- וההמשך שם: "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם", עליו זכינו כבר לדון בדברינו אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם בפרשה זו בשנה האחרת. שם כבר הראינו שלמרות שברור שנפתח כאן עניין חדש, שהרי הפסוק מתחיל במילים: "ויאמר ה' אל משה וכו' ", הפסוק שלנו קשור גם למעלה וניתן להידרש על הדיבור מהשמים שהיה במעמד הר סיני ופשרו.
- הרי שחזרו ונשנו הדברים במשנה תורה בלשון דומה: "מן השמים דברתי – מן השמים השמיעך". ו"ליסרך" הוא ללמדך מוסר (לא להביא עליך ייסורים), היינו שלדיבור מן השמים יש חשיבות ומטרה. בדורות האחרונים רבו הדיונים והלימוד באמירה: "לא בשמים היא", שיסודה בדברי משה בתורה (דברים ל יב) והמשכה בדברי חז"ל ובפרט במחלוקת הידועה בתנורו של עכנאי (בבא מציעא נט ע"ב), ואף אנו שלחנו בה ידיים בדברינו לא בשמים היא בפרשת נצבים. ראה גם דברינו בת קול בסיני ובבית המדרש בחג השבועות. ואילו כאן, יש לנו תזכורת של הדיבור שאכן בא משמיים, של ההתגלות האלוהית שהיא הבסיס לכל והנותנת תוקף גם לכך שמכאן ואילך "לא בשמים היא". ועל "מן השמים" זה ברצוננו לדלות ולצקת מעט מים.
- בדברינו אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם כנזכר לעיל, ניסינו כבר להבין פשר מדרש סימבולי זה על שלושת עדרי הצאן ועל הקשר בין הבאר בשדה של ספר בראשית ובין מעמד הר סיני של ספר שמות. לא ירדנו שם עד סופו של מדרש זה וכאז כן עתה, נשמח לשמוע רעיונות ודעות (אפשר שהוא פשוט 'מדרש ציורי' למעמד עשרת הדברות שמתחבר אל ספר בראשית ואבות האומה). מה שחשוב לנו כאן, הוא סיום המדרש. הדרשן רואה בפסוק שלנו משפט מסכם של מעמד סיני אבל באופן קצת מפתיע. גלילת האבן היינו הסרתה מעל פי הבאר היא לכאורה "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם". אבל הדרשן רואה דווקא בהשבת האבן למקומה את הקשר עם הפסוק שלנו. "והשיבו את האבן למקומה" הוא שעומד כנגד: "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם". היה אירוע חריג של דיבור משמים אך הוא פסק. העולם חזר לסדרו והאבן למקומה. האם גם זה חלק מ"לא בשמים היא"?
- כמעט והינו דורשים: ירעם – יראם.
- שני פסוקים דומים הם בפרק כח באיוב: "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה" (פסוק יב), "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תָּבוֹא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה" (פסוק כ). לפיכך, אפשר לקיים את שני הנוסחאות שבחילופי הגרסאות במדרש זה, שמופיע במקורות רבים: "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא" או "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תָּבוֹא". מה גם שבנוסחים רבים של המדרשים מופיע בד"כ רק ציון הפרק ולא הפסוק המדויק.
- מדרשים רבים מתארים את השגב הגדול של מעמד הר סיני והפלא של דיבור ה' מן השמים. מלבד מדרשי תנחומא כאן (שהם תאומים לשמות רבה), ראה שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א סימן ג: "מה מים מן השמים, שנאמר (ירמיה י) לקול תתו המון מים בשמים - כך תורה מן השמים, שנאמר (שמות כ) כי מן השמים דברתי עמכם. מה המים בקולי קולות, שנאמר (תהלים כט) קול ה' על המים - כך תורה בקולי קולות, שנאמר (שמות יט) ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים". ופסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרק טו שמדגיש את הדיבור מפה לפה: "לקול ה' אלהיך. אלו עשרת הדברות שנאמרו מפה אל פה בעשרה קולות, שנאמר מן השמים השמיעך את קולו (דברים ד לו)". כמו כן המדרשים הרבים על הפסוק בשיר השירים: "ישקני מנשיקות פיהו" ועל הפסוק בפרשתנו "וכל העם רואים את הקולות", מקצתם הבאנו בדברינו מעמד הר סיני – התגלות ופשרה בחג השבועות. ראה עוד פירוש אבן עזרא לפסוק הראשון בעשרת הדברות שהדיבור מן השמים הוא שמביא ל"דעת הגמורה, שישיב האדם אל לבו עד שיתברר לו בראיות, כי השם הוא לבדו". והמעניין מכולם הוא אולי מדרש דברים רבה (ליברמן) פרשת ניצבים, משום שהוא על הפסוק "לא בשמים היא". ואלה דבריו: "כי המצוה הזאת, זה שאומר הכתוב: והחכמה מאין תמצא. בשעה שעמדו ישראל על הר סיני לקבל את התורה היו קול שומעין מן הצפון וקול מן הדרום וקול מן המערב וקול מן המזרח קול מלמעלה וקול מלמטה, שנאמר: מן השמים השמיעך את קולו, קול ה' בכח. והיו ישראל אומרים: והחכמה מאין תמצא. שאלו למלאכי השרת, אמרו אין אנו יודעין, מה אתם אומרים. ונעלמה מעיני כל חי אלו מלאכי השרת, ומעוף השמים נסתרה. אמר להם משה: מה אתם שואלין מאלו? כבר אמרתי לא נפלאת היא ממך, והן אינן יודעין". הרי לנו שילוב ושזירה של "לא בשמים היא", יחד עם "מן השמים דברתי עמכם", כבר במעמד הר סיני!
- לפי שיטת ר' ישמעאל יש כאן הכרעה ברורה לטובת הדעה שהקב"ה לא ירד באמת על ההר וקולו נשמע מן השמים. את הסתירה בין שני הפסוקים בפרשתנו, זה שלפני עשרת הדברות שהקב"ה ירד על הר סיני ובין זה שלאחר הדברות שהדיבור היה מהמשמים, מכריע הפסוק השני הבאנו בראש דברינו, מספר דברים: "מן השמים השמיעך את קולו".
- לפי שיטת ר' עקיבא, הפסוק השלישי, מספר דברים, איננו בא להכריע, אלא להציע פשרה של הרכנת השמים על הארץ, מעין התקרבות עד כדי נגיעה בין השמים לארץ - נראה על הארץ, נשמע מהשמים - מוטיב שנראה גם במדרשים שלהלן. ראה הנוסח בספרא ברייתא דרבי ישמעאל פרשה א, שלמרות שְׁמָהּ, נראית כמביאה את שיטת ר' עקיבא דווקא או שהיא מנסה לפשר בין שתי השיטות ולומר ששתיהן רעיון אחד הוא: "שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא השלישי ויכריע ביניהם. כיצד? כתוב אחד אומר: וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר, וכתוב אחר אומר: מן השמים השמיעך את קולו ליסרך, הכריע השלישי: כי מן השמים דברתי עמכם. מלמד שהרכין הקב"ה שמי שמים העליונים על הר סיני ודבר עמהם, וכן אמר דוד בספר תהלים: ויט שמים וירד וערפל תחת רגליו". ראה גם איך הוא מחליף את סדר הפסוקים, מה סותר ומה מכריע. אבל לדידו של מדרש זה ההכרעה כאן היא הפשרה של הרכנת שמי השמים על הארץ. ומעניין אגב, השימוש בפסוק מספר איוב על הערפל כמקור להרכנת השמים על הארץ, כאשר יש לנו פסוק מפורש בתורה, בעניין שלנו: "וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים". וכבר הערנו פעמים מספר על נטיית הדרשנים להתבסס על פסוקי הכתובים והנביאים דווקא.
- רבי לא חושב שיש שום בעיה לומר שהקב"ה נמצא בעת ובעונה אחת גם בשמים וגם בארץ. ירד לארץ ודיבר מהשמים. פשר הביטוי "שמש שמשין" הוא, כך מציעים הפרשנים, השמש שמאירה לעולם ומקורה רחוק ואורה פוגע בארץ והיא גם כאן וגם שם בעת ובעונה אחת. או שהכוונה למי שמשמש ציבור בזריזות וצ"ע. עכ"פ, רבי לא נכנס לכל העניין של ירידת הקב"ה לארץ וקולו שנשמע מהשמים ולא רואה בכך שום בעיה.
- רש"י מביא לכאורה את המכילתא ומביא את שתי השיטות הנ"ל: ר' ישמעאל ור' עקיבא. ה"דבר אחר" היא שיטת ר' עקיבא והדעה הראשונה, כסדר שבמכילתא, צריכה להיות אם כך שיטת ר' ישמעאל. אבל זה לא מה שרש"י אומר. גם בדעה הראשונה של רש"י אין הכרעה, אלא הצעה לפתרון משולב אחר, כנראה של רש"י עצמו: "כבודו בשמים ואשו וגבורתו על הארץ". רמב"ן מדקדק איתו כחוט השערה וטוען כנגדו שאין הדברים מכוונים ומפנה אל המכילתא, אבל מוסיף גם פירוש משלו: "ואמת הוא כי השם בשמים וכבודו בהר סיני כי באש ה' ". האש היא כבוד ה' וכבוד זה ירד על הר סיני, אליבא דרמב"ן. ואילו רש"י: "כבודו בשמים ואשו וגבורתו בארץ". או נאמר זאת במילים אחרות: האש שירדה לארץ, ככתוב מפורש בספר דברים, היא היא כבוד ה' אומר רמב"ן. ואילו רש"י יטען שכל מה שירד לא היה באמת כבוד ה', רק אשו וגבורתו. ובין שניהם, נשאר עדיין הדיבור משמים, על זה אולי אין וויכוח.
- ראה איך הוא לוקח את הפסוק מתפילת שלמה בחנוכת בית המקדש: "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך", פסוק שרבו עליו הדרשות העוסקים בעצם הרעיון לבנות בית לשכינה בארץ (ראה דברינו האמנם ישב אלהים את האדם בפרשת תרומה), והופך אותו להסבר לירידת כבוד ה' לארץ. בפירושו הארוך לפסוק שלנו, לא מהסס אבן עזרא ללכת עוד צעד 'נועז' לקראת הרעיון של ירידת כבוד ה' לארץ, ואלה דבריו שם: "רבים השתבשו, בעבור שמצאו: ודבריו שמעת מתוך האש (דברים ד, לו), שהיה בהר סיני, כי כתוב וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר (שמות יט, כ). ועתה אמר: מן השמים דברתי עמכם. ומי שיש לו לב יבין הטעם בפרשת כי תשא. רק עתה אתן לך משל, אולי יבין מי שאין לו לב. חשוב, שיהיה כדמות אדם ראשו בשמים, ורגליו על הר סיני, וזה טעם וירד, ומן השמים ידבר, כמו ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים (זכריה יד, ד), כי ידענו שהשמים והארץ מלאו כבודו". ההפניה לפרשת כי תשא, אגב, היא לפסוק: "הנה מקום אתי ונצבת על הצור" (שמות לג כא). רמב"ן שהבאנו בהערה הקודמת, משבח את הפירוש הזה של אבן עזרא במילים: "ודברי פי חכם חן" הלקוחות מספר קהלת י יב. ואפשר שבאנו לידי מחלוקת מעניינת בין גישת חכמי ספרד (רמב"ן, אבן עזרא) וגישת חכמי צרפת-אשכנז (רש"י) בעניין ירידת כבוד ה' ומשמעות ההפרדה בין שמים לארץ ואולי בנושא הגשמת האל בכלל. ראה בהקשר זה את תיאור ירידת ה' בפרקי דרבי אליעזר פרק מ: "בששה בסיון נגלה על ישראל הקב"ה ובמקומו נגלה על הר סיני. ונפתחו השמים ונכנס ראש ההר בתוך השמים והערפל מכסה את ההר. והקב"ה יושב על כסאו ורגליו עומדות על הערפל, שנאמר: ויט שמים וירד וערפל תחת רגליו". ולא נאריך בכך.
- כאן אין כלל צורך בכתוב שלישי שיכריע, ופשיטא לדרשן שהפסוק שלנו: "כי מן השמים דברתי עמכם" (ומקבילתו בספר דברים שהדרשן אפילו לא נזקק לה) הוא הקובע ומגביל את "וירד ה' על הר סיני". נראה שזו שיטה שלישית, אבל קרובה יותר לשיטת ר' ישמעאל שלעיל (ורש"י בדעה הראשונה). שים לב להרחבת הדימוי של הרכנת השמים מעל הארץ (ההר) לכרית שעל גב המיטה (ענן הרובץ על ההר).
- ראה אזכור אמירה זו של ר' יוסי להלכה בגמרא סוכה ה ע"א בדיון על גובהה המינימלי של הסוכה שהוא עשרה טפחים: "ותניא, רבי יוסי אומר: מעולם לא ירדה שכינה למטה, ולא עלו משה ואליהו למרום, שנאמר: השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". ושם ההקשר הוא למשכן שנראה להלן, אבל ה"תניא" שבגמרא הוא, כך נראה, המכילתא שלנו הדנה במעמד הר סיני. סוכה שהיא למטה מעשרה טפחים, חוץ מכך שקשה קצת לקיים בה "תשבו כעין תדורו", שהרי אף אדם לא גר במקום כזה, היא כאילו מורידה את השכינה המסוככת על הסוכה (ראה שיר השירים רבה ב א) לתחום ממשלת הארץ, מה שלא היה, לא במשכן ולא במעמד הר סיני. אדם שהולך בצורה גאה, דוחק את רגלי השכינה (ברכות מג ע"ב), אבל אדם שמנסה לדחוק עצמו באופן לא טבעי (אולי אפילו להצטנע יתר על המידה) אינו מקיים את הפסוק: "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". ראה עוד בגמרא שם שההקפדה על ההפרדה בין שמים וארץ היא כה חדה, והגמרא דוחה שם שאלות רבות עליה, עד שגם אליהו שעלה בסערה השמימה, לא עלה מעבר לעשרה טפחים! ועל הקריאה למשה בה חותם המדרש כבר הרחבנו בדף מיוד בשם זה בפרשת ויקרא.
- תרגום: "מאחר שהרגיזו אבותינו את אלהי השמים, נתן אותם ביד נבוכדנצר מלך בבל הכשדי".
- עניין זה שהתורה חזרה למקומה בשמים, מיד לאחר מעמד הר סיני (כך משתמע מהפסוק: התעיף עיניך בו ואיננו), דורש ביאור וכבר רצינו לדרוש בו שבעים פנים ולקשר אותו להחזרת האבן על פי הבאר למקומה שראינו במדרש הראשון שהבאנו (וגם ל"לא בשמים היא"), אך ממקבילות למדרש זה נראה שמדובר בכתב שפרח מעל לוחות הברית בעקבות חטא העגל כפי שמופיע למשל במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יז: "וזה אחד מן הדברים שחזרו למקומן. גלות חזרה למקומה ... כתב שמים חזר למקומו, שנאמר: אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם, מהוא אומר: התעיף עינך בו ואיננו (משלי כג ה)". ובמסכת פסחים פז ע"ב כסיבה לגלות בית ראשון: "והיינו דרבי אלכסנדרי, דאמר: שלשה חזרו למטעתן, אלו הן: ישראל, כסף מצרים, וכתב לוחות ... ואשברם לעיניכם. תנא: לוחות נשברו ואותיות פורחות". כך הוא במרבית המדרשים שבדקנו, כנוסח הגמרא בפסחים ולא כאבות דרבי נתן. אז הלכה לנו הדרשה היפה. ואפרופו הגמרא בפסחים, ראה המשל שם מדוע גלו ישראל דווקא לבבל: "רבי יוחנן אמר: מפני ששיגרן לבית אמן. משל לאדם שכעס על אשתו, להיכן משגרה - לבית אמה". נראה שזו דעתו של חכם ארץ-ישראלי ואמוראי בבל מציעים שם הסברים אחרים כמובן, כגון: "שקרוב לשונם ללשון תורה". ראה שם.
- ראה פירוש רמב"ן בתחילת הציווי על המשכן, ראש פרשת תרומה, שמות כה ב: "וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר ... והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני. ובבוא משה היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני. וכמו שאמר במתן תורה (דברים ד לו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, כך במשכן כתיב (במדבר ז פט) וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת מבין שני הכרובים וידבר אליו". ממדרש ספרי עולה כאילו המשכן היה אפילו במעלה גבוהה יותר, שהרי במעמד הר סיני היה הדיבור מהשמים ואילו כאן, באינטימיות גמורה, בתוך המשכן, מעשה ידי אדם, על הארץ. ולכן הוא מדגיש שגם הדיבור במשכן היה מהשמים: "כמין סילון של אש היה יורד מן השמים לבין שני הכרובים ומדבר עמו". ראה דברינו וישמע את הקול מדבר אליו בפרשת נשא, שם הרחבנו בנושא הדיבור למשה במשכן מבין שני הכרובים. מה שחשוב לעניינינו כאן, הוא שבניגוד גמור לתורה שחוזרת לשמים ולאבן שנגללת חזרה על פי הבאר, המשכן הוא הר סיני מתמיד עם דיבור מהשמים. וגם משחרבו המשכן והמקדש, לא חזרה התורה לשמים והדיבור עבר לבית המדרש שהוא המשכה של לשכת הגזית שישבה במקדש. וכאשר ניסה מי מהחכמים לחזור ולהסתייע בתורה משמים ונעזר במין סילון של אש (בת קול), אמרו לו חבריו: "לא בשמים היא". ראה בתלמוד ירושלמי מסכת שבת פרק א הלכה א, שהוא מקביל לגמרא סוכה שראינו לעיל בשיטת ר' יוסי, מוטיב הפרדת הרשויות: "מנין למעלה מי' שהיא רשות אחרת? ר' אבהו בשם רשב"ל: ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים [שמות כה כב]. וכתיב: אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם [שם כ יט]. מה דיבור שנאמר להלן רשות אחרת. אף דיבור שנאמר כאן רשות אחרת". יש הפרדת רשויות ברורה בין הדיבור מהשמים, לבין הדיבור בארץ, במתן תורה ובמשכן.
- ובדברים רבה י ד פרשת האזינו הדרשן לומד את שניהם מפסוק אחד, הפסוק השני שהבאנו בראש דברינו: "האזינו השמים והארץ - למה לשמים ולארץ? שלא נתנה תורה אלא על ידיהן, שנאמר (דברים ד) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה". הדיבור משמים היה אכן מאורע חריג וחד-פעמי שאחרי כל הדרשות והפירושים, אין אנו מבינים אותו עד סופו. ראה גם פסוקים כפשוטם שבני ישראל לא יכלו לעמוד בדיבור זה ואמרו למשה: "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות" (שמות רבה ה, המדרש השני בראש דברינו). אבל העדות, תרתי משמע, של הדיבור משמים והזכרון בתודעה וההפנמה "בדעת הגמורה" כלשון אבן עזרא, הם לדורות ובשירת האזינו בה נפרד משה מבני ישראל הוא מנסה לשחזר את המעמד הגדול ולהפוך את השמים והארץ של מעמד הר סיני לעדים ולעדות לתורות.