו אשר התנבא לפני המלך אסא: "וַעֲזַרְיָהוּ בֶּן־עוֹדֵד הָיְתָה עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים" (דברי הימים ב טו א), וזכריה: "וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה אֶת־זְכַרְיָה בֶּן־יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וכו' " (דברי הימים ב כד כ). אך מכולם, נזכר הביטוי "רוח אלהים" (שמונה פעמים!) אצל שאול, פעמים לטובה, למשל כאשר הוא מתנבא ופעמים גם "רוח אלהים רעה" כאשר הוא מקנא. ראו שמואל א י י, יא ו, פרק טז (שלוש פעמים), יח י ופרק יט (פעמיים).
- הביטוי "רוח ה' " שכיח בהרבה מזה של "רוח אלהים" ומצוי בספר שופטים, אצל שמשון, בפסוק שהבאנו, וכן אצל עתניאל (פרק ג), גדעון (פרק ו) ויפתח (פרק יא). ושוב אצל שאול בשמואל א (חמש פעמים!), אצל אליהו במלכים א שלוש פעמים, אצל ישעיהו מספר פעמים, כגון זו שבתיאור עבד ה': "וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה וכו' " (ישעיהו יא ב) ועוד. רוח ה' או רוח אלהים היא, כדברי הרמב"ם במורה הנבוכים חלק ב פרק מה, מדרגת הנבואה הבסיסית ביותר: "המדרגה א, תחילת מדרגות הנבואה, שילוה לאיש עזר אלהי שיניעהו ויזרזהו למעשה טוב גדול, כהצלת קהל חשוב ... או השפיע טוב על אנשים רבים ...וזאת תקרא רוח ה', והאיש אשר ילוה אליו זה הענין יאמר עליו שצלחה עליו רוח ה', או לבשה אותו רוח ה', או נחה עליו רוח ה' או היה עמו ה', וכיוצא באלו השמות, וזאת היא מדרגת שופטי ישראל כולם וכו' ". ואנחנו בחרנו להתמקד בביטוי 'רוח אלהים' המקשר אותנו כאמור לפרשה.
- אסתרטא היא דרך מרוצפת ברשות הרבים. ראו בהלכה ה שם על העיסוק בתורת הסוד: "למה הדבר דומה? לאיסתרטא העוברת בין שני דרכים אחד של אור ואחד של שלג, הִטָה לְכַן - נכוה באור, הטה לכן - נכוה בשלג וכו' ". לכן כמו לכאן בהשמטת אל"ף.
- איננו בתוכנו. נפרד מהעולם.
- ראו מקבילה לסיפור זה בבראשית רבה ב ד וכן בגמרא חגיגה טו ע"א. במקור האחרון, בא סיפור זה בקשר לארבעה שנכנסו לפרדס: "בן עזאי הציץ ומת, בן זומא הציץ ונפגע, אחר קיצץ בנטיעות, רבי עקיבא יצא בשלום". רוח אלהים הראשונה במקרא היא מסודותיה הכמוסים של הבריאה וההתעסקות בה גרמה בין השאר להסתלקותו של בן זומא מהעולם. ראו דברינו דורשים או לא דורשים במעשה בראשית בפרשת בראשית (ראו גם דברינו כנשר יעיר קינו בפרשת האזינו). האם רוח זו היא סיבת הבריאה - חלק מהכוח הבורא והמחולל; או שמא אחת מתוצאותיה - מאותם שנבראו וחוללו בבריאה? נחלקו בה המדרשים. בראשית רבה יז א רואה בה אחד המאמרות שבהם נברא העולם: "תנינן: בעשרה מאמרות נברא העולם ואלו הן: בראשית ברא אלהים, ורוח אלהים מרחפת, ויאמר אלהים יהי אור, ויאמר אלהים יהי רקיע, ויאמר אלהים יקוו המים, ויאמר אלהים תדשא הארץ, ויאמר אלהים יהי מאורות, ויאמר אלהים ישרצו המים, ויאמר אלהים תוצא הארץ, ויאמר אלהים נעשה אדם. מנחם בר יוסי מוציא ורוח אלהים מרחפת, ומביא: ויאמר ה' אלהים לא טוב היות האדם. אמר רבי יעקב בן קורשאי: מאמר ניתן לרוח בפני עצמה". והרוח הביאה ליצירת האור (בראשית רבה ב ג). אבל בגמרא חגיגה יב ע"א משמע שהרוח היא מאותם דברים שנבראו בבריאה: "אמר רב יהודה אמר רב: עשרה דברים נבראו ביום ראשון, ואלו הן: שמים וארץ, תהו ובהו, אור וחשך, רוח ומים, מדת יום ומדת לילה ... אור – דכתיב: ויאמר אלהים יהי אור. רוח ומים – דכתיב: ורוח אלהים מרחפת על פני המים". מדרש בראשית רבה ואפשר שגם התוספתא מצטרפת אליו, קוראים את "רוח אלהים" כשם אחד: רוחו של אלהים. הגמרא בחגיגה קוראת את "רוח אלהים" במשמעות הרוח שברא אלהים ולפיכך ניתן לדרוש שזו רוחו של אדם הראשון (בראשית רבה ח א), או רוחו של המשיח (שם ב ד) ועוד. אפשר שאכן יש כאן שני "רוח אלהים" זו שקדמה לבריאה וחוללה אותה וזו שניתנה לאדם שנברא בצלם אלהים. כך או כך, מכאן נמשיך לאזכורים נוספים של 'רוח אלהים' בעיקר במשמעות השנייה.
- מה שמכונה ה"א השאלה או ה"א התמיהה.
- המפרשים הקלאסיים המעיטו בהתפעלות פרעה מיוסף וממילא גם בביטוי 'רוח אלהים' שבפסוק זה, אולי משום שלא רצו לכבד את פרעה ולהגדיל את ערכו – לא הוא שיחווה דעה על גדלות יוסף. ראו פירוש רס"ג: "רוח אלהים בו עד כדי לדעת". רשב"ם מפרש: "אשר רוח אלהים בו – בפתרון חלומות וכל שכן בדרך ארץ". ורמב"ן מסביר שדברי פרעה אלה היו במטרה לשכנע את פמלייתו לקבל את יוסף ומינויו לתפקיד שהוא מייעד לו: "וטעם הנמצא כזה - בעבור שהיה עברי והם שנואי נפש המצריים, לא יאכלו מגעם ולא יתחברו עמהם, כי טמאים הם אצלם. על כן לא רצה למנותו משנה בלא רשותם, ולכך אמר להם שלא ימצאו מצרי כמוהו כי רוח אלהים בו". באופן דומה, מפרשים רד"ק, אלשיך, אור החיים ואחרים. פרעה אומר לעבדיו: האיש הזה חכם יותר מכולכם ואני רוצה לנצל את כישוריו. כנגד כל אלה עומד מדרש שכל טוב הנ"ל ששם בפי פרעה את המילים: "שמכוון ברוח הקודש". ורש"י לא מבאר כלל מה היא 'רוח אלהים' בפסוק שלנו.
- "רוח נבואה מלפני ה' " אומר פרעה עפ"י תרגום אונקלוס. ורבי בחיי בן אשר מחבר את חלום פרעה עם חלום נבוכדנצר (דניאל פרק ד) ואת מעמד פרעה-יוסף עם מעמד נבוכדנצר-דניאל ומפרש את הפסוק כדלהלן: "הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו - כן מצינו בנבוכדנצר שאמר לדניאל: די אנא ידעת די רוח אלהין קדישין בך (דניאל ד ו)". 'רוח אלהין קדישין' של דניאל, מוכיח על 'רוח אלהים בו' של יוסף. ראו דברינו יוסף ודניאל בפרשה זו. מקורות אלה מצטרפים לפירוש שכל טוב לעיל: "אשר רוח אלהים בו - שמכווין ברוח הקודש ואומר באמת מה שלא ראה ולא שמע", ואינם מהססים לתת לפרעה את כח האבחנה והשיפוט. הוא שזיהה וראה שיוסף מדבר בכח רוח נבואה מלפני ה', שיש בו רוח הקודש! ראו גם איך פוטיפר ושר בית הסוהר רואים שה' (בשם הווי"ה) עם יוסף, בדברינו ויהי ה' את יוסף בפרשת וישב.
- בעקבות פירוש רש"י על הפסוק: "אין החכמה משלי אלא אלהים יענה, יתן עניה בפי לשלום פרעה" שהוא בעקבות בראשית רבה פט ט: "אלהים יענה את שלום פרעה - תלה הגדולה בבעליה".
- אזכור שם "אלהים" תדיר בפי יוסף, שהתחיל כאמור עוד בבית פוטיפר ובבית הסוהר, מזכה את יוסף גם בהשוואה עם אברהם סבא רבה, ששניהם המליכו את הקב"ה בעולם (דברים רבה ב לג ורבים אחרים). על רקע דברים אלה של פירוש רבי בחיי, בולטים דברי פרעה: "איש אשר רוח אלהים בו", ונשמע שיש כאן דיאלוג. יוסף אומר: "אלהים יענה את שלום פרעה" ופרעה עונה: "הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו"! ואת פירוש רבי בחיי כאן שיוסף מפיץ את בשורת הבריאה שיש לה מנהיג ו"בעל הבירה" (בראשית רבה לט א על אברהם), אפשר לחבר עם דבריו בהערה הקודמת, בפסוק לח בפרק מא, בהשוואה עם רוח הקודש של דניאל. פרעה לא נשאר חייב או אדיש. נראה שדבריו של יוסף השפיעו על פרעה שזכה להכיר, לרגע אחד לפחות, את רוח אלהים, את רוח נבואת ה' כדברי אונקלוס, ששרתה על יוסף. ולולי חששנו להיסחף, היינו אומרים, בעקבות ההשוואה עם מעשה בראשית שמציע פירוש רבי בחיי בן אשר, שלרגע ריחפה בארמון פרעה רוח אלהים כבורא העולם והציפה את בשורת "חידוש העולם במעשה בראשית". אולי גם זה חלק מהמוטיב "לחלוק כבוד למלכות" החוזר במדרשים שוב ושוב בהקשר עם עמידת יוסף ואח"כ משה לפני פרעה שליט מעצמת מצרים (ראו דברינו לחלוק כבוד למלכות בפרשת וארא).
- פירוש רמב"ן בשמות לא ב מסביר: "כי ישראל במצרים פרוכים בעבודת חומר ולבנים, לא למדו מלאכת כסף וזהב וחרושת אבנים טובות ולא ראו אותם כלל. והנה הוא פלא שימצא בהם אדם חכם גדול בכסף ובזהב ובחרושת אבן ועץ וחושב ורוקם ואורג. כי אף בלומדים לפני חכמים לא ימצא בקי בכל האומניות כולם. והיודעים ורגילים בהם, בבוא ידיהם תמיד בטיט ורפש, לא יוכלו לעשות בהן אומנות דקה ויפה. ועוד, שהוא חכם גדול בחכמה בתבונה ובדעת להבין סוד המשכן וכל כליו למה צוו ואל מה ירמוזו. ולכן אמר השם למשה שיראה הפלא הזה, וידע כי הוא מלא אותו רוח אלהים לדעת כל אלה, בעבור שיעשה המשכן". רוח אלהים עומדת כנגד עבודת הפרך בטיט ורפש. ועם יוסף בפרשתנו קבלנו משולש ואולי מרובע: רוח אלהים (הדדית) בתחילת הירידה למצרים – בעמידת יוסף לפני פרעה, עבודת פרך שכולה חומר ומשא ואינה מאפשרת רוח ומסה – בשעבוד מצרים, רוח אלהים – בעבודת המשכן ובחכמת בצלאל עליו נאמר: "בצל אל היית וידעת" (ברכות נה ב). ראו דברינו בצלאל – בצל אל בפרשת ויקהל.
- אפרופו בצלאל שזכה לרוח אלהים, אי אפשר שלא להתעכב על מדרש זה שמבדיל בין רופא בשר ודם שרפואתו באה 'מבחוץ' ובין רפואת הקב"ה שטמונה במכה (בחולי) עצמה. ומה עושה בצלאל? מרפא בכלי משכן העשויים מזהב על חטא עגל הזהב! זו רוח אלהים! ראו גם דברינו קטיגור נעשה סניגור בדפים המיוחדים. ואולי זו פסגת הרפואה המודרנית שהגיעה לתבונה העמוקה של יצירת תרופות וחיסונים מהחיידק והנגיף שגורמים למחלה! רוח אלהים נתנה בצלם אלהים! ובאשר לדבריו של רמב"ן בהערה הקודמת, ראו שיטה אחרת שחלק מבני ישראל היו אכן צורפים במצרים ועסקו באומנות הכסף והזהב. ראו בראשית רבה סא ז בוויכוח של בני ישמעאל (בני מצרים בסנהדרין צא ע"א) לפני אלכסנדר מוקדון ותשובת היהודים שבשעבוד מצרים: "מהם כָּסָפִים ומהם זֶהִבים". שזו אגב מסורת שנמשכה גם לעיסוקם של היהודים בבבל (שיר השירים רבה ה א, כורש שעוצר את העלייה בעקבות התרוקנות בעלי המלאכה) ושל הקהילה היהודית הגדולה באלכסנדריה בימי בית שני (גמרא סוכה נא ע"ב, בתיאור בית הכנסת הגדול שהיה שם). ראו דברינו יוצאי מצרים בפרשת בא, וינצלו את מצרים גם שם וכן עליית בית שני בשיר השירים, שבת המועד פסח.
- מדרש זה, הממוקם בפרשת הדגלים בתחילת ספר במדבר (ראו דברינו איש על דגלו בפרשה זו), משבח את מחנה ישראל הערוך ומסודר למופת. ראיה זו של ישראל השוכן לשבטיו היא שהביאה לבלעם את 'רוח אלהים' ובעקבותיה את ברכתו השלישית והאחרונה: "מַה־טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל וכו' ". (ראו דברינו מה טובו אוהליך יעקב בפרשת בלק). האם הייתה זו רוח אלהים של השראה פיוטית או דבר עמוק יותר (בדומה לדיון לגבי פרעה לעיל)? נחלקו בכך פרשני המקרא כשהם משלבים בפירושם את המדרש הזה. ראו למשל פירוש ר' אליהו מזרחי (רא"ם) שממעיט בחשיבות הדבר ומדגיש שרוח אלהים של בלעם הייתה ההימנעות מקללה: "לומר שנחה עליו רוח אלהים, שעלה בלבו שלא לקלל עוד. שמתחילה היתה בו רוח שטנית, הפכית לרוח האלהית ... וכאילו אמר: ותהי עליו רוח אחרת, והוא רוח אלהים, שלא לקלל וכו' ". לעומתו ראו פירוש רש"ר הירש, בשמות כה על מעשה המנורה, שמונה את בלעם עם כל מי שנחה עליו רוח אלהים (וגם רוח ה', ראו תחילת הדף): יוסף, בצלאל, יהושע, דוד ועוד. שם מגדיר גם רש"ר מהי רוח אלהים: "הרוח מעניק דעת, בינה, חכמה, ובעת ועונה אחת הוא הכוח המניע את הרצון המוסרי ואת המעשה המוסרי". ומגדיל פירוש מלבי"ם במדבר כד ב כשהוא אומר: "וישא בלעם את עיניו ... כאשר ראה את כלל העם כמו שהם שוכנים ... שזה דוגמת מחנות המרכבה העליונה ושכינת ה' בתוכם, עי"כ ותהי עליו רוח אלהים. כי בפעמים הראשונים היה רק הערה האלהית שבא אליו מרחוק דרך מקרה כמו שכתוב: ויקר אלהים אל בלעם. אבל עתה נתלבש ברוח אלהים ונבואה גמורה כי נחה עליו הרוח". ציבור השוכן ומתנהג באופן מופתי יכול לגרום למופת של 'רוח אלהים ונבואה גמורה' - 'מחנה שכינה'. ובלעם זכה לראות זאת ומתוך כך לרוח אלהים.
- כבר הרחבנו לדון במדרש זה בדברינו יפקוד ה' איש על העדה בפרשת פנחס. עניינינו כאן, הוא בכינוי "איש אשר רוח האלהים בו" שזכה לו יהושע, הגם שבנוסח התורה שבידינו ביטוי זה איננו נזכר ורק כתוב: "איש אשר רוח בו". ונוסח המדרש שמצטט פעמיים (!) פסוק לכאורה מהתורה, קצת תמוה וצריך עיון. ראו גם מדרש תנחומא ויקהל סימן ה שכאילו נסחף אחרי מדרש ספרי ומביא ראיה מיהושע לבצלאל! "ואמלא אותו רוח אלהים - כל החכמה הזאת מנין? מרוח אלהים. ואמלא אותו רוח אלהים - זה יהושע שבא משבט אפרים, שכתוב בו: ויהושע בן נון מלא רוח חכמה". כיצד זכה יהושע לכבוד הזה (לטעות הזו)? האם טעו המעתיקים? האם היה לפני מדרש ספרי נוסח אחר בתורה? עד שנברר זאת, נפנה לפרשת סמיכת יהושע בספר במדבר פרק כז, פרשת פנחס, ונראה שכאשר הקב"ה מצווה את משה למנות את יהושע כממשיכו, מציינת התורה שהוא כבר איש רוח, ככתוב: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה קַח־לְךָ אֶת־יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן אִישׁ אֲשֶׁר־רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת־יָדְךָ עָלָיו" (במדבר כז יח), עוד לפני הסמיכה והמינוי! ולאחר הסמיכה, בכפל כפליים, ככתוב בדברים לד ט בעת הסתלקותו של משה והעברת התפקיד הלכה למעשה: "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי־סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת־יָדָיו עָלָיו". הבחירה באדם משום שהוא כבר "איש אשר רוח בו" מיוחדת ליהושע ואולי בגלל זה זכה במדרש לתואר: איש אשר רוח אלהים בו.
- גם דרשה זו משנה פסוק. בנוסח התנ"ך שבידינו כתוב: "וְעַתָּה קְחוּ־לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה' " (מלכים ב ג טו) – בנבואת אלישע, במלחמת מלכי יהודה וישראל נגד אדום כשצמאו למים ("כֹּה אָמַר ה' עָשֹׂה הַנַּחַל הַזֶּה גֵּבִים גֵּבִים"). והחזרה פעמיים בדרשה על הפסוק שלא כנוסח שבידינו (רוח אלהים במקום יד המנגן) מחייבת גם היא בדיקה. ואם רצה הדרשן קשר בין רוח אלהים ונגינה, יש כמות זה אצל שאול, ככתוב בשמואל א טז כג: "וְהָיָה בִּהְיוֹת רוּחַ אֱלֹהִים אֶל שָׁאוּל וְלָקַח דָּוִד אֶת הַכִּנּוֹר וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְרָוַח לְשָׁאוּל וְטוֹב לוֹ וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה". ראו גם שמואל א טז טו. אך בין "רוח ה' " ובין "רוח אלהים", זו כוחה של המוסיקה כמו כוחה של הרפואה לעיל. ראו גמרא פסחים קיז ע"א מה בין "לדוד מזמור" ובין "מזמור לדוד": "לדוד מזמור - מלמד ששרתה עליו שכינה ואחר כך אמר שירה. מזמור לדוד - מלמד שאמר שירה ואחר כך שרתה עליו שכינה".
- ויקרא רבה יח א: "ר' פנחס ור' חלקיה בשם ר' סימון: אימתי הרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה? כששב העפר אל הארץ כשהיה".
- פלא גדול בתולדות הספרות והמחשבה התורניים של עם ישראל הוא הופעתם של פרשני המקרא באלף העשירי ואילך של המניין הכללי. לאחר מאות שנים בהם לא התמקדו חכמי ישראל בפירוש מלא ומקיף של המקרא ("העוסק במקרא - מדה ואינה מדה, במשנה - מדה ונוטלין עליה שכר, בתלמוד - אין לך מדה גדולה מזו", בבא מציעא לג ע"א, ראו שם החילופין בין המשנה לתלמוד), נוצר פרץ גדול של פרשנות מקרא רבני (אולי כנגד הפרשנות הקראית והנוצרית) הן בצרפת-אשכנז והן בספרד- צפון אפריקה. פרשנות שגם אינה מהססת להעמיד את "פשוטו של מקרא" לצד דרשות חז"ל ולומר כלשון רש"י בשמות ו ט: "לכך אני אומר יתיישב המקרא על פשוטו דבר דבור על אופניו, והדרשה תידרש, שנאמר (ירמיה כג כט) הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע, מתחלקת לכמה ניצוצות". נראה לומר שדברי אבן עזרא הנ"ל בהקדמתו לפירושו לתורה, באים להסביר 'פרץ פרשני' זה ולהצדיקו (דברים דומים כתבו רד"ק, רמב"ן ואחרים). רוח החכמה והבינה שזכו לה פרשני המקרא (ואבן עזרא בתוכם) היא "רוח אלהים" הבראשיתית המרחפת על פני המים. ראו עוד דבריו בהקדמה לפירושו לתורה: "כי שקול הדעת הוא היסוד, כי לא נתנה התורה לאשר אין דעת לו, והמלאך בין אדם ובין אלהיו הוא שכלו, וכל דבר שהדעת לא תכחישנו, כפשוטו ומשפטו נפרשנו".