- יש סימטריה מעניינת בין מצוות עשה של צדקה שיש בה דיבור לצד מעשה ובין איסור אונאה או הונאה, שגם בו יש אונאת דברים לצד אונאת ממון. ראו דברינו על אונאת דברים וכן אונאת ממון ורכות הלשון בפרשה זו.
- נפתח כהרגלנו במקרא. שני מקורות עיקריים בתורה למצוות צדקה. האחד בפרשתנו בפסוק זה, והשני בדברים טו ז-ח: "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" – שם בהקשר לשמיטת כספים ובפרשתנו בהקשר ליובל ושמיטה וגאולת קרקעות (וגם בקשר לריבית, ראו ויקרא כה לו: "אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ"). האתגר שאנו מציבים לפני שואבי המים הוא לעצור כאן ולבחון היכן אפשר למצוא סמך לצדקה בדיבור, או כפי שחז"ל כינו זאת: פיוס בדברים, בפסוקים בפרשתנו ובפרשת ראה, או אולי במקורות אחרים גם בנביאים ובכתובים.
- ראו הפסוקים שם בישעיהו פרק נח שאנו קוראים בהפטרה של יום כיפור, אשר מחבר את הצום הרצוי עם מצוות צדקה ועם עונג השבת: "הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה ... פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת ... וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם: אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח ... וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ ... וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו: ... אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר: אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל במותי בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר".
- הדרשן 'מגניב' כאן את הרעיון שנותן הצדקה כמוהו כקב"ה! ראו דברינו מצוות צדקה בפרשה זו שם הרחבנו לדון בביקורת של המקטרגים על מצווה זו: "אם אלוהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסן?" ועל כך שנותן הצדקה כאילו מתערב במעשי הקב"ה שדן את האיש הזה לעוני. ראו את תשובת חז"ל לקטרוג זה, גם בדברינו טורנוסרופוס ורבי עקיבא.
- ארבע משמעויות לשורש חל"ץ, עליהם הוא מביא דרשה ע"ג דרשה עם פסוקים נוספים.
- ועוד ברכות שם: "והיית כגן רוה - זה גן עדר, "וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו" – כאותו מענין שעתיד לצאת מקודש הקדשים". כל זה למי שמפייס בדברים את העני! אבל נראה שלא בכדי מדגיש המדרש בתחילתו "אם אין לך ליתן לו". מילים יפות אינן תחליף למעשים. ועל כך עוד במקורות הבאים. ויש עוד להתעכב על הקשר שבין שבת לצדקה.
- הפסוק המתאר את מצוות הצדקה הוא: "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם", והשכר הוא בשני הפסוקים העוקבים: "אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ: אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי אִם תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר אָוֶן". ונשאיר לשואבי המים לאתר את שש הברכות בשני פסוקים אלה.
- הדרשה כאן היא על הפסוקים בהמשך הפרק. שש המילים הראשונות בפסוק: "וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם" מציינות את פיוס הדברים (כולל: "ונפש נענה (מעונה) תשביע") ויתרת הפסוק: "וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם" את שתי הברכות הראשונות. את שאר תשע הברכות שזוכה להם המפייס את העני בדברים יש למצוא בשני הפסוקים העוקבים שם: "וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו: וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת". גם אותן נשאיר לשואבי המים למצוא.
- הגהה זו חוזרת על "הנותן פרוטה לעני" ומחברת אותו עם "מפייסו בדברים" משום שדיבור בלבד אמנם נחשב (כפי שנראה עוד להלן), בפרט למי שאין בכיסו או אוכל כסף ברגע זה, אבל לא סביר שהמפייס בדיבור יתברך ביותר ברכות ממי שנותן פרוטה ממש. גם המילים "תפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע" מובנות כנתינה בפועל שמקלה על הרעב של העני ומשביעה אותו.
- פירוש תוספות על הגמרא הנ"ל בבבא בתרא אינו מסכים עם ההגהה הנ"ל ומדקדק להפריד בין הנותן צדקה ובין מי שמפייס בדברים שאינו נותן, ואת הפסוק: "ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע" (נפש נענה היא נפש מעונה), הוא מסביר על דיבור לעני! דיבור שיוצר חיבור בין נפשך לנפש העני (שתי המילים של אמצע הפסוק). ראו פירוש אברבנאל על הפסוק: "ותפק לרעב נפשך - כי בזה נפש נענה תשביע. שתשביע נפשו של עני בראותה שתפק לו נפשך". הפיוס בדברים חשוב מהנתינה החומרית. כתוצאה מכך, מי שגם נותן צדקה וגם מפייס את העני בדברים, מתברך בשש ועוד אחת עשרה ברכות, היינו שבע עשרה בסה"כ. חשבון זה והדיוק אם הוא"ו של "והמפייסו" היא וא"ו ההמשך או שהיא עניין חדש, נראה קצת 'דקדקני' ויש רגליים טובות לאותה גירסה שתוספות דוחה. וכי מי שרעב ללחם ישבע מדיבורים? (כאמרה העממית: מדיבורים לא נעשים שבעים). אבל נכון שיש להבחין בין שלושה מצבים: מי שנותן בלי פיוס דברים, מי שאין לו לתת אבל לפחות מפייס את העני ומשתתף בסבלו, ועדיף מכולם כמובן מי שנותן בסבר פנים יפות ולצד הנתינה החומרית, מתעניין בשלומו של העני ומעודד אותו – היא הנתינה הרוחנית-נפשית המלווה את הנתינה החומרית. הגמרא דנה רק בשני המקרים הראשונים וחשוב לה להדגיש שגם אם אין לך כסף לתת לעני תראה לו אמפטיה ותשתתף בסבלו – מה שאולי קשה יותר לאנשים "לתת" בהשוואה עם נתינה כספית. לפיכך, מי שעושה זאת, שכרו גדול יותר, וממילא ברור שמי שגם נותן וגם מפייס – עדיף מכולם (ולכן הגמרא לא טורחת לפרט מקרה זה).
- פירוש המאירי על גמרא בבא בתרא הנ"ל מזכיר לנו שיש עוד "מצב" לצד השלושה שהזכרנו בסוף ההערה הקודמת: מי שלא נותן צדקה בכלל. גם כאן נמצאת ההתייחסות הנפשית אבל על דרך השלילה. ה"נותן" איננו רק קופץ את ידו מהעני, אלא גם מאמץ את לבבו שהוא ההפך מהדיבור המפייס לעיל. האם "אימוץ הלב" שבפסוק הוא הסמך בתורה (על דרך ההיפוך והשלילה) למצוות הפיוס בדברים? כן, אומר אבן עזרא שמפרש את הפסוק כך: "לא תאמץ את לבבך - לדבר על לבו דברים טובים". ומוסיף רבי בחיי בן אשר: "לא תאמץ את לבבך. מלדבר על לבו דברי תנחומין כדי לפייסו, ואמרו רז"ל: (ב"ב ט ב) המפייסו בדברים גדול מכולם". ואנו נוסיף: לא תאמץ את לבבך, אבל תאמץ את לב העני ותחזקו – "היום תאמצנו".
- פירוש המאירי מצטרף לשיטת תוספות לעיל שהפיוס בדברים עומד בזכות עצמו וגדול מי שמפייס בדברים בלבד ממי שנותן כסף או אוכל בלבד ואין צורך להגיה את הגמרא לעיל. אבל הוא מדגיש שהפיוס בדברים מותנה: "ובלבד בשאין ידו משגת"! פיוס בדברים איננו תחליף אמתי למתן צדקה בפועל! העני רעב לאוכל! ובהמשך להערה הקודמת, נראה שאת הפסוק בדברים: "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך", שהוא כאמור הסמך לפיוס בדברים, אפשר לקרוא מראשו לסופו ומסופו לראשו. "לא תקפוץ את ידך", אבל אם אין לך מה לתת כרגע, לפחות "לא תאמץ את לבבך" - לפחות תפייס אותו בדברים, כפי שמפרש אבן עזרא. או כסדר שבפסוק: "לא תאמץ את לבבך" ואז גם "לא תקפוץ את ידך", כי אם תתאמץ (ולא תאמץ) תמיד תמצא כבר משהו לתת לו. ובוודאי שלא תאמץ דברים כאשר אתה קופץ ידך כאשר יש לך ("ידך משגת") משום שזה אימוץ הלב הגרוע מכל.
- את פרק י בהלכות צדקה פותח הרמב"ם בהלכות א-ג במילים: "חייבין אנו להיזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה, שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו ... ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת, אלא בצדקה ... ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה ... לעולם אין אדם מעני מן הצדקה ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה ... וכל מי שהוא אכזרי ואינו מרחם יש לחוש ליחסו ... וכל ישראל והנלוה עליהם כאחים הם ... ואם לא ירחם האח על האח מי ירחם עליו? וכו' ". משם הוא מגיע להלכות כדלהלן.
- הרמב"ם מצרף לרשימת ה"מצבים" שראינו לעיל את המצב הקיצון של נתינה לא רק בלי פיוס דברים כפי שעולה מהדיון בגמרא בבא בתרא ובתוספות לעיל, אלא בסבר פנים רעות ומיד מציג כנגדו את הקיצון השני של נתינה "בסבר פנים יפות ובשמחה" ובהזדהות עם מצבו העגום של העני: "ומתאונן עמו על צרתו". האם זו מצוות הצדקה הגבוהה ביותר?
- גם הוא פסוק באיוב, פרק כט פסוק יג: "בִּרְכַּת אֹבֵד עָלַי תָּבֹא וְלֵב אַלְמָנָה אַרְנִן" ומן הסתם מכוון הרמב"ם לפסוק כולו. נראה שסמך זה מפסוקים באיוב הם חידוש של הרמב"ם שמשום מה בחר להסתמך עליהם ולא על הפסוקים מספר ישעיהו המובאים בגמרא (לחז"ל דרשות אחרות על הפסוקים שהביא הרמב"ם שאינן שייכות לנושא שלנו).
- פסוק שנדרש בד"כ על תפילה במקום קרבנות. ראו דברינו זבחי אלהים רוח נשברה בפרשת צו.
- והרמב"ם ממשיך שם בהלכה ו (שהשמטנו) בדין שנקרא: "גדול הַמְעֲשֶׂה יותר מן העושה" (בגמרא בבא בתרא הנ"ל), היינו גדול מי שגורם לאחרים להצטרף למעשה הצדקה, ממי שעושה בעצמו ולא משתף אחרים. ובלשון הרמב"ם: "הכופה אחרים ליתן צדקה וּמְעֲשֵׂה אותן שכרו גדול משכר הנותן, שנאמר: והיה מעשה הצדקה שלום". ונראה שהקשר עם פיוס הדברים שבהלכה הקודמת ברור. מי שמפייס בדברים, היינו מדבר על מצבו של העני ומפנים אותו, תחילה עם העני עצמו ואח"כ הולך לדבר על כך עם אנשים אחרים ומשתף גם אותם בצרתו של העני הזה, מביא בסופו של דבר עזרה גדולה בהרבה ממי שייתן צדקה בעצמו ובכך ירגיש שיצא ידי חובה. וזה הסבר נוסף וחדשני מדוע מי שמפייס בדברים (גם בלי נתינה בפועל כתוספות והמאירי לעיל) אכן גדול יותר מהנותן גרידא ומתברך ביותר ברכות. האם בכך הגענו אל הדרגה הגבוהה ביותר של מצוות הצדקה?
- כל הנתינות הנ"ל אומר הרמב"ם, גם זו שבסבר פנים יפות ובסכום נאה, גם זו שקוראת לאחרים לסייע (נחת גדולה הייתה בוודאי לרמב"ם ולשאר גדולי ישראל אם היו רואים את מפעלי ההתרמה האלקטרוניים של ימינו), אינן הדרגה הגבוהה ביותר. מצוות הצדקה "שאין למעלה הימנה" היא העמדה על הרגליים מבחינה כלכלית. לסייע לעני להתפרנס אם במתנה, בהלוואה ואפילו בשותפות עסקית. ונראה שלפנינו פירוש נוסף וחדשני עוד יותר מדוע מי שמפייס בדברים חשוב כל כך. שהרי עשייה מסוג זה: נתינת מתנה או הלוואה לצורך הקמת עסק או שותפות בעסק מפרנס, לא תיתכן בלי דיבור ושיח כן וישר. נותן צדקה שמכניס את העני חזרה למעגל החיים והפרנסה! זו הדרגה הגבוהה ביותר של מצוות צדקה וזה כוחו של הפיוס בדברים ושל סבר פנים יפות יותר מכל נתינה פיסית. דיבור של מי שמבין שגלגל סובב הוא בעולם: "לא כל מי שהוא עשיר היום, הוא עשיר למחר; ולא מי שהוא עני היום, עני למחר. למה? שגלגל הוא בעולם" (שמות רבה לא יד, בדברינו גלגל חוזר הוא בעולם. בפרשת ראה).
- קטע הגמרא בו פתחנו בנושא המרכזי של צדקה בדיבור ובפיוס מילים, "עטוף" משני צדדיו בשתי הדרשות הנ"ל: זו של רבי אלעזר על מתן בסתר וזו של רב נחמן על דרך מילוט מקללתו של ירמיהו שגם בעת שנרצה לקיים מצוות צדקה, ניכשל בעניים שאינם מהוגנים. (בהקשר האחרון ראו דברי ר' אבהו במדרש ויקרא רבה לד י: "צריכים אנו להחזיק טובה לרמאים שבהם", והסיפור שם על רבי יוחנן וריש לקיש שירדו לרחוץ בחמי טבריה ומצאו אצל עני שביקש מהם צדקה "חמש מאות דינרים תלוי בצווארו", מובא בדברינו מצוות צדקה בפרשה זו). שתי שאלות או הערות כאן: האחת, האם מתן בסתר אינו סותר את הפיוס בדברים? ראו אמנם הלשון באוצר מדרשים (אייזנשטיין) אלפא ביתא דבן סירא: "וכל הנותן צדקה לעני צריך לפייסו בדברים וליתן לו בסתר וכו' ", אבל זה מקור יחידאי לצירוף זה ובפשטות, אין שני הדברים הולכים ביחד. אם בכל זאת כן, כיצד תיתכן סיטואציה כזו? ואם לא, מי משניהם עדיף? הערה שנייה נוגעת לקללת ירמיהו שעם ישראל גם כאשר ירצה לתת צדקה ייכשל בעניים שאינם מהוגנים (כאותו אחד בסיפור הנ"ל על ר' יוחנן וריש לקיש). האם חשש זה מכהה את המצווה לפייס בדברים? או שמא אדרבא, מתוך שיחה עם אותו עני, נוכל לתהות על קנקנו ולדעת אם הוא ראוי אם לא. והדברים בימינו מורכבים, או אולי דווקא יותר פשוטים הודות למחלקות הרווחה שמכירות מקרוב כל מקרה ושאר עמותות של חסד העושות עבודת קודש.
- ראו מסכת סוכה מט ע"ב: "תנו רבנן: בשלשה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, צדקה - בממונו, גמילות חסדים - בין בגופו בין בממונו. צדקה - לעניים, גמילות חסדים - בין לעניים בין לעשירים. צדקה - לחיים, גמילות חסדים - בין לחיים בין למתים". וחשוב לציין שצדקה היא מצווה מהתורה שיסודה בפסוקים שהבאנו לעיל וכן בהלכות מתנות עניים, ראו ספר החינוך מצוה תעט, רמב"ם ראש הלכות מתנות עניים ומצווה קצה בספר המצוות. גמילות חסדים, לעומת זאת הן מצוות מדרבנן ודברי סופרים. ראו רמב"ם הלכות אבל פרק יד הלכה א.
- רבינו יונה מרחיב את הפיוס בדברים של מצוות צדקה לגמילות חסדים בכלל. אם בצדקה חשובים לצד הנתינה החומרית-כלכלית גם סבר הפנים לטובה והפיוס בדברים, קל וחומר שאלה חשובים בכל מצווה של גמילות חסדים שהרי "גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה" משום שהיא לכתחילה מצווה "בגופו" ולא "בממונו". הדיבור ונעימות הפנים ושפת הגוף הם חלק בלתי נפרד מ"גופו". ואם דיבור בשעת ביקור חולים וניחום אבלים (ולשמח חתן וכלה בשבח ושירה, דוגמא שרבינו יונה לא מביא) הם פשוטים וברורים והמשך ישיר לפיוס של העני והאביון, פתיחת הפה וסיוע לאילם היא עשייה של ממש! משם נגרר רבינו יונה לסיוע לנכים ופגועים אחרים כמו עוורים, פסחים וכו' (אולי גם ללמוד לתקשר עם חירשים), כאשר הפסוק שעומד ברקע הוא מאיוב פרק כט פסוק טו: "עֵינַיִם הָיִיתִי לַעִוֵּר וְרַגְלַיִם לַפִּסֵּחַ אָנִי". אפשר שהשימוש בפסוקים מאיוב דווקא, בדומה לרמב"ם לעיל (כולם מתחילת פרק כט שם) הוא משום שאיוב מסמל את הגלגל החוזר בעולם: עשיר ומאושר – עני וסובל – שוב עשיר ומאושר (רואה עולם בנוי וחרב ובנוי, תנחומא פרשת נח סימן ה). ואת המשפט האחרון לקח רבינו יונה מהמשנה במסכת מכות פרק א משנה ז הדנה בעדים זוממים: " ... ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה, על אחת כמה וכמה ישלם שכר לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה".
- מדרש קטן זה מכיל עולם ומלואו וכבר נדרשנו לו בדברינו ארבע שיטות בחסד במגילת רות וגלגל חוזר הוא בעולם בפרשת ראה. ההדדיות שבמצוות צדקה והרעיון שהעני מזכה את העשיר. כאן חשובה לנו דווקא דבריו של ר' חגי שהעני אומר לעשיר: תסתכל עלי. מזכה בי התגלגלנו לסכה בי ואפשר שיש כאן אפילו משחק מילים נוסף: תסתכל עלי ותשתכל, שיעור לחיים. אך העיקר כאן הוא הקריאה של העני: תסתכל עלי. האם נוכל לחבר קריאה זו עם הפיוס בדברים? נראה שכן, אפשר גם לפייס במבט, וכלשון הרמב"ם לעיל על נתינה בסבר פנים יפות. המשותף לדיבור ולמבט הוא תשומת הלב והאנושיות. נתינה לא רק מהכיס, אלא גם מהלב. להיישיר מבט אל העני, לא להתעלם. הוא חלק מסביבתך החברתית.
- בחרנו לסיים בדבר טוב על הקב"ה שמתפייס בדברים, אולי בפרט למי שמפייס עניים בדברים. ראו אמנם הסיפור על פטירתו של רבן יוחנן בן זכאי באבות דרבי נתן נוסח א פרק כה: "בשעת פטירתו של רבן יוחנן בן זכאי היה מגביה קולו ובוכה. אמרו לו תלמידיו: רבי, עמוד הגבוה נר העולם פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה? אמר להם: וכי פני מלך בשר ודם אני הולך להקביל שאם יכעוס עלי אין כעסו אלא בעולם הזה ואם יאסרני אין איסורו אלא בעולם הזה ואם ימיתני אין מיתתו אלא בעולם הזה? ולא עוד שאני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון! הא איני הולך להקביל אלא פני מלך מלכי המלכים הקב"ה שאם יכעוס עלי כעסו בעולם הזה ובעולם הבא שאיני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון וכו' " (ראו הנוסח גם בגמרא ברכות כח ע"ב). אז הקב"ה מתפייס בדברים או לא? התשובה פשוטה: כל עוד שאנו כאן ויכולים לא רק לקיים תורה ומצוות ולפייס עניים בממון או בדיבור, אלא גם לשפוך שיח בתפילה - וודאי שהקב"ה מתפייס. אבל לטעון טענות ולהסביר הסברים בעולם האמת – אי אפשר.
- הפסוק המלא שם הוא: "אֶבֶן חֵן הַשֹּׁחַד בְּעֵינֵי בְעָלָיו אֶל כָּל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַשְׂכִּיל" – פסוק לכאורה שלילי המתאר כיצד בעל ממון מצליח "בכל אשר יפנה". ראו פירוש דעת מקרא על פסוק זה, ומפרשים אחרים שם שמתקשים לבאר פסוק זה. בא רש"י והופך באחת את הפסוק לחיוב ולשבח, למי שיודע לפייס את הקב"ה בדברים (כפסוק בהושע המובא בגמרא יומא לעיל). האם רש"י מתעלם מהמילה "שוחד" הנזכרת בפסוק? נראה לנו שלא. רש"י מכוון כאן למדרשים על כך שתשובה לפני הקב"ה יש בה מעין שוחד. אדם חוטא וראוי לעונש והוא בא בתפילה ותחנונים ומכה על חטא ונסלח לו! יש לתשובה שתי פנים – לצד הרעיון הגדול של יכולת התיקון וההתחלה מחדש, יש בה גם מעין 'לקיחת שוחד' מצד הקב"ה! ועל כך הרחבנו בדברינו שתי פנים לתשובה בפרשת שובה. רש"י כאן מעדיף לפרש את הפסוק על דרך החיוב ולזהות את השוחד שבפסוק עם פיוס דברים ותשובה. ואנו נציע שפיוס הדברים ו"השוחד" הראויים לפני המקום, הם מצוות צדקה ופיוס דברים לכל החלשים בחברה הזקוקים לא רק לסיוע חומרי אלא גם למילה טובה, לעידוד במילים ולחיבור וחיבוק חברתי.
מים ראשונים: פרשת בהר מכילה, בצמוד לדיני היובל, את דין הונאה (אונאה) במקח וממכר ולאחר מכן גם את דין מי שירד מנכסיו ונאלץ למכור את ביתו ורכושו, שמצווה לפדות אותו או לגאול את שדהו וביתו. ממצווה אחרונה זו ודין מתנות עניים נגזרת מצוות צדקה הכללית, מצווה שחוזרת אח"כ בספר דברים פרשת ראה. כבר זכינו לדרוש על מצוות צדקה בפרשתנו וכן בפרשת ראה בדברינו גלגל חוזר הוא בעולם. כבר שם ראינו בקצרה שבמצוות צדקה יש חשיבות גם לדיבור ולא רק למעשה הנתינה. יש צדקה בדיבור כמו שיש צדקה בממון. על נושא זה נבקש להרחיב הפעם.1
וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ: (ויקרא כה לה).2
ויקרא רבה לד טו פרשת בהר – נתינה בדיבור ושכרה
"ותפק לרעב נפשך" (ישעיהו נח י) – אמר רבי שמעון בן לקיש: אם אין לך ליתן לו, נחמו בדברים, אמור לו: תצא נפשי עליך שאין לי מה ליתן לך. "ונפש נענה תשביע" (שם) – אם עשית כן: "וזרח בחושך אורך ואפלתך כצהרים ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך" (שם).3 א"ר טביומי: אם עשית כן, הרי את כבוראך, כאותו שכתוב בו: "דודי צח ואדום" (שיר השירים ה י).4 "ועצמותיך יחליץ" – ישמוט, יזיין, יציל, ויניח.5 "ישמוט" – כמו אתה אומר: "וחלצה נעלו מעל רגלו" (דברים כה ט). יזיין – כמו אתה אומר: "חלוצים תעברו" (דברים ג יח). יציל – כמו אתה אומר: "חלצני ה' מאדם רע" (תהלים קמ ב) ויניח – מכאן קבעו חכמים לומר "רצה והחליצנו" בשבת.6
מסכת בבא בתרא דף ט עמוד ב – המפייס מתברך יותר מהנותן
ואמר רבי יצחק: כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים – מתברך בי"א ברכות. הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, דכתיב: "הלא פרוש וגו' ועניים מרודים תביא בית (וגו') כי תראה ערום וכיסיתו גו' " (ישעיהו נח ז).7 והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות, שנאמר: 'ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים, ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך וגו', ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם וגו' " (שם).8
תוספות בבא בתרא דף ט עמוד ב – פיוס דברים עומד לעצמו
והמפייסו בדברים מתברך בי"א – יש מגיהין "והנותן פרוטה לעני והמפייסו" משום דמשמע להו דקראי איירי בנותן צדקה, דכתיב: "ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע".9 ולאו מילתא היא, ד"נפש נענה תשביע" היינו תשביע בדברים שתפייסנו בדברים. ועל כן לא גרסינן ליה, דלההיא גירסא הוה ליה למימר: מתברך בי"ז הנך שש דלעיל והני אחת עשרה.10
בית הבחירה למאירי בבא בתרא דף ט עמוד ב – ובלבד שאין ידו משגת
שאל העני ולא רצה זה ליתן לו – עבר על לא תעשה, שנאמר: "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך" (דברים טו ז), וּבִּטֵּל מצות עשה, שנאמר: "פתוח תפתח את ידך לו" (שם).11 לא היה בידו ליתן – אין כאן עברה על לאו ועשה, ומכל מקום יפייסהו בדברים וְאֲמָרים ניחומים. דרך צחות אמרו הנותן פרוטה לעני מתברך בשש והמפייסו בדברים אף על פי שלא נתן מתברך באחת עשרה מכאן ואילך צא וחשוב נתן ופייס כמה הוא מתברך ויש מפרשים המפייסו עם הנתינה מתברך באחת עשרה ושיטת הסוגיא מוכחת אף בלא נתינה ובלבד בשאין ידו משגת.12
רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק י הלכות ד-ה13
הלכה ד: כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע, אפילו נתן לו אלף זהובים אבד זכותו והפסידה. אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה ומתאונן עמו על צרתו, שנאמר: "אִם לֹא בָכִיתִי לִקְשֵׁה יוֹם עָגְמָה נַפְשִׁי לָאֶבְיוֹן" (איוב ל כה).14 ומדבר לו דברי תחנונים ונחומים, שנאמר: "ולב אלמנה ארנין" (כט טו).15
הלכה ה: שאל העני ממך ואין בידך כלום ליתן לו, פייסהו בדברים. ואסור לגעור בעני או להגביה קולו עליו בצעקה, מפני שלבו נשבר ונדכא והרי הוא אומר: "לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה" (תהלים נא יט),16 ואומר: "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים" (ישעיהו נז טו). ואוי למי שהכלים את העני אוי לו, אלא יהיה לו כאב בין ברחמים בין בדברים, שנאמר: "אב אנכי לאביונים" (איוב כט טז).17
הלכה ז: שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו, מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול … פחות מזה הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח … פחות מזה שידע הנותן למי יתן ולא ידע העני ממי לקח … פחות מזה שידע העני ממי נטל ולא ידע הנותן וכו'.18
מסכת בבא בתרא דף ט עמוד ב – מתן בסתר ועניים שאינם הגונים
אמר רבי אלעזר: גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו, דאילו במשה רבינו כתיב: "כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה" (דברים ט יט) ואילו בעושה צדקה כתיב: "מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף" (משלי כא יד) …
ואמר רבי יצחק, מאי דכתיב: "רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד" (משלי כא כא)? …רב נחמן בר יצחק אמר: הקב"ה ממציא לו בני אדם המהוגנים לעשות להן צדקה, כדי לקבל עליהם שכרו … לאפוקי מדדרש רבה … מאי דכתיב: "וְיִהְיוּ מֻכְשָׁלִים לְפָנֶיךָ בְּעֵת אַפְּךָ עֲשֵׂה בָהֶם" (ירמיהו י כג) – אמר ירמיה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, [אפילו] בשעה שכופין את יצרן ומבקשין לעשות צדקה לפניך, הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנין, כדי שלא יקבלו עליהן שכר.19
רבינו יונה משלי פרק ג פסוק ג – גם גמילות חסדים בדיבור על לב
והנה אוסיף לבאר לך בענין החסד, כי ישיג כל אדם לעלות במעלותיו אף על פי שאיננו בעל ממון, כמו שאמרו ז"ל: גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, שזה בגופו וזה בממונו.20 וענין גמילות חסדים – שטורח ומשתדל בתקנת חבריו ותועלתם, ודורש בשלומם וטובתם, כענין שנאמר: "דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו" (אסתר י ג). ויבקר חולים וינחם אבלים, וידבר על לב עניים מרודים ויכבדם, ואמרו ז"ל: המפייסו בדברים גדול מכולם. והנה זה ענין אשר ישיג כל איש לקיימו בלא עמל, ושכרו הרבה מאד. וכן יליץ טוב על העניים, וימשוך לבות בני אדם להיטיב להם, ואמרו ז"ל: גדול הַמְעַשֶׂה יותר מן העושה. וכן יחון על העלובים, ויפתח פיו לאילם, ויהיה עיניים לעור ורגלים לפסח. ואם אינו בעל ממון, יתאוה ויכסוף לעשות צדקה וחסד בראותו בצרת עניים מרודים, ויחמוד מדת הצדקה ויאשר עושיה, וישמח במעשה צדקתם ויחזק ידיהם, ואמרו ז"ל: הנטפל לעושי מצוה – כעושה מצוה.21
ויקרא רבה לד ז פרשת בהר – תסתכל עלי
אמר רבי זעירא: אפילו שיחתן של בני ארץ ישראל תורה היא. כיצד? אדם אומר לחבירו: זכה בי, הזדכה בי, זכה עצמך בי. ר' חגי אמר: סכה בי, הסתכל בי, סכה בי – מה הייתי, והסתכל מי – מה אני.22
מסכת יומא דף פו עמוד ב – פיוס הקב"ה בדברים
אמר רבי יצחק, אמרי במערבא משמיה דרבה בר מרי: בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, מקניט את חבירו בדברים – ספק מתפייס הימנו ספק אין מתפייס הימנו. ואם תאמר מתפייס הימנו – ספק מתפייס בדברים ספק אין מתפייס בדברים. אבל הקב"ה, אדם עובר עבירה בסתר – מתפייס ממנו בדברים, שנאמר: "קחו עמכם דברים ושובו אל ה' … ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד ג).23
רש"י משלי פרק יז פסוק ח – אבן חן ומרגלית
אבן חן – כשהאדם בא לפני הקב"ה ומפייסו בדברים ושב לו, אבן חן ומרגליות היא בעיניו:24
שבת שלום
מחלקי המים