עניה סוערה לא נוחמה – הנחמה השלישית

עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים: (ישעיהו נד יא).1

 

ספר אבודרהם סדר הפרשיות וההפטרות2

ואומר במדרש על דרך צחות, כי תקנו לומר בתחילת הפטרות הנחמות "נחמו נחמו עמי" כלומר, שהקב"ה אמר לנביאים: "נחמו נחמו עמי". על זה משיבה כנסת ישראל: "ותאמר ציון עזבני ה'". כלומר, איני מתפייסת מנחמת הנביאים. ואומר … "עניה סוערה לא נוחמה", כלומר הנביאים חוזרין ואומרים לפני הקב"ה: הנה כנסת ישראל לא נתפייסה בתנחומין שלנו. על זה חוזר הקב"ה ואומר: "אנכי אנכי הוא מנחמכם". ואומר עוד: "רני עקרה לא ילדה" ואומר: "קומי אורי כי בא אורך". על זה משיבה כנסת ישראל: "שוש אשיש בה' ", כלומר, עתה יש לי לשוש ולשמוח "תגל נפשי בא-להי כי הלבישני בגדי ישע וגו' ".3

תוספות מסכת מגילה לא ע"ב

דרך הנחמות להיות הולכות ומשובחות יותר … ולעולם שוש אשיש באתם נצבים דהיינו שבת שלפני ר"ה לפי שהוא סוף הנחמות.4

סידור רש"י סימן תד

שלש הפטרות הראשונות שהן דברי תוכחות, אומרים אותן משבעה עשר בתמוז עד ט' באב, שיש ביניהם שלש שבתות בכל שנה ושנה. והאחרונות שכולם נחמה, אומרים אותן מט' באב עד יום הכיפורים.5 כך דרך מנחמין לנחם מעט מעט, והאומר לנחרב6 נחמה יותר מדאי, דומה כמו שאומר למחזר על הפתחים למחר תהיה מלך. אינו מאמין, שנאמר: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וגו' " (שמות ו ט).7 לפיכך תחילה נחמו, ותאמר ציון, כלומר אע"פ שנחרבת אל תאמרי נעזבתי, ואחר כך עניה סוערה. לפיכך הקדימהו לאנכי אנכי הוא מנחמכם. מאחר שנִיחָמָהּ בחסדיו הרבים שוב אינו קורא לה לא נוחמה. ועד עכשיו ניחמו הנביאים, מכאן ואילך ניחמה הקב"ה בעצמו. ואחר שקיבלה תנחומין פוסק לה כמה טובות וגדולה: רני עקרה, קומי אורי, שוש אשיש.8

פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא ל – נחמו נחמו9

אמר הקב"ה לאברהם: לך ונחם את ירושלים שמא מקבלת תנחומים ממך. הלך אברהם ואמר: קבלי ממני תנחומים. אמרה לו: היאך אקבל ממך תנחומים שעשיתני כהר, שנאמר: "בהר ה' יראה" (בראשית כב יד).10 אמר ליצחק: לך ונחם לירושלים שמא מקבלת תנחומים. הלך יצחק ואמר: קבלי ממני תנחומים. אמרה לו: איך אקבל ממך תנחומים שיצא ממך עשו הרשע ועשאני כשדה, שנאמר: "ויצא עשו השדה" – ובניו שרפוני באש.11 אמר ליעקב: לך ונחם לירושלים וכו'. אמרה לו: היאך אקבל ממך תנחומים ששמתני כלא הייתי שנאמר: "אין זה כי אם בית א-להים". אמר למשה: לך ונחם לירושלים שמא מקבלת תנחומים. הלך ואמר: קבלי ממני תנחומים. אמרה לו: היאך אקבל ממך תנחומים שכתבת עלי קללות וגזירות קשות "מזי רעב ולחומי רשף". מיד שבו כולם ואמרו להקב"ה: לא קבלה ממנו תנחומים, שנאמר "ענייה סוערה לא נוחמה".

מיד אמר הקב"ה: עלי לנחם את ירושלים שכך כתבתי "שלם ישלם המבעיר את הבערה". אני הצתיה באש שנאמר "ממרום שלח אש", אני מנחם אותה שנאמר "ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב"  … 12 ועתיד הקב"ה לומר לירושלים: קבלי ממני תנחומים, שנאמר: פתחי לי אחותי וגו' (שיר השירים ה ב).

אמרה לו: אינו מקבל ממך תנחומים עד שאני ואתה מדברים תוכחות, שנאמר: "לכה דודי נצא השדה" (שם ז יב) – למקום שאין משא ומתן. "נלינה בכפרים" (שם) – אראך לאומות העולם שאתה משפיע להם טובות וכופרים בך. אמרה לפניו: ריבון של עולם, מפני מה לא עשית לי כיוסף, שנאמר: "מי יתנך כאח לי" (שם ח א). יוסף גמלו אותו אחיו רעה ובקשו להורגו, וכשבאו לידו גמלם טובה והוא בעצמו ניחם אותם, שנאמר: "וינחם אותם וידבר על לבם" (בראשית נ כא). ואף שמעי בן גרא אמר לדוד: הנה באתי היום ראשון לכל בית יוסף (שמואל ב יט כא) אמר לו: כלום ציערו אותך כציערוהו אחיו של יוסף, וקיבלו הימנו דוד.13

מדרש תהלים (בובר) מזמור נג

דבר אחר: אמר הקב"ה למלכיות: אני אמרתי שיהיו ישראל מעלים ארנונא [למלכיות] כשם שהגוים מעלים. אני אמרתי פחד שתתנו עליהם פחד מסיות, ולא שתתנו עליהם פחד של שמד … אמר ר' יהודה: אמר הקב"ה לאומות העולם: בניתם בתי עבודה זרה שלכם, וכיון שאני אומר לכם בנו את ירושלים, אתם אומרים עניה סוערה לא נוחמה (ישעיה נד יא), הוי עצת עני תבישו.14

פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא לב – ענייה סוערה ד"ה ושעריך לאבני אקדח15

"ושעריך לאבני אקדח וכל גבולך לאבני חפץ" (ישעיהו נד)16 – כל כך למה? שעתיד הקב"ה לעשות שער גדול לבית המקדש ושני פשפשים מאבן טובה אחת של מרגליות. ור' יוחנן היה יושב ודורש: עתיד הקב"ה לעשות שער גדול של בית המקדש ושני פשפשים מאבן טובה אחת. היה שם אדם יושב ודורש: עתיד הקב"ה לעשות שער גדול של בית המקדש ושני פשפשים מאבן טובה אחת של מרגלית!17 והלא אפילו כביצה אין אתה מוצא עכשיו! הלך ופירש בים הגדול ושקעה ספינתו והאיר הקב"ה את עיניו וראה שם מלאכי השרת שהיו יושבים ומסתתים בה ומגלפים בה. אמר להם: זו למה? אמרו לו: לשער הגדול של בית המקדש. לשנה אחרת בא ומצא את רבי יוחנן שהיה יושב ודורש שעתיד הקב"ה לעשות שער גדול של בית המקדש ושני פשפשים מאבן טובה של מרגלית אחת.18 אמר לו: דרוש ולך נאה לדרוש! אמר לו: מה ראית שכך אמרת לי? אמר לו: אילולי שראיתי בעיני לא האמנתיך. מה עשה רבי יוחנן תלה עיניו וצפה בו, מיד נעשה גל של עצמות.19

"וכל גבולך לאבני חפץ" לפי שבעוה"ז מתחמין באבנים ובחצובות אבל לע"ל מתחמין באבנים טובות ומרגליות, לכך נאמר: "וכל גבולך לאבני חפץ. בעוה"ז, אדם חייב לחבירו הולכים אצל דיין, פעמים שהוא עושה שלום ביניהם ופעמים שאינו עושה שלום ביניהם. אבל בימות המשיח אדם חייב לחבירו והוא אומר לו: בוא ונלך ונדון לפני מלך המשיח. כיון שמגיעים לגבול ירושלים, מוצאים אותו שהוא מלא אבנים טובות ומרגליות. נוטל אבן טובה אחת ונותנה לו ואומר לו: כלום אני חייב לך יותר מדמים של זו? והוא אומר לו: המלך יסלח לך.20

סוף מסכת ברכות, דף סד עמוד א

אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך" (ישעיהו נד יג) – אל תקרי בניך אלא בוניך. "שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול" (תהלים קיט קסה), "יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך, למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך, למען בית ה' אלהינו אבקשה טוב לך" (תהלים קכב ז-ט), "ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום" (תהלים כט יא).21

שבת שלום ונחמת ציון

מחלקי המים

מים אחרונים חידה: מי יודע מהו הסימן דש"ח נו"ע אר"ק שד"ש? רמז: הערה 5 לעיל ורש"י שם. בין הפותרים נכונה יוגרלו 12 מנויים שנתיים למחלקי המים …

עדכון אחרון: 05/08/2018

הערות שוליים

  1. ומתגלגלת ההפטרה והולכת דרך פסוקי נחמה יפים לצד פסוקי מוסר ותוכחת אוהב, עד שהיא מסתיימת בפסוק ה שבפרק נה הסמוך: "הֵן גּוֹי לֹא תֵדַע תִּקְרָא וְגוֹי לֹא יְדָעוּךָ אֵלֶיךָ יָרוּצוּ לְמַעַן ה' אֱלֹהֶיךָ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ". זו הנחמה השלישית בסדרת שבע הנחמות שבין תשעה באב וראש השנה, אשר חותמות את השנה. וכבר זכינו לדון בנחמה הראשונה בפרשת ואתחנן, בשנייה בפרשת עקב, ברביעית בפרשת שופטים, הנחמה השישית בפרשת כי תבוא, והנחמה השביעית בפרשת נצבים החותמת את הסדרה: שוש אשיש בה', שלעולם תחול לפני ראש השנה (ראה שולחן ערוך אורח חיים סימן תכח). ובעזרת ה' נזכה להשלים גם את הנחמה החמישית בפרשת כי תצא עד יבוא לציון גואל.
  2. ר' דוד ב"ר יוסף אבודרהם חי בספרד במאה ה- 14. משערים שהיה תלמידו של ר' יעקב בעל הטורים. ספרו המכונה 'ספר אבודרהם' כולל הלכות, מנהגים ופירושים על התפילה וכן גם פירושים ופסקים מאת פוסקים קדומים. נדפס לראשונה בליסבון שבפורטוגל בתקופת גירוש ספרד, ואח"כ פעמים רבות. לאחרונה נדפס בירושלים תשכ"ג
  3. עם תיקונים רבים על-פי הדפוסים הראשונים וכתבי יד. ממהדורה זו ציטטנו.
  4. אמירה זו של אבודרהם, שוזרת את שבע הפטרות הנחמה על פי הפסוק הראשון של כל הפטרה, באופן שיוצר דו-שיח בין הקב"ה לעם ישראל, דרך הנביאים. ולפי זה הנחמות העיקריות הן: הראשונה, הרביעית (האמצעית) והשביעית (האחרונה). הנחמה השלישית, בפרשתנו, היא הנמוכה מכולן, שכן בה המלאכים חוזרים ואומרים לקב"ה שכנסת ישראל אינה מוכנה להתפייס ולשכוח מכל הצרות שבאו עליה, ודאי לא ע"י שליחים. ראה מדרש זוטא - איכה (בובר) נוסח ב' פרשה א: "... באותה שעה חוזרים ומתכנסין כל הנביאים והולכים אצל ירושלם לנחמה ... כיון שרואה אותם אומרת להם: לתנחומין שלכם אינני צריכה על צרות שעברו על בני". ראה מדרש זה במלואו בדברינו אנכי אנכי הוא מנחמכם – הנחמה הרביעית בפרשת שופטים. ושם גם הראינו שאפשר שמדרש זה הוא הבסיס לדרשתו של אבודרהם.
  5. נראה שבדומה לדרשת אבודרהם (ואולי אבודרהם לקח מבעלי התוספות), גם דברים אלה מתייחסים לראשי הפרקים (פסוקי הפתיחה) של כל הפטרה ולא לתכנים ממש. הפטרת השבוע הבא: אנכי אנכי הוא מנחמכם מכילה פסוקים קשים המזכירים את "קובעת כוס התרעלה", "השוד והשבר" ואת "חמת המציק", בעוד שבהפטרתנו: עניה סוערה לא נוחמה, יש פסוקי נחמה יפים ואף דיבור ישיר של הקב"ה: "הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך וכו' ". השווה גם את הנחמה החמישית רוני עקרה לא ילדה, עם הנחמות הקודמות לה (הראשונה למשל). כך או כך, אנחנו נידרש להפטרת השבת: עניה סוערה לא נוחמה.
  6. ראה שרש"י כולל במניין גם את שבת שובה והפטרתה. ודבר זה דורש הסבר. שבת שובה איננה במניין שבע הנחמות, אך גם היא קבועה ועומדת בלוח השנה. ובמנהגי תפילה קדומים, כגון שיטת הפסיקתא, קוראים בפרשת שובה את הפטרת דרשו ה' בהמצאו שהיא בסמוך ובהמשך ישיר להפטרה שלנו וכבר זכינו להקדיש לה דף בשם זה: דרשו ה' בהמצאו. ראה ישעיהו פרקים נד נה, איך הפטרת רוני עקרה לא ילדה (כי תצא), ההפטרה של פרשתנו (עניה סוערה) והפטרת דרשו ה' בהמצאו, הן בעצם ברצף אחד ואכן במקרים מיוחדים של שבת חתן או שבת ראש חודש אלול היו מאחדים חלק מהפטרות אלה. וזה עניין סבוך שנידון בראשונים במסכת מגילה. ראה ראבי"ה סימן תקנ"ז, המרדכי רמז תתלא, אור זרוע שצב.
  7. למי שחרב עליו עולמו.
  8. נראה שרש"י רומז כאן לכל העניין של הקלת השעבוד שבני ישראל ציפו לו בתחילת שליחותו של משה. ראה סוף פרשת שמות. ראה דברינו אותם הנתונים תחת הבנין בפרשת שמות וכל הדרשות על הפסוק: "והצל לא הצלת את עמך". ראה גם דברינו מקוצר רוח ומעבודה קשה בפרשת וארא.
  9. איננו יודעים אם רש"י קדם למדרש איכה זוטא שלפי השערתנו הוא המקור לכל הדרשות האלה (ראה סוף הערה 3) או שהמדרש קדם לרש"י. אך ודאי שרש"י קדם לתוספות, תלמידי תלמידיו ולאבודרהם שחי למעלה ממאתיים שנה אחריו. המוטו של רש"י הוא ההיבט הפסיכולוגי ויכולת הקיבול של המנוחם. בדומה לאופן שמאכילים אדם מזה רעב. האמירה הברורה בהפטרה שלנו: עניה סוערה לא נוחמה, היא קו פרשת המים בתהליך הנחמה, היא מבטאת את ההכרה שהנחמה איננה דבר פשוט ויתכנו עליות ומורדות בדרך ארוכה זו. מספר דוגמאות יש לנו במדרשים איך ראוי ואיך לא ראוי לנחם. ראה למשל, אבות דרבי נתן נוסח א פרק יד כיצד נחמו החכמים את רבן יוחנן בן זכאי כשמת בנו. ראה דברינו ניחומים ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
  10. ככותרתה כן היא, פסיקתא זו היא על הפטרת נחמו נחמו עמי, וכבר הבאנו חלקה בפרשת ואתחנן בדברינו נחמוני נחמוני עמי על הנחמה הראשונה, אך הפעם נרחיב ונראה שמרכז הדרשה הוא הפסוק שבהפטרה של פרשתנו: עניה סוערה.
  11. הדרשן קורא את הפסוק כך: "בהר, ה' יראה" (בניגוד לטעמים), ה' מראה את כעסו על ההר, או שה' יתגלה בהר – גם בלי צורך בבית. ונראה שיש כאן גם רמז לקשר בין העקדה לחורבן הבית. והמאיר עינינו יבורך.
  12. רומי לפי המסורת מזוהה עם אדום (הורדוס) ואדום הוא עשו. היא שחרשה את בית המקדש ועשתה אותו שדה, כפסוק במיכה ג יב: "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר". השדה הוא גם הסמל של יצחק ותפילת מנחה (ראה דברינו לשוח בשדה בפרשת חיי שרה. וכן ההר שהוא הסמל של אברהם לעיל). ראה גם ההתדיינות בין העם לקב"ה "לכה נצאה השדה" שבהמשך.
  13. ראה שם קטע שלם שהשמטנו: "אמר הקב"ה: אני כתבתי בתורה לא תסגיר עבד אל אדוניו (דברים כג טז) ואני מסרתים ביד אומות העולם, שנאמר: אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם (דברים לב ל). אני כתבתי: לא תכלה פאת שדך לקצור (ויקרא יט ט) ואני כיליתי חמתי, שנאמר: כִּלָה ה' חמתו וכו' ".
  14. עניה סוערה לא נוחמה, איננה מצב פאסיבי של מי שקבל מכה וקשה לו להתנחם ולהשתקם ממנה, אלא מצב אקטיבי של מי שקבל מכה והוא עומד ומתריס, או לפחות עורך חשבון נוקב עם מנהיגו וריבונו של עולם. ראה גם איכה רבה פתיחתא כד שאברהם (ושאר אבות האומה) לא מנסה לנחם, אלא, אדרבא, עומד בצד, צועק וקובל כלפי שמיא: "א"ר שמואל בר נחמן בשעה שחרב בית המקדש בא אברהם לפני הקב"ה בוכה וממרט זקנו ותולש שערות ראשו ומכה את פניו וקורע את בגדיו ואפר על ראשו והיה מהלך בבית המקדש וסופד וצועק, אמר לפני הקב"ה מפני מה נשתניתי מכל אומה ולשון שבאתי לידי בושה וכלימה זאת". עניה סוערה לא נוחמה מקפל בתוכו קריאה לעריכת חשבון נוקב. ראה, בדומה אך שונה, דברינו על הפטרת השבוע שעבר: ותאמר ציון עזבני ה'. ראה גם דברינו הטיחו דברים כלפי מעלה בפרשת שלח לך.
  15. מדרש זה דורש את הפסוקים בתהלים יד: "הֲלֹא יָדְעוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן אֹכְלֵי עַמִּי אָכְלוּ לֶחֶם ה' לֹא קָרָאוּ: שָׁם פָּחֲדוּ פָחַד כִּי אֱלֹהִים בְּדוֹר צַדִּיק: עֲצַת עָנִי תָבִישׁוּ כִּי ה' מַחְסֵהוּ". ראה איך אומות העולם משתרבבים לכאן. הדיבור כבר איננו ישיר בין הקב"ה לישראל, אלא דרך אומות העולם! אלה, נשלחו ע"י הקב"ה להעניש את ישראל ולשעבר אותם, אבל השליחות הייתה לשעבוד של מיסים וארנונא (כפי שעשו המעצמות עם עמים אחרים), לא לשמד והריגה! כעת, הקב"ה דורש מהם שיסייעו לבנות את ירושלים והם מתחמקים בטענה שעם ישראל מסרב להתנחם. מעורבות\אחריות זו של אומות העולם וחלקם בנחמת ישראל, כתוצאה מחלקת בחורבן ישראל, יכולה לדבר דווקא לדורות שלנו. ועל הדו-שיח בין אומות העולם לישראל ואחריותם לחורבן, האם הם שליחים או לא שליחים של הקב"ה והאם חרגו או לא חרגו משליחותם, צריך להרחיב בפעם אחרת, אולי בפרשת האזינו על הפסוק: "אם לא כי צורם מכרם".
  16. שתי הפסיקתות: פסיקתא דרב כהנא ופסיקתא רבתי מקדישות פרשה (פסיקתא) מיוחדת להפטרה שלנו, כמו לכל אחת מהפטרות החורבן והנחמה. ראה פסיקתא דרב כהנא פסקא יח ופסיקתא רבתי פסקא לב בה אנו עומדים. תכני שתי פסיקתות אלה דומים, פסיקתא דרב כהנא היא הקדומה יותר, אך בחרנו להביא את הפסיקתא רבתי שלשונה בעברית ונוחה יותר לקורא של ימינו. ועכ"פ, ראה סיפור זה גם בגמרא בבא בתרא ע|ה ע"א.
  17. אנחנו עוברים לחצי השני של הפסוק ולפסוק הסמוך בהם מתוארת הנחמה בשפע של אבנים יקרות ונדירות שיכסו את ירושלים וסביבותיה: " ... הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים: וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ".
  18. לשון מלגלגת. האיש חזר על דברי ר' יוחנן בנימה של זלזול ולגלוג, שר' יוחנן מדבר דברי גוזמה.
  19. כנראה שבכל שבת "עניה סוערה" חזר ר' יוחנן ודרש את הדרשה הזו. ואולי ניתן ללמוד מכאן משהו על דרכי הדרשה והאגדה (ושבתות נחמה?) בתקופת חז"ל. זה סדר ההפטרות בגמרא מגילה לא ע"א.
  20. האיש שלא האמין בתחילה לדברי ר' יוחנן, חוזר כעת ומשבח את דרשתו, לאחר שראה במו עיניו שהמציאות של "שעריך לאבני אקדח וכל גבולך לאבני חפץ" תיתכן. האיש המלגלג הזה זכה לראות מלאכים מגלפים את אבני בית המקדש השלישי! אבל נימוקו, שכעת הוא מאמין משום שראה בעיניו (ואילולי ראה, לא האמין), אינו מוצא חן בעיני ר' יוחנן והוא הורג אותו במו פיו ועושה אותו "גל של עצמות". יש כאן דרישה להתייחס למדרש באופן בלתי אמצעי, ללא צורך בהתנסות אישית או "בדיקה מעשית". נראה שיש כאן מסר עקרוני לגישה למדרש. או שאתה מאמין או שלא וכל אחד יכול לקרוא במדרש כהבנתו. אבל אין להוציא אותו מתחום בית המדרש ולעמת אותו עם העולם החיצוני, גם לא על מנת לאשר את החזון שבו. האיש לא נהרג על הזלזול הראשון שהפגין כלפי המדרש (ור' יוחנן), אלא על האימות שנדרש לו, גם אם בכך נתן כבוד לר' יוחנן וחיזק את דבריו. ואולי אנחנו מתפלספים יתר על המידה, שהרי ר' יוחנן היה כידוע קפדן גדול ואין זה האדם הראשון שגרם למותו. ראה העימות שלו עם רב כהנא עד שזה האחרון מת, בבא קמא קיז ע"ב ואף עם גיסו ובן שיחו בבית המדרש, ריש לקיש, בבא מציעא פד ע"א. מה גם שהרי חז"ל עצמם מביאים במספר מקומות "הוכחות" מהמציאות של ימינו למה שעתיד הקב"ה לעשות באחרית הימים או בעולם הבא. ראה כל ה"דוגמאות לעולם הבא", כמו הסיפור על ר' יונתן ותלמידיו שראו עז אוכלת תאנים בדבש ועטיניה שופעים חלב, במדרש תנחומא, פרשת תצווה, סימן י.
  21. מעניין מה היה רש"י אומר על מדרש זה. ראה דברי רש"י בסידור לעיל: "והאומר לנחרב נחמה יותר מדאי, דומה כמו שאומר למחזר על הפתחים למחר תהיה מלך". מעניה סוערה לא נוחמה עברנו היישר לעולם בו יש לכל אחד אבנים טובות ומרגליות ככל שרק יחפוץ. ואז מה פירוש "אדם חייב לחבירו"? הכסף הרי לא ייחשב למאומה! כמעט וגם אנו כאותו תלמיד של ר' יוחנן ... אפשר שכוונת המדרש היא שלעתיד לבוא יהיה עושר ושפע כאלה, עד שהרכוש והרכושנות ייעלמו מן העולם. ואולי הכוונה יותר להתייחסות של בני האדם לאבנים טובות ומרגליות, מאשר למציאותן הכמותית בשטח. ואין מקשים ואולי גם אין דורשין על המדרש.
  22. זו דרשת הסיום, לא רק של מסכת ברכות, אלא גם של מסכתות רבות אחרות (יבמות, נזיר, כריתות ועוד) ומשם הפכה לדרשת הסיום של כל לימוד תורה, מה גם שיש דעה (רמב"ם פירוש המשניות) שאין לומר קדיש דרבנן רק על דברי הלכה ויש לומר גם דבר אגדה. יסודה של דרשה זו על הפסוק בהפטרה שלנו ועטרתה וקישוטה בפסוקים מספר תהלים. ראה גם ספרי דברים, פרשת האזינו, סוף פיסקא שלו: "ובדבר הזה תאריכו ימים. זה אחד מן הדברים שהעושה אותם אוכל פירותיהם בעולם הזה ואריכות ימים לעולם הבא ומפורש כאן בתלמוד תורה. בכבוד אב ואם מנין תלמוד לומר: כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך. בשלוח הקן כתוב: שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים. בהבאת שלום כתוב: וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך".