על התוכחה

וְהָיָה אִם־לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת־כָּל־מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל־הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ:  (דברים כח טו).1

 

מסכת בבא בתרא דף פח עמוד ב

ואמר רבי לוי: בוא וראה שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם. הקב"ה ברך ישראל בעשרים ושתים וקללן בשמונה: ברכן בעשרים ושתים – מ"אם בחוקותי" עד "קוממיות" (ויקרא כו ג-יג), וקללן בשמונה – מ"ואם בחקותי תמאס" ועד "ואת חוקותי געלה נפשם" (שם טו-מג).2 ואילו משה רבינו ברכן בשמונה וקללן בעשרים ושתים, ברכן בשמונה – מ"והיה אם שמוע תשמע" ועד "לעבדם" (דברים כח א-יד), וקללן בעשרים ושתים – מ"והיה אם לא תשמע" עד "ואין קונה" (שם טו-סט).3

דברים רבה א ד

"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל" – אמר ר' אחא בר' חנינא: ראויות היו התוכחות לומר מפי בלעם והברכות מפי משה. אלא, אילו הוכיחם בלעם היו ישראל אומרים: שונא מוכיחנו! ואילו ברכם משה היו אומות העולם אומרים: אוהבם ברכם. אמר הקב"ה: יוכיחם משה שאוהבן ויברכם בלעם ששונאם כדי שיתבררו הברכות והתוכחות ביד ישראל.4

אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד שנה5

אמר רב:

אמר הקב"ה לישראל:

לא יועילו בכם

לא הייסורין ולא התוכחות

ולא התראה ולא הבטחה

ולא טלטול ולא אריכות ימים ולא אריכות רוח

ולא שליח ולא צווי ולא קללות ולא חרמות ולא נחמות

ולא בושה ולא פחד ולא אימת העוה"ב ולא אימת חשבון ולא אימת דין גהינום

ולא שמי המתחלל בגויים על ידיכם.6

….. 7

אשרי מי שיראתו על פניו, אשרי הנשמר מעונות,

אשרי מי שהוא עניו, אשרי המשבחים אותו המוניו,

אשרי מי שהוא שפל בעיניו,

אשרי מי שמטה אזניו

לשמוע דברי תורה,

אשרי השומע דברי תורה בכל יום …

הנה באתי ללמדך

על כן יצאתי לקראתך

לשחר פניך ואמצאך,

אשריך אם תזכרני, אשריך אם בלבך תצפנני,

אשריך אם תקיימני, אשריך אם תשמיעני …

וברח מן השררה ותהיה בחכמה תמיד, וקרא אל אלהיך תמיד כי הוא ירגישך וישביעך ויניח לך …

ועבוד אלהיך בשמחה, ויהיה לך לחמלה,

כי הדרך שחוחה, ויהיה לך למשאת וארוחה.

אם את הדבר הזה תעשה לך יאיר כנוגה ים וצוך אלהים,

כי אם תעבוד אלהיך באהבה וחבה

אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא.8

תם מרגניתא דבי רב.9

 

שבת שלום

מחלקי המים

עדכון אחרון: 26/08/2018

הערות שוליים

  1.  ככה נפתחת פרשת התוכחה (הקללה) בפרשתנו. וכאילו לא די בכך, בא בהמשך הפרק, פסוק קשה עוד יותר: "וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל־הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי־לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וכו' " (שם מה). פסוקי הקללה (התוכחה) של פרשת כי תבוא הם קשים מאד ומן הסתם מעוררים בלב כל קורא את השאלה: כולו האי? עד כדי כך? וכי לא יכל משה להקהות קצת את חומרת דבריו? וכי בתוכחה של ספר ויקרא לא סגי? מה פשר כל המילים הקשות האלה? האם הם שיביאו את האדם לתשובה ומעשים טובים? כבר העלנו נושא זה בקצרה לפני עשור שנים ובינתיים גם הספקנו לדון בתוכחת ספר דברים פעמיים: בדברינו וְהִשִּׂיגוּךָ מלא וְהִשִּׂיגֻךָ חסר ובדברינו תוכחתו של בשר ודם בפרשה זו. ולא נתקררה דעתנו ולא קבלנו תשובה (מלאה). ואין לנו אלא לחזור לדברים שכתבנו לפני עשר שנים ולמדרש מאוצר המדרשים (אייזנשטיין) שנביא בסוף הדף.
  2. המשחק כאן הוא לא במספרי הפסוקים, אלא באותיות של הברכה והקללה. בספר ויקרא, מתחילה הברכה באות אל"ף ונגמרת בתי"ו. הרי לך עשרים ושתיים אותיות האל"ף-בי"ת בברכה. ואילו הקללה, מתחילה באות וא"ו ונגמרת באות מ"ם – שמונה אותיות הפרש ביניהם. ובאופן דומה, אבל הפוך, בפרשתנו: הברכה בפרשת כי תבוא מתחילה באות וא"ו ונגמרת באות מ"ם ואילו הקללה מתחילה בוא"ו ונגמרת בה"א (סיבוב שלם של אותיות האל"ף בי"ת). במספרי הפסוקים, אגב, הברכות דומות בשניהם (11, 15) ואילו בקללה ההפרש הוא ברור, 28 פסוקים בספר ויקרא לעומת 55 פסוקים בפרשתנו. כמעט פי שניים (שלא לדבר על התוכן והעוצמה).
  3. מדרש זה שייך לקבוצה רחבה של מדרשים המשווים בין מדתו של הקב"ה למדת בשר ודם (ראה ברכות י ע"א, מ ע"א, שבת קכז ע"א, עירובין יט ע"א, יומא עה ע"א, פסחים קיט ע"א וכן רבים), אבל יש בו נופך מיוחד עליו עמדו כבר פרשנים ודרשנים רבים, אחרונים כראשונים. תיתי לחז"ל שהעבירו כביכול את מלוא כובד המשקל של דברי התוכחה הקשים מהקב"ה והטילום על כתפיו של משה (עם כל המשמעויות שיש לכך על מעמדו של ספר דברים, על מקצתן עמדנו בדברינו ספר דברים - משנה תורה בפרשת דברים), אבל משה עצמו, הרועה הנאמן, מי שעמד בפרץ פעמים רבות בשביל עם ישראל מדוע שהוא ידבר כך אל העם? האין בשאר ספר דברים, כולל פרשה שנייה של קריאת שמע שאנו אומרים בכל יום, מספיק תוכחות אחרות?
  4. חז"ל לא ראו בתוכחה ובמוסר, אפילו בייסורים, דבר שלילי, אלא מטהר ומזכך, גם אם בדיעבד ולא לכתחילה. ראה למשל תחילת מדרש שמות רבה על גלות מצרים שהיא בבחינת "את אשר יאהב ה' – יוכיח" ולצד זה גם הביקורת על מי שחושך שבטו שונא בנו, כמו אברהם לישמעאל, יצחק לעשו ועוד. אבל כל אלה מאהבה או בגדרי חינוך וסופם תמיד חיובי. ראה המשך דברים רבה בסימן ט שם: "אמר לו הקב"ה למשה: הואיל וקיבלו עליהן תוכחותיך, צריך אתה לברכן. מיד חזר וברכן, מנין? שנאמר: ה' אלהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב". וראה גם מדרש תנאים לדברים פרק א: "כנסת ישראל לפי שאהבה הקב"ה כאהבת נעורים שנאמר: כי נער ישראל ואוהבהו (הושע יא א). קלקלו מעשיהם, שנאמר: ויצמד ישראל לבעל פעור (במדבר כה ג), עמד משה והוכיחן על כל מה שעשו ונתבישו ממנו ולא השיבו אותו דבר. באותה שעה אמר הקב"ה למשה: הואיל ושתקו וקבלו התוכחה, בָּרְכֵם! ולא במאה אלא באלף. לכך פתח משה: ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים". הייתכן שמשה של סוף ספר דברים שונה מזה של תחילת הספר וחומשי שמות ובמדבר? האם הכעס גבר על מידותיו של משה או החשש הכבד של מה יקרה לעם שהוא נפרד ממנו כעת? אין לנו תשובה וכל היודע להשיב או יודע מי ניסה להתמודד עם שאלה קשה זו, יחיש תשובתו לנו ויבוא על שכרו. ועד שתגיע השמועה, נתנחם במדרש הפיוטי הבא שמעמיד את כל התוכחה ותועלתה בסימן שאלה ונותן תקווה ממקום אחר.
  5.  מדרש זה הוא על גבול הפיוט ולכן הרשינו לעצמנו לערוך אותו בשורות דמוי שירה. עריכה זו היא כולה באחריות מחלקי המים.
  6.  לא יעזרו ולא יועילו התוכחה, הקללה, הייסורים וכו', אפילו לא טענת חילול השם עליו זועק הנביא יחזקאל (לו כ): "וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וכו' ". לא זה מה שיביא לתיקון האדם. ראה ימים נוראים לעגנון עמוד קנה. וראה עוד דעת חז"ל על כל דברי הנבואה המלאים תוכחות לישראל, שלא הועילו כמו טבעתו של אחשוורוש שנתנה להמן: "גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל, שכולן לא החזירום למוטב, ואילו הסרת הטבעת החזירתן למוטב" (מסכת מגילה דף יד עמוד א).
  7.  כאן יש קטע ארוך שהשמטנו שאפשר שהוא מחבר בין שני הקטעים. צריך לשוב ולעיין במקור.
  8.  אז מה המסקנה? מה כן יעזור? אם לא תוכחה וקללה, התראה והבטחה, ייסורים וחרמות, מה כן יביא לתיקון האדם? רק מעשיו של האדם עצמו: ענו בהמוניו, שפל בעיניו, מטה אוזניו, פוקח עיניו, משחר פניו, יראתו על פניו, אוהב ונאהב. ובורח מהשררה ונוהג בחכמה, בחמלה ובאהבה. ועובד בשמחה כאשר ציווך, גם אם הדרך ארוכה ושחוחה ולא תמיד שכרה בצידה.
  9.  שָׁלְמָה (נשלמה) מרגלית בית המדרש. ראה הביטוי "הוה ליה לר' אלעזר למדרש ביה מרגניתא, ודרש ביה חספא" (מסכת יבמות צד ע"א) – היה לו לר' אלעזר (אפשרות) לדרוש בו מרגלית, ודרש חרס. ומדרש (אייזנשטיין) הנ"ל נראה מרגלית אמתית.