- כבר זכינו לדרוש במספר פסוקים בשירת הים ובהם: זה אלי ואנווהו – מה שראתה שפחה על הים, תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, נצבו וקפאו בדברינו בפרשה זו ובשביעי של פסח. הפעם נידרש לפסוק: "מי כמוך באלים ה' ", שהוא מהשורות היותר "גבוהות" בשירת הים (ויש אומרים: ראשי תיבות של מכב"י). ראה ברכת אמת ועזרת אבותינו שלאחר קריאת שמע, שחרית וערבית, שמתארת את גאולת מצרים וקריעת ים סוף ומתמצתת את כל השירה בפסוק שלנו: "תהילות לאל עליון ברוך הוא ומבורך משה ובני ישראל לך ענו שירה בשמחה רבה ואמרו כולם: מי כמוכה באלים ה' מי כמוכה נאדר בקדש נורא תהילות עושה פלא". (ולאחריה גם השיא המסכם: "ה' ימלוך לעולם ועד", הפסוק החותם את שירת הים). ואנו נידרש בעיקר לחלקו הראשון של הפסוק: "מי כמוכה באלים ה' " ופחות לחצי השני: "מי כמוכה נאדר בקדש נורא תהילות עושה פלא" שראוי לדרשה בפני עצמו. וכבר הרחיבו מדקדקי הלשון לדון בהבדל בין "מִי כָמֹכָה" שהוא בלי דגש בכ"ף ו"מִי כָּמֹכָה" שהוא עם דגש ואין זה בתחום עיסוקנו.
- פסוק קודם בשירת הים (שראוי אף הוא לדף משלו) ומשם מתגלגל המדרש גם לפסוק שלנו.
- דואט אהבה זה שבין הקב"ה לעם ישראל מופיע במדרשים רבים, כגון ספרי דברים פרשת וזאת הברכה פיסקא שנה שמוסיף עוד פסוק משירת הים: "ישראל אומרים: אין כאל, ורוח הקודש אומרת: אל ישורון. ישראל אומרים: מי כמוכה באלים ה', ורוח הקודש אומרת: אשריך ישראל מי כמוך ... ישראל אומרים: כתפוח בעצי היער, ורוח הקודש אומרת: כשושנה בין החוחים. ישראל אומרים: זה אלי ואנוהו, ורוח הקודש אומרת: עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו'". מי שמביא דואט זה לשיא הוא כמובן ספר שיר השירים והמדרשים שעליו (ראה שיר השירים רבה פרשה ב על הפסוק "דודי לי ואני לו"), אך המדרשים שהבאנו מדגישים שיסודו של דואט זה כבר בתורה; במדרשי ספר דברים אשר נשענים על דברי משה וברכתו בסוף הספר, בעיקר על צמד הפסוקים שבא מיד לאחר פרשת הבכורים בתחילת פרשת כי תבוא: "אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים ... וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה" (ראה דברינו אנו מאמיריך ואתה מאמירנו בפרשת כי תבוא). אך המכילתא שבפרשתנו, המדרש הקדום מכולם, מדגיש את הדואט של שירת הים, ראה דברינו שירת הים – סדר כתיבתה ואמירתה בשביעי של פסח. וכבר פירשו רבים ש"שיר השירים" הוא שיר שמבוסס על שירים קודמים: "לפי שהוא מכליל בו שירים הרבה הראשונים והאחרונים, שהרי בשירת הים כתוב שבחו של הקב"ה, כענין: מי כמוך באלים ה' " (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שיר השירים פרק א). כך או כך, הפסוק שלנו "מי כמוכה" משמש נדבך חשוב בשיר אהבה קדמון זה, והביטוי "מי כמוך" או "מי כמוכה" חוזר אח"כ בעיקר בספר תהלים: "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ" (פרק לה), "אֲשֶׁר עָשִׂיתָ גְדֹלוֹת אֱלֹהִים מִי כָמוֹךָ" (פרק עא) ופסוק שנראה ביתר פירוט להלן: "ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ" (פרק פט). אלא שהפסוק שלנו אומר: "מי כמוכה באלים ה' " ועל כך נראה דרשות אחרות שאינן כולן שיר אהבה והלל. למילה "אלים" יש צליל קשה שלא נעלם מעיני הדרשנים.
- ראה הפסוקים במלואם שם: "ה' עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל: הֲיַעֲשֶׂה לּוֹ אָדָם אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים", שהיא תחילת הפטרת פרשת בחוקותי (ראה ההמשך שם בפרק יז מדוע נבחרה הפטרה זו). הדרשן מדגיש את החלק של הפסוק שמתייחס לגויים שיבוא יום ויכפרו בעבודה זרה ואליליה, לא את תחילת הפסוק שמדבר על בני ישראל. כפירה זו של הגויים בעבודה זרה, תחילתה כאן בקריעת ים סוף ושירת הים. אך ראה מדרש מאוחר, פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרק טו סימן יא, שוודאי הכיר את המכילתא הנ"ל, אך בוחר להדגיש את הצד של בני ישראל שהיו צריכים לכפור בעבודה זרה שלהם. ואלה דבריו: "מי כמוכה באלם ה' מי כמוכה נאדר בקודש. כיון שראו ישראל שכלו המצריים ובטלה ממשלתם וכל אלוהיהם נשחתו, מיד כפרו בע"ז ואמרו: מי כמוכה באלם ה'. ואפילו האומות עתידין לכפור בה, שנאמר: ה' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה אליך גוים יבואו מאפסי ארץ ויאמרו אך שקר נחלו אבותינו הבל ואין בם מועיל (ירמיה טז יט)".
- ראה גם שם הפסוקים בהרחבה, ישעיהו פרק ב פסוקים יח-כא: "וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף: וּבָאוּ בִּמְעָרוֹת צֻרִים וּבִמְחִלּוֹת עָפָר מִפְּנֵי פַּחַד ה' וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ בְּקוּמוֹ לַעֲרֹץ הָאָרֶץ: בַּיּוֹם הַהוּא יַשְׁלִיךְ הָאָדָם אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ אֲשֶׁר עָשׂוּ לוֹ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַחְפֹּר פֵּרוֹת וְלָעֲטַלֵּפִים". וסיומת המדרש: "ואחריו מה כתיב: והאלילים כליל יחלוף", אינה מובנת שהרי פסוק זה כתוב "לפניו" ולא "אחריו", אלא אם נאמר ש"אחריו" בא לעיתים במשמעות של ללכת אחורה בפסוקים, היינו הפסוק הקודם דווקא (הצעת א. שנאן). וצ"ע. הפסוק שאכן כתוב בהמשך הוא דווקא על אפסות האדם: "חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא", אבל הרעיון הדרשני נשאר כמות שכבר ראינו בהערה הקודמת, היינו שנס יציאת מצרים וקריעת ים סוף, הם התחלת התהליך של הכרת העמים (גם בני ישראל), באפסות עבודת האלילים, תהליך שוודאי היה מוכר לדרשן בדורו וחשוב לו להדגיש ששורשיו נמצאים כבר בפרשתנו. ראה בהקשר זה גם את מדרש ויקרא רבה כו ז בו אומרת בעלת אוב לשאול: "את מי אעלה לך? מאותן שאמרו מי ה' אשר אשמע בקולו (שמות ה, ב), או מאותן שאמרו מי כמוכה באלים ה' ?". כמו מי אתה שאול המלך, כפרעה או כבני ישראל שעמדו על הים וכפרו בעבודה זרה? תוכחה זו לשאול מועצמת מאד על רקע המדרש שלנו! עוד על שאול ובעלת אוב, ראה דברינו שאול בפרשת אמור.
- במקור כתוב "באלמים". נראה לפיכך לנקד או לכתוב בכתיב מלא: באלִימים, באלה שיש להם כוח. אבל בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) על הפסוק הוא מפרש: "מי כמוכה באלם. חסר י' כלומר מי כמוכה באַלָּמִים באַנָּסִים, שעושה דין ונקמות ברשעים".
- ראה פרקים קה-קו בתהלים הסוקרים את יציאת מצרים (ומאורעות עם ישראל במדבר) והמשכם בפרק קז שאנו אומרים בתפילת יום העצמאות. ראה דברינו סקירות היסטוריות בתנ"ך בפרשת מסעי. כוחו של הקב"ה, המודגש בדרשה זו, נזכר מספר פסוקים קודם בשירת הים: "יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב: ראה גם פרק כט בתהלים המלא מכוחו וגבורתו הפיסיים של הקב"ה: "קוֹל ה' עַל הַמָּיִם אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים ה' עַל מַיִם רַבִּים: קוֹל ה' בַּכֹּחַ קוֹל ה' בֶּהָדָר". וראש הפרק: "מִזְמוֹר לְדָוִד הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ לַה' כָּבוֹד וָעֹז", מתיישב היטב עם הפסוק שאנחנו דורשים: "מי כמוכה באלים ה' " ועוד נשוב ונידרש לאלים אלה.
- הכתיב החסר של המילה אלים, שהוא יחידאי במקרא, מביא לאפשרות קריאת המילה כאֵלֶם. הקב"ה כביכול אילם כשהוא רואה את עלבונם של ישראל שהוא גם עלבונו שלו ושותק. וכל זה לומדים מהפסוק בישעיהו: "החשתי מעולם אחריש אתאפק כיולדה". נראה שיש להשלים דרשה זו ע"ס דרשת הגמרא בגיטין נו ע"ב: "ואמר אי אלהימו צור חסיו בו (דברים לב לז) - זה טיטוס הרשע שחירף וגידף כלפי מעלה. מה עשה? תפש זונה בידו ונכנס לבית קדשי הקדשים, והציע ספר תורה ועבר עליה עבירה, ונטל סייף וגידר את הפרוכת, ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא, וכסבור הרג את עצמו ... אבא חנן אומר: מי כמוך חסין יה (תהלים פט ט) - מי כמוך חסין וקשה, שאתה שומע ניאוצו וגידופו של אותו רשע ושותק. דבי רבי ישמעאל תנא: מי כמוכה באלים ה' - מי כמוכה באלמים". הקטע "כסבור שהרג את עצמו", פירושו שטיטוס חשב שהצליח לפגוע בקב"ה עצמו משום שיצא דם מהפרוכת. מה שחשוב לעניינינו הוא החיבור בין שני הדרשות דרך ציטוט המכילתא בסוף הדרשה הגמרא בגיטין: "דבי רבי ישמעאל תנא: מי כמוכה באלים ה' - מי כמוכה באלמים". על רקע קשיי דורו של הדרשן, הוא מרשה לעצמו להפוך פסוק של שבח בשירת הים לפסוק של קינה לדורו. שמה היה הקב"ה באלים ובדורנו הוא באלמים. ראה דבריו של גדעון בספר שופטים פרק ו. המלאך אומר לו: "ה' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל" וגדעון עונה בקובלנה: "בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה' וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה' וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן".
- כל זה היה בעבר, מסכם הדרשן את דרשתו. בעתיד, שוב לא יהיה הקב"ה כאילם או כדברי ירמיהו בפרק יד פסוק ט: "כְּאִישׁ נִדְהָם כְּגִבּוֹר לֹא יוּכַל לְהוֹשִׁיעַ" (ראה פירוש רד"ק על הפסוק שם), אלא: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה" (שם) וכפסוק מישעיהו מב בו בוחר הדרשן לסיים: "והולכתי עוורים בדרך לא ידעו וכו' ". אגב, פרק מב בישעיהו מוקדש לעבד ה' הוא המשיח: "הֵן עַבְדִּי אֶתְמָךְ בּוֹ בְּחִירִי רָצְתָה נַפְשִׁי נָתַתִּי רוּחִי עָלָיו". שתיקת הקב"ה לנוכח הפגיעות בבניו, שרמוזה בשירת הים ונמשכת לחורבן המקדש ולכל מאורעות הגלות ורק לעתיד לבוא תיפסק, נותנת אולי משמעות חדשה לדברי הנביא, גם הוא ירמיהו שמנבא: "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם". נבואה הנשנית בירמיהו כמעט מילה במילה פעמיים: בפרק כג ובפרק טז (ראו שם). ובזכות הישנות הדברים (החלום) פעמיים, נזכה שיתקיימו בנו דברי יוסף לפרעה: "כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ". במהרה בימינו אמן.
- באלים הם הצבאות והמלאכים המשמשים לפני הקב"ה, וחשוב לדרשן להדגיש שדווקא על שפת ים סוף התעלה הקב"ה מעל כל שמשיו, אלה שאסור לעשות כדמותם (ראה דברינו אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם בפרשת יתרו). ראה שוב קישור לספר דברים, ברכת משה, בדברים רבה (ליברמן) פרשת וזאת הברכה ובתנחומא שם סימן ה: "ואתה מרבבות קדש, מלמד שהקב"ה גדול ומהולל בכל צבא שלו. שאין מדותיו כמדת בשר ודם. מדת בשר ודם המלך שהוא יוצא בפמליא שלו הוא נאה, יש בצבאותיו נאים ממנו, גבור, יש בצבאותיו גבור ממנו. אבל הקב"ה אות הוא בכל רבבותיו, שנאמר: מי כמוכה באלים ה' ". יצאנו מבעיית האלמים, השווה עם חסין יה לעיל בהערה 8 שמתהפך כאן, אבל נכנסנו לנושא מורכב לא פחות, של התעלות הקב"ה מעל כל שמשיו שעשויה להתפרש ע"י המינים כריבוי אלוהויות. ראה מדרש תנחומא (בובר) פרשת בראשית סימן ז המבוסס על מדרש בראשית רבה ח ט בוויכוח של ר' שמלאי עם המינים כמה אלוהות בראו את העולם. ותנחומא מוסיף את נושא הקדושות ומתחבר לפסוק שלנו: "אמר ר' ברכיה בשם ר' אבא האדמוני: מהו קדושים? שהוא קדוש בכל מיני קדושות ... דרכו בקדושה, הילוכו בקדושה, נראה בקדושה, דבורו בקדושה, חסיפת זרועו בקדושה ... נאה ואדיר בקדושה מנין? שנאמר: מי כמוכה באלים ה' ".
- ראה דברינו לי יאורי ואני עשיתיני בפרשת וארא.
- ראה מדרש אגדה (בובר) שמות פרק טו סימן יא: "מי כמוכה באלים ה'. פסוק זה אמרו פרעה בשעה ששמע שאמרו ישראל שירה על הים". ובפרקי דרבי אליעזר (היגר) - "חורב" פרק מא: "מי כמוך באלים ה', וענה פרעה אחריהם שיר ושבחה בלשון מצרים". (שני אלה על בסיס מדרש אגדה (בובר) שמות פרשת בשלח יד כח שפרעה עצמו שרד את קריעת ים סוף: "לא נשאר בהם עד אחד" - זה פרעה שנשאר מהם ולא מת, כדי לספר גדולתו של הקב"ה, כמו שנאמר: ואולם בעבור זאת העמדתיך"). ובפרק מב בפרקי דרבי אליעזר נדרש שפרעה גם עשה תשובה: "ר' נחוניא בן הקנה אומר: תדע לך כח התשובה, בוא וראה מפרעה מלך מצרים שמרד בצור עליון הרבה מאד, שנאמר: מי ה' אשר אשמע בקולו, ובלשון שחטא בו בלשון עשה תשובה, שנאמר: מי כמוך באלים ה' מי כמוך נאדר בקדש". ראה גם שמות רבה ז ד שכשם שקילוסו של הקב"ה עולה מאילני מאכל (הצדיקים), כך הוא עולה גם מאילני סרק (הרשעים). אבל כאן נראה שמדובר לא סתם באילני סרק, לא סתם ברשעים, כי אם באותם שעשו מעצמם אלוהות וכעת מודים בעליונותו של הקב"ה וכביכול בזכותם מתנשאת מלכותו ומתפרסמת בעולם. נראה שיש סימטריה בין "מי כמוכה באלים ה' " שוב עם פסוק בספר דברים: "כי ה' אלהיכם הוא אלוהי האלהים ואדוני האדונים" (דברים י יז) ומוטיב זה מקשר את הדרשה הקודמת עם זו שלפנינו. קילוסו של הקב"ה עולה ומתנשא מעל כל רבבות המלאכים ושמשיו שבמרום, אבל גם עולה ומתנשא מעל כל האלוהיות שבארץ.
- ובהמשך המדרש שם: "מדת בשר ודם אינו יכול לומר שני דברים כאחת, אבל הקב"ה אמר עשרת הדברות כאחת, שנאמר: וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר (שמות כ א). מדת בשר ודם אינו יכול לשמוע משני בני אדם כשהן צועקין כאחת, אבל הקב"ה אפילו כל באי העולם באין וצועקין לפניו הוא שומע צעקתם, שנאמר: שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו (תהלים סה ג)". ואולי זו הקדמה לפרשת יתרו הסמוכה – העמדת עשרת הדברות ומעמד הר סיני בהשוואה עם שירת הים וקריעת ים סוף. כאילו רוצה לומר ש"מי כמוכה באלים ה' " האמתי איננו ביתרון הפיסי ואף לא במעשי הניסים והנפלאות הגדולים, אלא בדיבור האלוהי עם בשר ודם ובשמיעה האלוהית את תפילתם של בשר ודם. שהוא כנגד: "פה להם ולא ידברו ... אוזניים להם ולא ישמעו".
- נראה שפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שהוא מדרש מאוחר (ילקוט מדרשי שחיבר ר' טוביה בן אליעזר במאה האחת עשרה ביוון), מנסה לרכך את הנושא של אילמות הקב"ה ומעדיף לפרש שבני ישראל "הנעלבין ואינן עולבים, שומעין חרפתן ואין משיבין" (גיטין לו ע"ב), הם האילמים. ראה גם פירוש כלי יקר על הפסוק שהרחיב מאד בנושא ומציע שתי אפשרויות: האחת שהתוספת של המ"ם לאלים, דבר שהוא "רחוק לפרש" כלשונו, לא מוציאה את אלים מלשון כוח מפשוטו והכוונה היא: "כי כל השומע עלבונו ומתאפק להיות כמחריש וכובש את כעסו הרי הוא חזק ותקיף כי איזהו גיבור הכובש את יצרו. כך בזמן שהקב"ה שומע ושותק ועושה את עצמו כאלם כביכול זהו מצד יד החזקה שלו יתברך שכובש את כעסו ושותק למכעיסים, כמו ששתק לפרעה על אשר אמר מי ה' וכן שתק לטיטוס על חירופו וגידופו, על כן דרשו מי כמוך באלים באלמים". האפשרות השנייה: "ואם נפשך לומר באלמים ממש, נוכל לפרש שמשה אמר שכל כך שבחו יתברך גדול עד שאפילו האלמים אשר אין להם פה לדבר מכל מקום קילוסו יתברך עולה מהם כאילו אמרו בפה מלא מי כמוך ה' על דרך שנאמר (תהלים יט ב) השמים מספרים כבוד אל וגו' אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם ... ועל ידי שהבריות מספרים כבוד אל על ידי תנועות השמים דומה כאילו השמים מספרים אף על פי שבאמת הם אלמים". נראה שקשה היה לפרשנים המאוחרים לקבל את דברי חז"ל בגמרא גיטין ובמכילתא הנ"ל. נראה שדברים שנכתבו בעוז ובכאב ובגילוי, בסמוך לחורבן ובציפייה לגאולה קרובה, עומעמו והוכהו עם חלוף השנים ושתיקת הקב"ה הנמשכת ונמשכת וכפסוק בתהלים עד ט: "אוֹתֹתֵינוּ לֹא רָאִינוּ אֵין עוֹד נָבִיא וְלֹא אִתָּנוּ יֹדֵעַ עַד מָה" (ראה מדרש תהלים עד על פסוק זה). אגב, כמעט כל המדרשים והפרשנים המאוחרים, בנויים סביב המכילתא שראינו (המקור השני), אך פירוש כלי יקר, מדרש לקח טוב ומדרש שכל טוב מרחיבים מכולם ושווה לחקור יותר לעומק איך הם לוקחים מדרש קדום ומתאימים אותו לרוחם וזמנם. מקצתם ראינו, עבודה זרה שעבדו בני ישראל במצרים בהערה 4 לעיל, אילמות הקב"ה ששותק כאן. כל השאר הלוא המה בכתובים.
- כשם שהדרשה "מי כמוכה באלמים" רוככה ע"י מדרשים מאוחרים, כך נראה שגם הרעיון שהקב"ה הוא אלוה מעל כל האלים, עבר ריכוך ופירוש. זאת ועוד, מי כמוכה באלמים היא דרשה ובוודאי שלא עפ"י הפשט, ואילו מי כמוכה באלים הוא ממש בגופו של הפסוק. ראה הערות 10 12 לעיל. בא תרגום אונקלוס, שבד"כ מתרגם מילה במילה, ומשמיט למעשה את המילה "אלים" מהפסוק. "לית בר מנך", שהוא בדומה לפסוק "אין עוד מלבדו" (דברים ד לה, שגם עליו כבר זכינו לדרוש), כפי שאכן מתרגם שם אונקלוס: "לית עוד בר מניה". וראה עוד איך הוא מתרגם את הפסוק: "אלוהי האלהים" – אלה דיינין. ועד כאן דברינו בנושא זה.
- לעתיד לבוא יתמזג הכל בתפילה אוניברסאלית אחת גדולה, כנאמר: "שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו" בפרק סה הסמוך. ולא "כשם שאמרו בים: מי כמוכה באלים ה' ", כלשון המדרש, אלא ברמה גבוהה יותר של: "ה' אחד ושמו אחד" ואין עוד מלבדו. בלי צורך להמליך את הקב"ה על אלים כלשהם, לא אלים למעלה ולא אלים מלמטה, וכסיום שירת הים: "ה' ימלוך לעולם ועד". המדרש לא מזכיר את עזיבת עבודת האלילים, אלא את הקריאה של כולם בשם ה'. ראה הדרשה באוצר המדרשים (אייזנשטיין) חסר ויתר עמוד 198: "כל כמוך חסר ה"א בר מן ב': מי כמכה באלים ה' מי כמכה נאדר בקדש (שמות טו יא) למה? שאילו בראייה (שראו בעיניהם גבורת ה') והשאר בשמועה". מי כמוכה שהוא בראיית הנס והפלא לכאורה חזק יותר ממי כמוך שהוא בשמיעה. אך לא היא, לעיתים גדולה השמועה מהראיה, כמו בני ישראל בתחילת השליחות שהאמינו על השמועה ולא על ראיית האותות (שמות רבה ה יג) ועל סימן הפקידה שהיה מסורת בידם מיעקב". התפילה היא שמיעה ולא ראייה והיא "מי כמוכה" או "מי כמוך" המלא לעתיד לבוא.
- ובזכותם תהיה שנה טובה גם לנו "כי האדם עץ השדה" (דברים כ יט) - מלמד שחייו של אדם אינם אלא מן האילן" (ספרי דברים פיסקא רג) ו"מה האדם נותן דין וחשבון, אף עצים נותנין דין וחשבון" (בראשית רבה כו ו).